בכלל הכשפים האסורים מנתה התורה שמונה סוגים, שנאמר (דברים יח, ט): “קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים”.
שניים מהם עוסקים בניסיון לשנות דברים במציאות, ועניינם מבואר בפרק זה: א) מְכַשֵּׁף, זה הלוחש לחשים ועושה מעשים כדי לשנות דברים במציאות (כמבואר לעיל הלכות ג; ז-ח). ב) חֹבֵר חָבֶר, זה הלוחש לחשים להשפיע על חיות, כמבואר בהמשך הלכה זו.
השאר עוסקים בניסיון לדעת עתידות כדי לסייע לאדם לתכנן את מעשיו. שלושה מהם נעזרים במתים: א) שֹׁאֵל אוֹב, הוא העושה מעשים כדי לאלץ מתים לעלות מקברם ולהשמיע לו עתידות (להלן כו, ג). ב) יִדְּעֹנִי, עושה מעשים מסוג אחר כדי לאלץ מתים לעלות מקברם ולהשמיע לו עתידות (שם). ג) דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, הוא העושה מעשים כדי שהמתים בעודם בקברם יגלו לו עתידות (להלן כו, ו).
שלושה אינם קשורים למתים: א) קֹסֵם קְסָמִים, הוא העושה מעשים שונים כדי לדעת עתידות (להלן כד, א). ב) מְעוֹנֵן, זה המחשב זמנים – איזה זמן טוב ואיזה רע (להלן כד, ב). ג) מְנַחֵשׁ, זה הקובע על פי אירועים שקרו לאדם מה יהיה בעתיד ומה כדאי לעשות (להלן כד, ג).
בדרך כלל הכשפים נועדו להשפיע על אנשים, אבל יש גם כשפים שנועדו לשלוט בבעלי חיים, והם בכלל איסור חֹבֵר חָבֶר. האיסור הוא לומר לחש כדי לשלוט בחיות מזיקות ולכפות אותן להתחבר זו לזו או ללחום זו בזו. בדרך כלל השתמשו בזה כדי למנוע מחיות להזיק לאדם, לרכושו ולשדותיו, ולעיתים כדי לשסות את החיות באויבים. האיסור חל על חיות גדולות כזאבים ונמרים, או קטנות כנחשים, עקרבים, יתושים ופרעושים. וכן על מינים שונים זה מזה כגון דבורה ועקרב. העובר על איסור חובר חבר חייב מלקות (סנהדרין סה, א; טור ושו”ע קעט, ה). סוג נוסף של איסור חובר חבר קשור להפעלת שדים (להלן כו, י).[9]
במקרה של פיקוח נפש, כאשר חיה מזיקה רודפת אחר אדם, והוא חושב שהלחש יכול להצילו, מותר ללחוש לחש כדי להינצל, שפיקוח נפש דוחה איסור חֹבֵר חָבֶר כמו שאר מצוות שבתורה (כריתות ג, ב; שו”ע קעט, ז). ביאר מהר”ץ חיות (הגהות לסנהדרין סה, א), שאף שהוא דומה לעבודה זרה ופיקוח נפש אינו דוחה איסור ע”ז, כיוון שאינו ע”ז, מותר. [כתב בשו”ע או”ח שכח, מה: “לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה” בשבת. שאלו האחרונים, הרי משום פיקוח נפש מותר לצוד חיות מסוכנות בשבת גם בידיים (שו”ע שם שטז, ז). ביארו א”ר ומ”ב שכח, קמג, שכאשר הסכנה מוחשית מותר לצוד בידיים, וכאשר הסכנה רחוקה מותר רק ללחוש. (לרמב”ם ע”ז יא, יא, ההיתר הוא ללחוש בשבת על מכה של מי שננשך, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו. משמע שאין היתר ללחוש על חיות)].