היה לבית העבודה הזרה מרחץ או מוזיאון או דירות או חנויות להשכרה, אם התשלום שהם גובים מיועד לצורכי העבודה הזרה עצמה, אסור לשלם להם, מפני האיסור להַנות עבודה זרה. אך אם התשלום מיועד לצורכי הציבור הקשור לאותה עבודה זרה, מותר להיכנס לשם בתשלום. וכן מותר להיכנס לשם בחינם כאשר אין צורך להודות על הכניסה לכמרים.
אם התשלום מיועד להחזקת הכמרים: אם המבנה שעליו משלמים סמוך לבית העבודה הזרה, אסור לשלם, הואיל ונראה שהתשלום הולך לעבודה זרה עצמה (ע”ז נא, ב; שו”ע קמג, ג; ה). אבל אם המבנה רחוק מבית עבודה זרה, גם כאשר התשלום הולך להחזקת הכמרים מותר לשלם להם, כי אינו נראה כמהַנה את העבודה הזרה עצמה (רמ”א קמג, ג).[8]
היה מרחץ בבעלות פרטית של כומר לעבודה זרה, מותר לשלם לו כדי להתרחץ, הואיל ושכר זה נחשב כרווח אישי שלו ולא תשלום לקיום העבודה הזרה או פולחנה (רשב”א נא, ב, וריטב”א בשם רבנו יונה). כיוצא בזה מותר לשכור מכומר חנות או דירה ששייכת לו.
אסור לבטח אלילים או אף את תשמישיהם ונויים, כי הם אסורים בהנאה, ובכך שהוא מקבל מהם דמי ביטוח הוא נהנה מקיומם (ראו ע”ז סג, ב; שו”ע קלג, ו). ואם מבקש הביטוח הוא נוכרי הגון שאין ראוי לפגוע בו, או כשיש חשש איבה, יתווך בינו לבין נוכרי שיבטח אותו, ויקפיד שלא יקבל אחוזים על התיווך (עי’ הר צבי יו”ד קיז).
על פי הטעמים האוסרים תשלום לכמרים או הכרת טובה לכמרים, יש אומרים שהדבר אסור גם במקום רחוק מבית העבודה הזרה (רבנו יונה ומאירי. וכך משמע מאור זרוע ור”י מלוניל). אולם לדעת רבים האיסור הוא רק בקרבת מקום הע”ז, כי באמת אין איסור לשלם לכמרים או להחזיק להם טובה, אלא שבקרבת מקום הע”ז נראה שהתשלום או הטובה לע”ז עצמה ולכן אסור (לפי זה הטעמים הנוספים שנזכרו לאיסור הם רק לתוספת הסבר), ובריחוק מקום שניכר שהטובה לכמרים – מותר (ר”ת, ריטב”א בשם רא”ה, רא”ש ורמ”א קמג, ג. והש”ך ז, כתב שנכון להחמיר כרבנו יונה, כאשר אם היהודי לא ישלם לא יהיה גוי שישתמש במקומו וישלם).
אסור ללוות כסף בריבית מעבודה זרה, כי בתשלום הריבית הוא מהַנה את העבודה הזרה (שו”ת חיים ביד כ”ח).
