אסור להכשיל אדם בעבירה, בין יהודי בין נוכרי, שנאמר (ויקרא יט, יד): “וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלוֹהֶיךָ אֲנִי ה'”. כלומר, כשם שאסור להניח לפני עיוור מכשול שיפגע בגופו, כך אסור להניח לפני אדם מכשול שיכשיל אותו בעבירה שתפגע בנשמתו (ע”ז ו, א; ר”ן שם). לפיכך, אסור למכור לנוכרי צורכי עבודה זרה, כגון כלים לצורכי פולחן או תרנגול לבן שנהגו להקריב לאלילים. גם כאשר הנוכרי אינו אומר שהוא מתכוון להקריב את התרנגול לאליל, כל זמן שמסתבר שזו כוונתו, כגון שהוא מתעקש שיהיה לבן, אסור למוכרו לו (ע”ז יג, ב; שו”ע קנא, א).
יש אומרים שגם כאשר הנוכרי יכול לקנות את צורכי פולחנו אצל אחרים, אסור מדברי חכמים למוכרם לו, כי המוכר מסייע לו בכך לעבור עבירה. ויש אומרים שאיסור ‘לפני עיוור’ הוא רק כאשר בלא היהודי לא יוכל לעשות את העבירה, אבל אם הוא יכול לקנות את צורכי פולחנו אצל נוכרי אחר, אין איסור ליהודי למוכרם לו, הואיל ובכל מקרה הנוכרי יעבור את העבירה. למעשה, בשעת הצורך נהגו להקל, והמהדרים משתדלים להימנע מכך (רמ”א קנא, א).[1]
בפשטות איסור ‘לפני עיוור’ בבני נח מהתורה, שכן השוותה אותו הברייתא לאיסור ‘לפני עיוור’ ביהודי. וכ”כ ריטב”א ע”ז ו, א; שדי חמד (אות ו’ כו, טז). וכן מבואר ברש”י (ע”ז ו, א, ‘ולפני’) ובבכור שור פסחים כב, ב. אמנם בשו”ת פני יהושע יו”ד ג, חידש ש’לפני עיוור’ בבני נח אסור מדרבנן, שכן אמרו חכמים (ע”ז ב, ב), שהואיל והנוכרים לא שמרו שבע מצוות בני נח, עמד הקב”ה והתירן להם, אלא שלישראל אסור מדרבנן להכשילם בזה. והביאו ביד אפרים קנא, א. אולם אחרונים רבים דחו את דבריו וכתבו שאיסור ‘לפני עיוור’ בנוכרי מהתורה (חת”ס ח”ה קפה; אמרי בינה ח”א יו”ד טרפות ז; בית יהודה יו”ד יז; בית שערים יו”ד רכז).
כתב ט”ז קנא, א, שבספק אם הנוכרי קונה את הדבר לצורך ע”ז – מקילים. ע”כ. וכפי שלמדנו (משנה שביעית ה, ח-ט; גמ’ ע”ז טו, ב), שמותר להשאיל לחשוד על השביעית כלים חקלאיים כשאפשר לתלות שישתמש בהם להיתר. וכעין זה בנדרים סב, ב, שהיה מותר לרב אשי למכור לעובדי האש עצים שבחורשה שלו, אף שרוב הסיכויים שישתמשו בהם לפולחנם. וכדברי הר”ן: “וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן”, וכ”כ הרא”ש.
יש אומרים שהאיסור למכור לנוכרי חפצי ע”ז הוא רק כאשר אין לנוכרי אפשרות לקנות אותם במקום אחר, אבל אם הוא יכול לקנותם במקום אחר, אף שברור שהנוכרי קונה לשם ע”ז אין איסור (מרדכי ע”ז תשצ”ה, עפ”י ראבי”ה בשם אביו ר’ יואל הלוי; תוס’ ע”ז ו, ב, ‘מנין’; סמ”ג לאווין קסח; רי”ו תא”ו יז, ו; תלמידי ר”י ע”ז ו, ב). ויש אומרים שאסור מדברי חכמים גם כשהוא יכול לקנותם במקום אחר, משום מסייע בידי עוברי עבירה (תוס’ שבת ג, א, ‘בבא’; רא”ש שם א, א; הגהות מרדכי שבת ת”נ; ר”ן ע”ז א, ב, בדפי הרי”ף ‘מניין’). הרמ”א בדרכי משה סיכם את המחלוקת, וכתב שנוהגים להקל, ובעל נפש יחמיר לעצמו. והש”ך קנא, ו, היקל, וביאר שכך סוברים כל הראשונים, שאין איסור למכור חפצי ע”ז לגוי או ליהודי מומר כאשר הוא יכול לקנותם מאחרים, כי אין ליהודי מצווה להפרישם מאיסור. וכל מה שכתבו לאסור הוא למכור באופן זה ליהודי, שהואיל ומצווה להוכיחו ולהפרישו מאיסור, אסור גם לסייע לו לעבור עבירה. ע”כ.
