במסכת סוטה (מב, א) מבואר שישנם ארבעה סוגים של אנשים שאינם זוכים לראות פני שכינה, וסוג אחד מהם הוא ‘השקרנים’ – אלו הרגילים לשקר (האחרים: חנפים, ליצנים, מספרי לשון הרע).
והעניין הוא, שכל מי שמתרגל לשקר, מזיק בראש ובראשונה לעצמו. ואפילו אם בדרך כלל השקרים שלו אינם מזיקים לזולת, אלא שהוא אוהב לשקר כדי למשוך תשומת-לב, או מפני שהוא מעדיף לשנות את הסיפורים שלו כדי להאדיר את שמו ולהסתיר את חולשותיו, וכך הוא מספר את מה שהיה רוצה שיקרה אבל לא בדיוק את מה שקרה. אדם כזה, יוצר לעצמו תמונה מזויפת על העולם, שבה לדמיון האישי שלו יש יותר משקל מאשר לעובדות, ומתוך כך הוא מתרחק מהיכולת להבין את העולם לאשורו. דומה הדבר לאדם שנזקק לסמים כדי ליהנות בחייו, כך השקרן זקוק לשנות את המציאות כדי שיוכל לחיות בה. בפועל מובן שהמציאות לא תשתנה, ורק הוא, השקרן, הולך ומאבד את הקשר שלו אל החיים.
ובעקבות זה שהוא מתרגל להתייחס למציאות בצורה לא אמינה, קורה לו הדבר החמור מכל, הוא לא יוכל להגיע לאמונת אמת. רק אדם שמתרגל להתייחס למציאות עצמה, יוכל להבחין במציאות המוחלטת והאמיתית ביותר שבעולם, במי שמחייה ומקיים את כל המציאות – בבורא יתברך.
וזהו שאמרו חז”ל שהשקרנים אינם זוכים לראות פני שכינה. ישנן מדרגות רבות בראיית שכינה, ובכל ניצוץ קטן של אמונה יש צד מסוים של ראיית שכינה, שבזכותה האדם יזכה לראיית שכינה גלויה יותר בעולם האמת. אבל מי שמשקר אינו יכול לזכות לכך, משום שה’ יתברך מתגלה דרך המציאות המוחלטת. במידה שאדם דבק במידת האמת, ומוכן אף להקריב רווחים מזדמנים למענה, בה במידה יוכל לזכות למידת האמונה בעולם הזה ולגילוי שכינה בעולם הבא.
אגב, גם בעולם הזה, לטווח הארוך מי שידבק במידת האמת יצליח יותר. משום שהוא, למרות הקושי שבדבר, ילמד להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ויצליח יותר להגשים את כוחותיו. אבל הלומד לשקר, מסתכל תמיד על העולם בצורה מסולפת, וכך לא ילמד לעולם להתמודד עם האתגרים שלפניו.
