כלים או חפצים שיש עליהם צלב, אם הם כלים שבזוי לקבוע עליהם צלם לפולחן דתי, כגון מטבעות וכלי מאכל, כיוון שידוע שאין עובדים להם, אין בהם איסור. וכן מצינו שבימי חכמים השתמשו במטבעות שהוטבעו עליהם צורות אלילים (שבת קמט, א, תוס’ שם ‘ודיוקני’; ראבי”ה).[13]
נחלקו הפוסקים לגבי מי שפרנסתו מעשיית מצבות, ורבים מלקוחותיו נוצרים שמבקשים לעשות צלב על המצבה. לדעת המקילים, כיוון שצלב זה נעשה לכבוד ולא לשם עבודה, רשאי בעל העסק היהודי להורות לפועל נוכרי לעשותו. ולדעת המחמירים, כיוון שצלב זה נעשה לכבוד, והנוצרים המאמינים משתחווים כשרואים אותו, בהשתחוויה זו הוא נעשה לעבודה זרה, ולכן אסור ליהנות ממנו ואסור ליהודי להורות לפועל נוכרי לעשותו כדי להרוויח מכך.[14]
רדב”ז ח, קיז, התיר בהנאה מטבעות וכלים שיש עליהם צורות צלב עם אדם תלוי, על סמך צירוף של כמה טעמים. מנגד, באבקת רוכל סח, פסק כרשב”א (כדעת י”א בשו”ע ולא כסתם), ואסר בהנאה צלב מזהב שתולים בכובע לנוי. למעשה מקובל להתיר. וכ”כ בשו”ת פרי תבואה א, נא, לגבי כפות שיש עליהם צלבים. וכ”כ בשו”ת יהודה יעלה (ר”י אסאד) יו”ד קעז, לגבי בדים שיש עליהם צלבים ונועדו לתכריכי מתים.
הגיעו לידי יהודי צלבים יקרים, וספק אם השתחוו להם, יש להקל למוכרם לנוכרי, משום ספק ספיקא. ספק אם הלכה כמאירי ודעימיה שהנצרות אינה ע”ז, כמובא בהערה הקודמת, וספק אם אלו נעבדו. ומצינו שבספק ספיקא בדינים אלו של איסור הנאה – מקילים, כמבואר במשנה (ע”ז מא, א): “המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים”, וביארו רש”י, רמב”ם ועוד, על פי הגמרא (שם מא, ב), כי הוא ספק ספיקא, ספק אם עבדום, וגם אם עבדום ספק אולי ביטלום. וכן מובא בש”ך קמא, ז.
[14]. למהר”ם שיק יו”ד קנב; תשורת ש”י א, תנח; ולבושי מרדכי יו”ד קמא פה, אסור ליהודי לעשות צלבים על מצבות או להורות לפועל שלו לעשותם. מנגד, בשו”ת נהרי אפרסמון יו”ד קיד, היקל לייצר צלבים על ידי פועל נוכרי, כי ברור שבשלב הייצור עדיין לא עבדוהו. בנוסף, לש”ך עפ”י רמ”א, ע”ז בשיתוף אינה אסורה לגויים, ולכן אין בזה איסור לפני עיוור, אמנם מדרבנן אסור לעשות כן משום חשד. וכיוון שהאיסור מדרבנן, מותר על ידי נוכרי שהוא שבות. וכן התיר נהרי אפרסמון לעשות לוגו של צלב לעסק של יהודי, כדי שיידעו הנוכרים העוברים שם שאפשר להזמין אצלו מצבות. וכן היקל מעיקר הדין בשו”ת מהרש”ג ב, קצא.
