ד – האיסור והסכנה שבספירת ישראל

צוותה התורה שכאשר יצטרכו למנות את ישראל, לא ימנו אותם עצמם, אלא יתן כל אחד מחצית השקל תרומה למקדש, ויספרו את חצאי השקלים וכך ידעו את מניינם ולא יהיה בהם נגף. שנאמר (שמות ל, יא-יב): “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה’ בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם”. וכך עשה שאול כשמנה את חייליו בטלאים או בשברי חרסים (שמואל א’ יא, ח; טו, ד). כל זאת משום “שהמִנְין שולט בו עין הרע” (רש”י שמות שם). וכפי שאירע לדוד המלך שביקש מיואב בן צרויה שר הצבא: “שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ: וְיוֹסֵף ה’ אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת, וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל, וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל” (שמואל ב’ כד, ב-ד; ברכות סב, ב). כפי הנראה דוד סבר שרק בעת יציאת מצרים, כשהיה חידוש בכך שעם ישראל הוא עם גדול, צוותה התורה שלא למנותם במישרים, אולם האיסור נאמר לדורות (רמב”ן וכלי יקר שמות ל, יב). בנוסף, גם ההיתר למנות את ישראל על ידי מחצית השקל וכדומה, ניתן לצורך חשוב בלבד, ואילו מניין ישראל בימי דוד נעשה כדי לשמח את ליבו שהוא מולך על עם רב (במדב”ר ב, יז; רמב”ן במדבר א, ג). התוצאה של החטא היתה קשה: “וַיִּתֵּן ה’ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד, וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ” (שמואל ב’ כד, טו).^[4]

המניין מביא לנגף בישראל, מפני ששורשם של ישראל מעל ומעבר למידה ולמניין המקובלים בעולם הזה (עי’ במדב”ר ב, יז), וכאשר מונים אותם כשאר דברים שבעולם, מתעלמים ומתרחקים משורש חיותם. ורק כאשר יש צורך מעשי בעולם הזה, מותר למנותם לצורך השעה, כדרך המניין של ישראל בימי משה, שהיה מניין של יוצאי צבא לצורך כיבוש הארץ (בפרשיות במדבר ופנחס). וגם אז יש למנותם על ידי מצווה כדוגמת מחצית השקל, באופן שהמניין הוא על המצווה שהם עושים ולא על עצמם.

מכיוון שאסור למנות את ישראל לגולגלותם, רבים נוהגים לספור אנשים למניין או לטיול על ידי אמירת פסוקים. כדוגמת הפסוק (תהלים כח, ט): “הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם”, שיש בו עשר מילים ועל כל אדם אומרים מילה אחת, וכשסיימו את הפסוק יודעים שיש מניין (קצוש”ע טו, ג). כמו כן אפשר למנות במחשבה (חסד לאלפים נה, י), וכן אפשר למנות את האצבעות או את הרגליים ובלבד שלא את הראש (תורה לשמה שפו).

מורים ומורות שיוצאים לטיול עם ילדים וחייבים לסופרם במהירות ובדייקנות כדי למנוע שכחה ואסון, יספרו את החולצות או את שיער הראש ולא את הראשים עצמם. מִפקד אוכלוסין לצורכי המדינה מותר, כמבואר בהערה.^[5]