אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או בכל דבר שנועד להזין את העור (שו"ע תריד, א). וכמובן שכל סוגי האיפורים שאסורים בשבת משום צביעה או משום ממרח, אסורים ביום הכיפורים, שכל איסורי שבת חלים ביום הכיפורים (פנה"ל שבת יד, ד).
מי שסובל מגירודים, רשאי לסוך ביום הכיפורים את עורו בשמן נוזלי (יומא עז, ב). ובתנאי שלא יהיה בזה איסור רפואה, שדין יום הכיפורים כדין שבת, וגזרו חכמים על חולה שצערו מועט, שלא ישתמש בתרופות בשבת שמא יבוא לידי שחיקת סממנים. לפיכך, מותר למי שסובל מגירודים לסוך את עורו בשמן כזה שגם בריאים לעיתים סכים בו את גופם, שסיכה זו אינה נחשבת כפעולה רפואית. ואם הגירוד מפריע לו כל כך עד שהוא ממש מצטער, מותר לו לסוך את עורו בשמן רפואי שמיוצר בבתי חרושת (פנה"ל שבת כח, ה).
אסור להשתמש בבושם או בתרסיס (דאודורנט) שנועד לתת ריח טוב בגוף, משום איסור רחיצה, שכן הם מותירים רטיבות כזו שהנוגע בה באצבעו נרטב, שזו מדרגת 'טופח על מנת להטפיח'. אבל כדי להסיר ריח רע, מותר להשתמש בו, כפי שמותר לרחוץ מקום שהתלכלך, מפני שאז הרחיצה אינה לשם תענוג או רעננות אלא כדי להסיר זוהמא וריח רע (לעיל ב). וכן מותר להתיז על העור תרסיס נגד יתושים, הואיל ואין כוונתו לתענוג אלא להגנה מיתושים.[6]
יש שכתבו שלא להשתמש בבושם ודאודורנט ולא ביארו האם האיסור משום סיכה או רחיצה (הרב אבא שאול, הרב דבליצקי), ובפס"ת תריד, א, כתב שהוא משום סיכה. וכ"כ בשמש ומגן ג, נו, שאסור להתיז בושם על היד משום סיכה. אולם מצינו סיכה רק בדבר שנועד להזין את העור, והבושם והדאודורנט לא נועדו לכך. לפיכך נראה שכל הדיון לגביהם נוגע לאיסור רחיצה בלבד, וכפי שהתיר החיד"א לכהנים שצריכים ליטול את ידיהם לברכת כהנים, ליטול במים שעירבו בהם מי ורדים לתת ריח טוב בידיים (חיים שאל א, עד), הרי שאין איסור סיכה בנתינת ריח טוב. לפיכך, דאודורנט שמרטיב את הגוף במדרגה של 'טופח על מנת להטפיח' אסור בשימוש מדין רחיצה, אבל אם המטרה להסיר ריח רע – מותר (וכן נראה מדברי רשז"א הליכות שלמה בין המצרים יד, 56; וכ"כ בשמו בחזון עובדיה ד' תעניות עמ' רצה, והרב נבנצאל בירושלים ומועדיה עמ' רעד). ונלענ"ד, שאשה שחוששת שאם לא תשתמש בבושם יידוף ממנה ריח רע ותתגנה, רשאית להשתמש בבושם או דאודורנט נוזלי כדי למנוע את הופעתו. ותרסיס דאודורנט שאינו מרטיב את הגוף, מותר בשימוש ביום הכיפורים. ואם הוא קשה וצריך למורחו, אסור משום ממרח (פנה"ל שבת יד, ה, 3).
