כפו על יהודי לעבוד עבודה זרה, כגון להשתחוות לפסל או להקריב לפניו קורבן, אפילו כפו אותו לכך בצנעה, ייהרג ואל יעבור, שנאמר: “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך” (משנה ברכות ט, ה; רמב”ם יסה”ת ה, ב; שו”ע יו”ד קנז, א). על כל הדברים האסורים משום עבודה זרה ‘ייהרג ואל יעבור’, ובכלל זה מעשים שמבטאים כבוד או אהבה לאליל כדוגמת חיבוק ונישוק של האליל (לעיל ג, ג).
גם לחולה מסוכן אסור להתרפא בתרופה שמאמינים שהיא תלויה בכוחה של העבודה הזרה, כגון בלחש מיוחד שלה, שמא בעקבות הצלחת התרופה אנשים ייגררו לעבוד את אותה עבודה זרה. אמרו חכמים: “מעשה בבן דמא בן אחותו של ר’ ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו ר’ ישמעאל”. מפני שיעקב זה היה מרפא בלחש של הזכרת שם הנוצרי. “אמר לו (בן דמא): ר’ ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר. ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת. קרא עליו ר’ ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך”. ביארו חכמים שבן דמא רצה לטעון שמותר להתרפא באמונת הנוצרי, מפני שפיקוח נפש דוחה את האיסור. אולם להלכה הדבר אסור משום שרפואה מכוח אמונה בעבודה זרה מבטאת אמונה בעבודה זרה (ע”ז כז, ב; תוס’ ‘שאני’; שו”ע קנה, א).
כיוצא בזה, חולה מסוכן שרופא עובד עבודה זרה אמר שרפואתו במים של עבודה זרה מסוימת, או בעלים של עץ אשרה, למרות שהחולה מסוכן ועומד למות, אסור להתרפא בהם, שאסור להתרפא בעבודה זרה. אבל אם הרופא אמר שהוא צריך מים ממקום פלוני או מעץ פלוני, בלא להזכיר שהם של עבודה זרה, מותר. מפני שאפשר שטבעם של המים הללו או העלים הללו הוא המרפא ולא היותם שייכים לעבודה זרה (פסחים כה, א; תוס’ ורא”ש ע”ז כז, ב). אמנם יש מחמירים גם בזה, משום איסור התורה ליהנות מדבר של עבודה זרה (ר”ן), אולם הלכה כדעת המקילים שרק על מעשה שמבטא אמונה בעבודה זרה נהרגים (שו”ע קנה, ב; ש”ך יא).[3]
לדעת רבים, למרות שאיסור חיבוק ונישוק פסל של עבודה זרה אינו מכלל העבודות שעונשן מיתה, כיוון שהן אסורות מהתורה (לעיל ג, ג), דינן כאביזרייהו דעבודה זרה שייהרג ולא יעבור. כך בוודאי דעת רמב”ן ור”ן, וכך גם דעת התוס’ ודעימיה לרוב האחרונים (חת”ס ב, קלג; מנחת חינוך רצו, טו).
יש אומרים שגם אדם שכפו אותו לעשות פסל עבור אחרים, ייהרג ואל יעבור (ר’ צדוק מלובלין באוצר המלך יסה”ת ה, ד). ולדעת רבים כיוון שאינו עובד עבודה זרה, והפסל עדיין לא נעבד וממילא לא נאסר בהנאה, וגם אין כאן אלא לאו, לכל הדעות יעבור ולא ייהרג (רא”מ שמות לב, כא; מהרי”ק רנ, פרשת הכסף ע”ז ג, ט, ועוד. ועי’ מנ”ח כז, ח).
אסרו חכמים לשתות מפה של פסל, משום מראית עין שנראה כמנשקו (ע”ז יב, א). יש אומרים שאף אם ימות בצמא אל ישתה (רשב”א). ולדעת רבים, במקרה של סכנה ישתה מהפסל (ר”ן, רמ”א קנ, ג, ורבים מהאחרונים), וכך כתבתי להלכה (להלן יב, ג, 2).
