מתוך אימה ויראה כלפי חומרת הנושא וזיכרונם של הקדושים שנהרגו על קידוש השם, ומתוך אהבה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים, וכבוד לכל המאמינים בה’ ומתפללים לתשובה ולגאולה, אשתדל לבאר את עמדת התורה ביחס לדת הנוצרית. תחילה אקדים שאין כאן יומרה להקיף את הדת הנוצרית על כל פלגיה, אלא להתמקד בעמדה הכללית של היהדות אודות הנצרות.
כאב גדול וייסורים נוראים הסבה הדת הנוצרית לעם ישראל. בעקבות חטאינו, ובראשם חטא שנאת חינם, הרומאים כבשו את ארץ ישראל. רבים מישראל נהו אחר רעיונות זרים, הקבוצות השונות נאבקו זו בזו, ונראה היה שאם לא תתרחש בישראל תנועה עצומה של חזרה בתשובה, בית המקדש השני ייחרב וישראל יצאו לגלות, וכל הקללות הכתובות בתורה על הפרת הברית עם ה’ עומדות לחול על ישראל. אמנם קמו לישראל חכמים וצדיקים, שהמשיכו לסלול את דרך התורה, והעמידו תשתית תורנית שלימים התברר שהיא זו שקיימה את העם במשך הגלות הארוכה, אולם הם לא הצליחו להגדיל תורה באופן שכל העם יתלכד סביב ערכי התורה והמצוות. לרבים היה נדמה באותה תקופה, שעם ישראל הגיע לסוף דרכו, החזון הגדול של הבאת ברכה לכל משפחות האדמה כבר לא יתגשם, ובמקום זאת צרות על גבי צרות ניחתו על ישראל, והקללות הכתובות בתורה התחילו להתקיים.
מתוך הייאוש הזה נוסדה ונתגבשה הדת הנוצרית, שטענה שעם ישראל נכשל בייעודו להגשים את דבר ה’ ולהביא לתיקון העולם, ולכן בחירת ה’ בישראל התבטלה וגם בטל ערכן של מצוות התורה. ומכאן ואילך הגאולה הכתובה בתורה תבוא ב’ברית חדשה’ על ידי ‘אותו האיש’, שהוא ‘אלהים’ שהופיע בעולם בדמות בשר ודם. הדת הנוצרית פנתה אל כל בני האדם בשווה, וטענה שמעתה מאמיניה הם עם ישראל האמיתי, והיהודים הם ‘ישראל שבגוף’ שרק אם יתנצרו ייוושעו. והיהודים שלא התנצרו, נושאים באחריות למותו של ‘אותו האיש’, ובאחריות לדחיית גאולת העולם, ולכל הסבל שנגרם עקב כך, ולכן אין קץ לעונשם בעולם הזה ובעולם הבא.
כנגד עמדה זו שבאה לעקור את יסודות אמונת ישראל, את ערכם כאומה ואת החובה לקיים את המצוות, עמדו ישראל על נפשם, ולא הסכימו להחשיב את הנוצרים כזרם יהודי אלא כ’מינים’, היינו דומים לכאורה אבל באמת שונים במהות.[1]
