ארכיון הקטגוריה: ו – חמשת מיני דגן

א – ברכות חמשת מיני דגן

ברכות מיוחדות תקנו חכמים לחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל.

ככלל, חמשת מיני דגן הם צמחים חד-עונתיים, ואם כן לכאורה ברכתם היתה צריכה להיות "בורא פרי האדמה", אלא שמפני חשיבותם, שמהם עושים את עיקר מאכלו של האדם – לחם ותבשילים, תקנו להם חכמים ברכה מיוחדת, כדי להודות לה' יתברך באופן מפורט על עיקר מזוננו. על לחם: "המוציא לחם מן הארץ", ועל עוגות ותבשילי מזונות: "בורא מיני מזונות".

ביתר פירוט, ניתן לאכול את חמשת מיני הדגן בחמישה מצבים, ובכל מצב ברכתם משתנה, ונמנה את חמשת המצבים:

א) האוכל גרעיני חיטים או שעורים חיים, כיוון שעדיין לא התעלו למצבם המשובח, מברך: "בורא פרי האדמה". ולגבי ברכה אחרונה יש ספק (כמבואר בהלכה יג).

ב) האוכל קמח ממיני דגן טחונים, כיוון שאכל מהם בצורתם הגרועה ביותר, ירדו ממעלתם הראשונה, ומברך עליהם את הברכה הפשוטה ביותר: "שהכל נהיה בדברו" (שו"ע רח, ה).

ג) בישל את גרגירי הדגן כדוגמת גריסים, בורגול וקווקר; או שעשה מהקמח שלהם מיני תבשיל כאטריות ופתיתים או פשטידות, הואיל והתעלו למדרגת תבשיל שסועד את הלב, מברך: "בורא מיני מזונות". ואחר שאכל מהם כשיעור 'זית' (כחצי ביצה) מברך: 'על המחיה', שהיא ברכה 'מעין שלוש' (שו"ע רח, ב).

ד) לש את הקמח ואפאו ועשה ממנו לחם, מברך בתחילה "המוציא לחם מן הארץ" ובסוף ברכת המזון (קסח, ט).

ה) עוד מין אחד ישנו שיש לו מעמד ביניים, בין תבשיל ממיני דגן ללחם, והוא 'פת-הבאה-בכיסנים'. היינו מיני מאפה כדוגמת עוגות וקרקרים, שמצד אחד הם מיני מאפה כלחם, ומאידך אין רגילים לקבוע עליהם סעודה כלחם אלא לאוכלם לקינוח. וקבעו חכמים, שאם אכל מהם כדרך שאוכלים בין הסעודות, לתענוג או להרגעת הרעב, כיוון שאין בכוונתו לשבוע כמו בסעודה רגילה, אין אכילתו כמעלת אכילת לחם, ולכן יברך לפניהם 'מזונות' ואחריהם 'על המחיה'. אבל אם קבע עליהם סעודה, דינם כדין לחם, וצריך ליטול לפניהם ידיים בברכה, ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון. וכל זה מפני שהם מאפים, אבל אם יקבע את סעודתו על אטריות ופתיתים, כיוון שהם תבשילים ולא מאפים, לעולם יברך עליהם 'מזונות' ו'על המחיה'.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | 2 תגובות

ב – מהי פת-הבאה-בכיסנים

שלושה פירושים נזכרו בדברי הראשונים למיני 'פת-הבאה-בכיסנים' (שדיניהם נתבארו בסוף ההלכה הקודמת). א) מיני מאפים ממולאים, כדוגמת אוזני המן ושטרודל. והם נקראים 'פת-הבאה-בכיסנים', כי הפת היא כיס שממלאים בה מיני מתיקה כפרג, קקאו ואגוזים (ר"ח). ב) מיני מאפים שהוסיפו לבצק שלהם טעם שיוצר שינוי ביניהם לבין לחם, למשל עוגות טורט או ביסקוויטים שיש בהם טעם מתיקות; או מלאווח, שמוסיפים לבצקו הרבה שמן (רמב"ם). ג) מיני מאפים קשים שאדם כוססם בשיניו, כדוגמת בייגלה, קרקרים ומציות (רב האי גאון).

