אמרו חכמים על רבי חנינא בן דוסא (משנה ברכות ה, ה), שהיה מתפלל על החולים, והיה יודע לומר אחר תפילתו: זה חי וזה מת. שאלו אותו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי, שהיא יוצאת בשטף בלא עיכוב וטעות – יודע אני שהחולה יתרפא. ואם לאו – יודע אני שהשעה נטרפה עליו ולא יחיה. עוד אמרו (ברכות לד, ב): מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא כדי שיבקש עליו רחמים. כיוון שראה אותם הבין רבי חנינא שבאו לבקש על בנו של רבן גמליאל, עלה לעליית הגג וביקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: “לכו – שחלַצתוֹ חמה”, כלומר ירד חומו והחל להתרפא. אמרו לו: “וכי נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף”.
במקום אחד היה ערווד (זוחל ארסי מסוכן) שמזיק את הבריות. בלא שידע מכך, אירע שרבי חנינא בן דוסא עמד להתפלל שם, ויצא הערווד והכישו, ומרוב ריכוזו לא הרגיש בו. לאחר שסיים את תפילתו והלך, מצאו את הערווד מת (ירושלמי ברכות ה, א). ויש אומרים שסיפרו לרבי חנינא על הערווד המסוכן, והלך והניח רגלו על חור הערווד, יצא הערווד והכישו, ומת הערווד. נטלו רבי חנינא על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם: “ראו בנַי, אין הערווד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערווד, אוי לו לערווד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא” (בבלי ברכות לג, א).
צדיקים מסוגו של רבי חנינא בן דוסא קשורים בכל ישותם למדרגות עליונות של אמת וחסידות, ועל כן אינם מוכנים ליהנות מפרוטה שאינה נקייה משמץ גזל והונאה, ולכן פעמים רבות פרנסתם דחוקה מאוד. ואף שמתוך אהבה ורחמים הם לעיתים עושים מופתים וממשיכים ישועות מעולם עליון למען זולתם, הם עצמם חיים בעוני מרוד. וכפי שאמרו חכמים (תענית כד, ב), שבכל יום מימי צדיקותו של רבי חנינא בן דוסא היתה יוצאת בת קול מהשמיים ואומרת: “כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דַיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת” (עוד ראו ברכות סא, ב).
אולם לא היה קל לבני משפחתם של צדיקים אלו. סיפרו חכמים (תענית כד, ב), שאשתו של רבי חנינא בן דוסא התביישה מאוד בעונייה, וכדי שלא ירגישו השכנות שאין בידה חלות ותבשילים לשבת, היתה שורפת בכל ערב שבת בתנורה חומר מעלה עשן. היתה לה שכנה רעה שאמרה בליבה: הרי היא ענייה ואין לה חלות ותבשילים לשבת, אכנס לראות מהיכן יוצא העשן. דפקה על דלת ביתה, התביישה אשתו של רבי חנינא ונכנסה להתחבא בחדר הפנימי. נכנסה השכנה לבית ונעשה נס וראתה את התנור מלא חלות, ואת כלי הלישה מלאים בצק. קראה לאשת רבי חנינא: הביאי מרדה להוציא את החלות מהתנור לפני שיישרפו.
לימים, כשגברו ייסורי עניותה, אמרה לרבי חנינא: עד מתי נמשיך להצטער כל כך? אמר לה: מה נעשה? אמרה לו: בַּקש רחמים מה’ שייתן לנו משהו. ביקש רחמים וירדה כמין פיסת יד ובה רגל שולחן מזהב. בלילה חלמו שעתידים כל הצדיקים לשבת בעולם הבא על שולחן זהב שיש לו שלוש רגליים, והם על שולחן עם שתי רגליים. אמרה לו אשתו, וכי טוב לנו שכך יהיה? אמר לה: מה נעשה? אמרה לו: בַּקש רחמים שיקחו מאיתנו את רגל הזהב. ביקש רחמים ונטלו אותה. אמרו (משנה סוטה ט, טו): “משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה”, שמתפרנסים מעבודתם (עץ יוסף), ועושים מעשים פלאיים (רע”ב). סיפר רבי יוחנן דבר פלא: פעם אחת הפלגנו בים וראינו תיבה שיש בה אבנים טובות ומרגליות, וסביבה שטים כרישים לשומרה. רצה ‘אמודאי’ לקחתה, נרעשו הכרישים וביקשו לנשוך אותו, זרק על הכרישים חומץ וברחו. יצאה בת קול ואמרה: “מה לכם בארגז זה, ששמור לאשת רבי חנינא בן דוסא! שעתידה להצניע בו תכלת ולחלקו לצדיקים לעתיד לבא” (ב”ב עד, א-ב).[2]
