כפייה לעבור עבירה בפרהסיה כדי להעביר את היהודי על דתו, פירושה כפייה בפני עשרה יהודים לכל הפחות, שכך דרשו חכמים מהפסוק (ויקרא כב, לב): “וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (סנהדרין עד, ב; מגילה כג, ב). קיום העולם ותיקונו תלויים בכך שישראל יהיו נאמנים לתורה בכל לבבם ובכל נפשם, ומתוך כך אמונת ישראל ותורתם יתגלו בהדרגה בכל העולם. לכן כאשר אחד מישראל נכנע ומוותר על אמונתו בפני עשרה מישראל, נעשה חילול השם גדול במיוחד, וייהרג ולא יעבור. אבל אם לא היו עשרה יהודים, אף שהיו שם גויים רבים, יעבור ולא ייהרג.
גם כשאין עשרה יהודים שרואים בפועל את ביצוע העבירה, אם הדבר ידוע לרבים, נחשב כפרהסיה.[5]
רבים כתבו, שאדם שנצרך למסור את נפשו על קידוש השם, בנוסף לאמירת ‘שמע ישראל’ כפי שאמר רבי עקיבא (להלן הלכה יב), ראוי שיברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו”. ואם הוא בפני עשרה: “לקדש שמו ברבים” (רקנאטי, שו”ת מהרש”ל סד; יעב”ץ; פת”ש קנז, ו. לשל”ה יברך רק כאשר מסירות הנפש בפרהסיה).
דרשת חכמים שעשרה הם פרהסיה נלמדה מעדת קורח ומהמרגלים (סנהדרין עד, ב), הרי שחילול השם בפרהסיה הוא גם בפני עשרה מומרים (אג”מ יו”ד א, ע). ספק אם הנהרג מצטרף לעשרה (דבר שמואל סג; פת”ש קנז, ז). למנחת חינוך (רצו, י), נשים אינן מצטרפות למניין עשרה, כדין מניין לדברים שבקדושה. מנגד, יש אומרים שמצטרפות, שכן נשים כגברים חייבות במצוות קידוש השם ומסירות נפש (אור גדול יסה”ת ה, א; עינים למשפט סנהדרין עד, א. וראו פנה”ל תפילה ב, 1, וצ”ע).