למעשה, אנו נוהגים להחשיב את שלושת הסוגים האלה כ'פת-הבאה-בכיסנים', שהצד המשותף להם שמצד אחד הם מיני מאפים כלחם, ומאידך, רגילים לאוכלם דרך ארעי. לפיכך, כל זמן שאין קובעים עליהם סעודה, מברכים לפניהם 'מזונות' ואחריהם 'על המחיה', וכאשר קובעים עליהם סעודה, דינם כלחם לכל דבר (שו"ע קסח, ז).[1]

לפעמים אדם חושב לאכול מעט מאפה מזונות ('פת-הבאה-בכיסנים'), ולכן הוא מברך בתחילה 'מזונות', אך לאחר שהתחיל לאכול נגרר ואכל עוד ועוד עד שאכל כשיעור קביעות סעודה, ואזי למרות שבירך בתחילה 'מזונות', בסוף יברך ברכת המזון. ואם לאחר שטעם מן המזונות החליט לקבוע עליהם סעודה, אם במה שהוא מתכוון לאכול מכאן ואילך יש כשיעור קביעות סעודה, יטול ידיו ויברך 'המוציא'. ואם אין במה שהוא מתכוון לאכול אח"כ שיעור קביעות סעודה, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכת 'מזונות' שבירך בתחילה. ובסוף, כיוון שאכל שיעור קביעות סעודה, יברך ברכת המזון (שו"ע קסח, ו; מ"ב כו).


[1]. יש שביארו את שלושת הפירושים הללו כחולקים, כלומר אחד מהם הוא 'פת-הבאה-בכיסנים' (פהב"כ), ועל השניים האחרים מברכים 'המוציא', שכן הם מאפה ודינם כלחם. אלא שאין הכרעה כמי הלכה, ומספק פסק השו"ע קסח, ז, שעל כל אחד מהם, אם לא קבע סעודה, יברך 'מזונות'. וכ"כ ב"ח, מ"א יח, ט"ז ו, רע"א, דגול מרבבה, ועי' באו"ה קסח, ח, 'טעונים'. לעומת זאת, יש שביארו שאין בזה מחלוקת אלא שלוש דוגמאות לפהב"כ, שכולם מדברים על מאפים שבדרך כלל נאכלים כקינוח ולא כלחם שהוא עיקר הסעודה. וכך משמע מכמה ראשונים: רשב"א, מאירי, תר"י ואו"ז. וכ"כ במאמר מרדכי יד, שאפשר להסביר בדעת השו"ע. וכ"כ בדעת תורה בשם בית אפרים או"ח יב, וכ"כ בערוה"ש כג. אם נאמר שיש מחלוקת בין ג' הפירושים, לכאורה, אם יאכל משני מינים, מכל אחד כשיעור 'זית', גם אם לא יקבע עליהם סעודה, כיוון שאחד מהם הוא בוודאי לחם, יצטרך לברך בסוף ברכת המזון. אולם למעשה מורים כדעה הסוברת שאין מחלוקת בין ג' הפירושים, וכולם נחשבים מזונות כשלא קבע עליהם סעודה. ואף אם נאמר שיש בין ג' הפירושים מחלוקת כפי שמשמע מהב"י, מ"מ אחר שנפסק מספק שעל כל המינים הללו מברכים 'מזונות', הרי שבפועל אנו מחשיבים את כולם כפהב"כ ואבד מהם שם לחם. וכך משמע ממ"א כב, והלבוש ו.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ג – שיעור קביעות סעודה על מאפה מזונות

כפי שלמדנו, אדם שרוצה לאכול לחם, אפילו בכמות מעטה ביותר, צריך לברך 'המוציא', מפני שהלחם נועד לקביעות סעודה, ואפילו אם אוכלים ממנו מעט, מברכים עליו ברכה חשובה. אבל על שאר המאפים מחמשת מיני דגן, כעוגות וביסקוויטים, כיוון שאין רגילים לקבוע עליהם סעודה, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. ורק כאשר קובעים עליהם סעודה, הם מתעלים למדרגת לחם, ואז כדי לאוכלם צריך ליטול ידיים בברכה, ולברך בתחילה 'המוציא', ולבסוף ברכת המזון.

שיעור קביעות סעודה הוא שיעור שמקובל לאכול בארוחה רגילה, באופן שהסועד יוצא ממנה שבע ושוב אינו צריך לאכול עד הארוחה הבאה. ואי אפשר לקבוע בזה שיעור של נפח, מפני שיש מאפים אווריריים שמשביעים רק כשאוכלים מהם שיעור מרובה, ויש מאפים דחוסים שמשביעים בשיעור מועט יחסית. אלא הכל לפי מה שמקובל, שאם רגילים לשבוע ממה שהוא מתכוון לאכול, יברך עליו 'המוציא' וברכת המזון.

