הנצרות טענה כנגד היהדות שהיא נעלה ממנה מבחינה מוסרית, שבמקום לעסוק במעשים הקטנים של המצוות, היא תובעת מהאדם אמונה, אהבה וכוונה. אולם באמת עמדת הנצרות נשענת על ייאוש מהעולם שה’ ברא, ועל ייאוש מהאדם שנברא בצלם אלוהים, שאינו יכול במעשיו הטובים לתקן את חייו ואת העולם. ואילו לפי אמונת ישראל, יש בידו של האדם לדבוק בתורה ובמצוות, להתגבר על יצריו הרעים ולהטותם לטובה. ואף שלפעמים ייכשל, יש בידו אפשרות לחזור בתשובה ולהמשיך לתקן.
כתוצאה מהייאוש לתקן את העולם עצמו, טענה הנצרות שאין ערך לעסוק בדין ובמשפט, כי ממילא כל ענייני העולם הזה שעליהם אנשים מתקוטטים אינם חשובים, וראוי למאמינים לנהוג בחסד ובוותרנות. לכן אין הדת הנוצרית עוסקת במערכת המשפט, שנתפסת בעיניה כנמוכה מבחינה מוסרית. אולם בפועל לא ניתן לנהוג תמיד בחסד, שכן יש גבול לשפע שישנו בעולם, ואין דרך לחלקו בלא משפט צדק. ואם אין משפט, אזי הרשעים משתלטים על העולם, וגזל ושפיכות דמים מתרבים לאין קץ. לעומת הדת הנוצרית שאינה עוסקת במשפט, היהדות עוסקת רבות בתיקון המשפט והחברה. על פי אמונת ישראל העיסוק במשפט מבטא את אמונת הייחוד, לפיה אין תחום שהאור האלוהי אינו מאירו ומדריכו, ורק כך כל חיי האדם והעולם מתקדשים (ישראל ותחייתו ג).
כהמשך לכך, עמדה רווחת בנצרות, שהנישואין הם רע הכרחי, כי הקשר שבין איש ואשתו טבול בחטא, ומי שיכול עדיף שיתנזר מנישואין. אולם לפי התורה, מצווה גדולה להתחתן, והשכינה שורה בין בני זוג שחיים בנאמנות ואוהבים ומשמחים זה את זה. כי האחדות האלוהית שורה ביניהם בזעיר אנפין, שעל ידי הנישואין בני הזוג מתלכדים לאחד. ואף הנשמה והגוף מתלכדים יחד במצווה זו, ויצר התאווה שעלול להטות את האדם מתהפך על ידי הנישואין למצווה. והרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגשמי, והערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר (פנה”ל שמחת הבית וברכתו א, א; ה).
כיוצא בזה היחס לרכוש ולכסף. לעמדה הרווחת בנצרות, עבודה שנועדה להשיג רכוש מעבר למה שהכרחי, מגונה, באשר היא מבטאת חמדנות. גם עיסוק נרחב בכסף, חלפנות, בנקאות ומסחר, נתפש כנמוך ושלילי ומנוגד לקדושה, עד שראוי להפוך שולחנות ולהתקומם כנגדו. אולם לאמונת הייחוד, גם הרכוש והשפע מבטאים את הברכה האלוהית, שרוצה ה’ בטובתן של בריותיו בעולם הזה. אלא האתגר הוא, שיחד עם השמחה על כל הטוב שנתן ה’ לאדם, ישתמש האדם ברכושו כדי להוסיף טובה וברכה לעולם, וכפי מצוות התורה יתמוך בלומדי תורה ויסייע לעניים ויקיים מצוות. לכן, כאשר התורה מבארת את הברכה שתגיע למאמיני ה’ ולשומרי המצוות, היא מתארת ברכה גשמית. ולכן כאשר מתפללים על הטובה, אין מתפללים על פרנסה מצומצמת שתספיק כדי לשרוד בלבד, אלא מבקשים מה’ פרנסה ברווח, כדי שנוכל לשמוח בשפע האלוהי ולברך את ה’ על הטובה שהעניק לנו.
גם היחס לתשובה שונה בתכלית. לפי הנצרות אין לאדם אפשרות ממשית לתקן את חטאיו, כי ממילא כל עוד הוא בעולם הזה הוא שקוע בחטא וברע, וישועתו תלויה באמונה ב’אלהים’ – ‘אותו האיש’ שעל ידי ייסוריו גאל את כל הדבקים בו. לכן הוותרנות היא יסוד חשוב בנצרות. והיא מופנית גם לרשעים שהרבו לחטוא, שהואיל והיצר הרע חזק כל כך, אשמתם פחותה, ואם ייכנעו ויבקשו מחילה – ייסלח להם. לעומת זאת, לאמונת ישראל, החוטא נדרש לתשובה שיש בה תיקון ממשי, שתחילתה בהתחייבות להפסיק לחטוא, והמשכה במאמץ של החוטא לתקן את כל מה שקלקל, לפייס את האנשים שפגע בהם, ולהשיב את מה שגנב. כך בהדרגה האדם והאנושות מתקדמים עד תיקון העולם.
