כל מה שלמדנו שבכפייה על דת חובה למסור את הנפש ולא לעבור – הוא כדי שלא לעבור עבירה. אבל אם כופים שלא לקיים מצוות עשה, כגון שלא ללמוד תורה או שלא להניח תפילין או שלא לקבוע מזוזה על הפתח – אין חובה למסור את הנפש, הואיל ובביטול מצווה אין מחללים את השם במעשה. בנוסף, כיוון שיכולים לכוף אותו להתבטל מהמצווה על ידי הכנסתו למאסר, הרי שאין לו אפשרות להתנגד לביטול המצווה. מה שאין כן אם ייהרג כדי שלא לעבור עבירה, אכן בפועל לא יעבור את העבירה.
אמנם מצינו ששיבחו חכמים את החסידים שבימים קשים של גזירות מלכות, מסרו את נפשם גם על קיום מצוות עשה, למרות שלא היו חייבים בכך. ועליהם נאמר (שמות כ, ו): “וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי” – “אלו ישראל שהם יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? – על שֶׁמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? – על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? – על שאכלתי המצה”. “מה לך יוצא לישרף? – על ששמרתי את השבת. מה לך לוקה בפרגול? – על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים” (מכילתא יתרו; ויק”ר לב, א).[8]
כאשר כופים אדם לעבור עבירה בלא שיעשה מעשה, אפילו היא משלוש עבירות החמורות – לא ייהרג. כגון שכופפים את קומתו בכוח לפני פסל, או אשת איש שאונסים אותה, או שמשליכים אותו על אדם כדי להורגו – לא ייהרג (רמ”א קנז, א).[9]
ואף שאין חובת מסירות נפש על מצוות עשה, בפועל, כשרשעי האומות גזרו גזירות על ישראל, והיה צורך לעורר את הלבבות למחות כנגד הניסיון להשכיח את המצוות מישראל, רבים מסרו נפשם עליהן. כך היה בעת גזרות אנטיוכוס (מקבים א’ א, נב; סא-סב; שאילתות לחנוכה כז), וכך נהגו ר’ עקיבא ור’ חנינא בן תרדיון שעברו על הגזירה ולימדו תורה ברבים. וכן מובא במכילתא ובמדרש המובאים למעלה. וכן מבואר מדברי רבי שמעון בן אלעזר (שבת קל, א): “כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם”.
[9].. כשאונסים יהודי לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות ב’שב ואל תעשה’, אפילו בפרהסיה – לא ייהרג. וכדברי אביי (סנהדרין עד, ב) שאסתר לא מסרה את נפשה משום שהיתה כ’קרקע עולם’, כלומר לא עשתה בעצמה את מעשה העבירה. ואף שרבא הסביר באופן אחר (להנאת עצמם), גם דברי אביי נפסקו להלכה (רי”ף סנהדרין יז, ב, ורא”ש כתובות א, ד, כמובא בש”ך קנז, ט; החינוך רצו; רמב”ן, ר”ן ונימוקי יוסף סנהדרין עד, ב; שו”ת רשב”א א, י; ריטב”א בשבת מט, א; רמ”א קנז, א). (אמנם יש אומרים שבפרהסיה להעביר על דת ייהרג ואל יעבור גם ב’שב ואל תעשה’. כ”כ רבנו ירוחם תא”ו יח, ג, כמובא בגליון מהרש”א על הש”ך שם, ויש סוברים שזו דעת הרמב”ם, תוספת יום הכיפורים יומא פב, א; משפט כהן קמד).