ואין לאדם לחוש שמא אינו יודע באיזו כמות רגילים לשבוע, מפני שכל שהוא אוכל שיעור שהוא שבע ממנו כמו שהוא שבע בארוחה רגילה, הרי שהוא קבע את סעודתו על אכילה זו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון. ורק מי שיודע שהוא שונה באופן ניכר משאר האנשים, כגון שהוא נעשה שבע בהרבה פחות או בהרבה יותר, צריך לשער לפי המקובל אצל רוב האנשים. וגם אז ישער לפי הנראה לו, ואינו צריך לערוך לשם כך מחקרים מעמיקים.

זקנים או ילדים שנעשים שבעים בשיעור קטן יותר, אינם צריכים לשער לפי רוב האנשים, אלא לפי המקובל אצל זקנים או ילדים.

ויש אומרים, ששיעור קביעות סעודה הוא נפח של ארבע ביצים ממאפה המזונות, ואף שבדרך כלל אין שבעים משיעור כזה, מכל מקום לדעתם, על שיעור זה כבר רגילים לקבוע סעודה. למעשה, אין פוסקים כשיטה זו, והאוכל ממאפה המזונות שיעור נפח ארבע ביצים, כל זמן שלא אכל כשיעור שרגילים לשבוע ממנו בארוחה רגילה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. אולם לכתחילה, עדיף שלא לאכול שיעור של ארבע ביצים, כדי שלא להיכנס לספק. אלא או יאכל פחות מנפח ארבע ביצים, ואזי יברך 'מזונות'; או יאכל שיעור שרגילים לשבוע ממנו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון לכל הדעות.[2]


[2]. ברכות מב, א, לגבי מאפה מזונות, שהוא פהב"כ, אמרו: "כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך", היינו המוציא וברהמ"ז. שתי שיטות עיקריות בהגדרת "קובעים עליו סעודה": שיטה ראשונה, קביעות סעודה הוא שיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה. כ"כ הטור ושו"ע קסח, ו, ועוד רבים. ונחלקו הראשונים לפי מה משערים. לתר"י והרא"ש, לפי המקובל אצל רוב האנשים. ולראב"ד והרשב"א, אם זה שאוכל רגיל לקבוע על פחות משיעור שאחרים קובעים סעודה – יברך 'המוציא' וברהמ"ז על מה שהוא רגיל. ונפסק בשו"ע קסח, ו, כתר"י והרא"ש. אבל לגבי זקנים וילדים, כתב בבאו"ה קסח, ו, 'אע"פ', שכיוון שטבעם לשבוע משיעור קטן מהמקובל, הולכים אחר המקובל אצלם.

שיטה שנייה: שיעור 'פרס'. כ"כ הרמ"ע מפאנו, מהר"ם בן חביב, בית דוד או"ח פב, לפי המבואר בעירובין פב, ב, שזה שיעור הלחם שהיו אוכלים בסעודה בינונית. (לרש"י שיעור 'פרס' הוא ד' ביצים, ולרמב"ם ג' ביצים). ואף שרוב האנשים אינם שבעים משיעור זה כפי ששבעים בסעודה רגילה, לדעתם אין צריך להיות שבעים מפהב"כ כשביעה של סעודה רגילה, אלא רק שיאכלו ממנה כשיעור הלחם שאוכלים בסעודה רגילה, ויש מזה שביעה חלקית, וזו כוונת הגמרא: "כל שאחרים קובעים עליו סעודה". וכדעה זו כתבו רבים מהפוסקים הספרדים האחרונים. ורבים מיוצאי ספרד בדורות האחרונים נהגו לחשב את שיעורי כזית וביצה לפי משקל מים (חיד"א במחזיק ברכה קסח, ו, כה"ח מה-מו). ולחשבונם על פי שיעור ר' חיים נאה משקל ד' ביצים 224 גרם, ולחישוב המדויק 200 גרם. במאפים יוצא שמשקל 200 גרם הוא בנפח של כתשע ביצים (תלוי בדחיסות המאפה). ובשיעור כזה כבר נעשים שבעים. הרי שבפועל על ידי חישוב המשקל השוו את שיעור ד' ביצים לשיעור שביעה. אולם מוסכם שהשיעורים הם לפי נפח (כמבואר להלן י, ו), ולבעלי השיטה השנייה שיעור קביעות הוא באכילת נפח של 'פרס'.

ויש לדעת שהטעות בדין זה אינה חמורה כל כך, שכן להרבה פוסקים אם בירך 'מזונות' ו'על המחיה' על לחם – יצא (שועה"ר קסח, ח, ח"א נח, א, יבי"א ח"ב או"ח יב). וכן אם בירך על פהב"כ 'המוציא' וברכת המזון – יצא (נשמת אדם לז, א, מ"ב רח, עה, כה"ח קסח, מג). וכך סיכם בברכ"ה ח"ב ג, 2, 69. וראו לעיל ד, 3.

אלא שבמקום של ספק, כאשר לשיטה השנייה קבע סעודה, שאכל פרס, ולשיטה הראשונה לא קבע, כי לא שבע, מברכים 'על המחיה', שספק ברכות להקל, ו'על המחיה' היא ברכה אחת לעומת ברהמ"ז שכוללת ארבע ברכות (דרישה). ולכתחילה טוב שלא לאכול שיעור שיש לגביו ספק. ואף שלרמב"ם ג' ביצים הוא שיעור 'פרס', מ"מ כיוון שלשיטה הראשונה (שהיא דעת רוה"פ) צריך גם לשבוע, יש לחוש לשיטה השנייה רק בד' ביצים כדעת רש"י. וכ"כ במ"ב קסח, כד. ומ"מ הרוצה לצאת ידי כולם, יזהר שלא לאכול נפח פהב"כ משיעור ג' ביצים ועד שיעור שרגילים לשבוע בו.

ואם הוא אוכל פהב"כ כנפח 'פרס' שמשביע אותו, אלא שספק לו אם גם אחרים רגילים לשבוע בשיעור כזה, יברך 'המוציא' וברהמ"ז. ראשית, יש צד לומר שהוא ספק דאורייתא ויש להחמיר (מ"א ודעימיה, כמובא להלן בהערה 9). שנית, יש לצרף את דעת הראב"ד והרשב"א (הובאו בשיטה הראשונה), הסוברים שהולכים אחר שביעתו של זה שאוכל.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ד – קביעות סעודה לאוכל מזונות עם עוד מאכלים

מי שמתכוון לאכול יחד עם מאפה המזונות מאכלים נוספים כסלטים וגבינה או בשר ודגים, ישער את הכל יחד. שאם יאכל מהכל יחד שיעור שמשביע כמו סעודה רגילה, דין מאפה המזונות כדין לחם. ובתנאי שמאפה המזונות יהיה מרכזי בסעודה, היינו שיאכל ממנו שיעור נפח של ארבע ביצים לפחות. ואין הבדל בין אם המאפה דחוס או אוורירי – אם יש בו שיעור נפח של ארבע ביצים הוא מרכזי בסעודה. ורק כאשר יש במאפה חללים ניכרים של אוויר, יש לשער את המאפה בלא אותם חללים.

הרי שיש בזה שני תנאים: א) שיאכל ממאפה המזונות לפחות שיעור נפח ארבע ביצים. ב) שישבע מכל מה שיאכל כדרך שרגילים לשבוע בארוחה רגילה. אם התקיימו שני התנאים, הרי שקבע סעודתו על מאפה מזונות, וייטול ידיו בברכה, ויברך על המאפה 'המוציא', ועל שאר המאכלים לא יברך, כי הם נפטרים בברכתו כשם שהלחם פוטר את שאר המאכלים שבסעודה. ובסוף הארוחה יברך ברכת המזון.

וכמו שאין לאדם לחוש שמא אינו יודע לשער שיעור שביעה, כך אין לאדם לחוש שמא הוא טועה בהערכת שיעור נפח ארבע ביצים. כי מזה שנתנו שיעור זה בידי אנשים בלא מכשירי מדידה, משמע שידעו שלפעמים יטעו כלפי מעלה ולפעמים כלפי מטה. אלא שהכל תלוי בדעתו של האדם האוכל, וכל שהוא משער שיש במאפה המזונות שהוא אוכל שיעור נפח של ארבע ביצים ויחד עם שאר המאכלים ישבע, הרי שהוא קובע את סעודתו על מאפה המזונות, ועליו לברך 'המוציא' וברכת המזון בלא חשש. (שיעור ביצה אחת כ-50 מ"ל, וגביע של לבן רגיל מכיל נפח ארבע ביצים).[3]


[3]. כבר למדנו בהערה הקודמת שיש שתי שיטות בהגדרת "קובעים עליו סעודה". לשיטה הראשונה הוא שיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה. וביאר מ"א יג, שאין הכוונה שהשביעה צריכה להיות מפהב"כ בלבד, אלא כפי שנוהגים לאכול בסעודה, לחם ועוד מאכלים, כך כאשר קבע את סעודתו על פהב"כ, אם שבע מפהב"כ ושאר מאכלים, מברך על פהב"כ 'המוציא' וברהמ"ז, ופוטר את שאר המאכלים. ואמנם לערוה"ש יז, ומג"ג ז, רק אם אכל שיעור שביעה מפהב"כ לבדה, מברך 'המוציא' וברהמ"ז. אולם כדעת המ"א כתבו רוב הפוסקים, וביניהם, גינת ורדים או"ח א, כד, שועה"ר ח, ח"א נד, ד, מ"ב כד. ולשיטה השנייה שיעור קביעות סעודה הוא פהב"כ בשיעור 'פרס'. ואין זה משנה אם אוכלים עם פהב"כ מאכלים אחרים או לא.

ויש לדעת שגם לפי השיטה הראשונה, ברור שפהב"כ צריכה להיות מרכזית בסעודה, ויש שלמדו מעירובין פב, ב, ששיעור הלחם בסעודה הוא 'פרס'. וכ"כ הגר"ז בסדבה"נ ב, ג, שכדי לקבוע סעודה צריך לאכול לפחות ד' ביצים מפהב"כ (ובהלכות קסח, ח, כתב ג' ביצים). אולם לדעת האג"מ או"ח ג, לב, כל זמן שבסך הכל שבע, ואכל מפהב"כ כשיעור לחם שרגילים לאכול בסעודה, אפילו הוא פחות משיעור 'פרס', הרי זו קביעות סעודה. וכך משמע ממ"א ומ"ב, ומכל הפוסקים שלא הזכירו שיעור נפח לפהב"כ. ומהם: גינת ורדים, ח"א וקצוש"ע. לפי"ז, כיום שנוהגים לאכול פחות לחם בסעודה, אף אם יאכל בסעודה פחות משיעור ג' ביצים פהב"כ, לדעתם יברך 'המוציא' וברהמ"ז.

למעשה, רק אם יהיה שיעור קביעות סעודה לשתי השיטות, נברך 'המוציא' וברהמ"ז. ולכן אם אכל מפהב"כ פחות מד' ביצים נפח עם עוד מאכלים, אף ששבע, ולדעת רוה"פ (בביאור השיטה הראשונה) זו קביעות, כיוון שלא אכל פהב"כ בשיעור 'פרס' לרש"י, אין כאן שיעור קביעות לשיטה השנייה, ויברך 'מזונות'. וכן להיפך, אין להחשיב כקביעות שיעור ד' ביצים מפהב"כ אם לא אכל בפועל כשיעור שמשביע כמו ארוחה רגילה.

אבל אין לחוש לשיטות יחידות שמגדילות את שיעור הקביעות יותר. ולכן אין לחוש לדעת ערוה"ש ומג"ג, שמצריכים שיהיה שבע מפהב"כ לבדה. וגם אין לחוש לחשב משקל ד' ביצים מפהב"כ, כי הסוברים שצריך שיעור ד' ביצים לקביעות סעודה מסכימים שמעיקר הדין מדובר בנפח (ראו להלן י, ו, 7. וכ"כ וזאת הברכה בירור א' 8 בשם הגרע"י, וברכ"ה ח"ב ב, יד). ולכן כתבתי כעיקר את חשבון הנפח, הן לספרדים והן לאשכנזים. ורק מי שיודע שמנהג אבותיו לחשב במשקל גם בדין זה, ימשיך במנהגו.

בנוסף למה שכתבתי למעלה, שאין לאדם לחוש שמא אינו יודע לשער נפח ד' ביצים, יש להוסיף שכבר למדנו שלדעת הרמב"ם שיעור אכילת 'פרס' הוא נפח ג' ביצים, ורבים פסקו כך להלכה, עי' בברכ"ה ח"ב ב, 67 ו 72. ולדעת אג"מ ודעימיה, אף אם יאכל מהמאפה פחות מנפח ג' ביצים, כיוון ששבע יברך 'המוציא'. ולכן גם אם יטעה בהערכת ד' ביצים, נמצא שאכל שיעור ג' ביצים, שהוא שיעור מספיק לרוב גדול של הפוסקים.

לגבי זקנים וילדים שרגילים לאכול פחות לשביעתם, יש מקום לומר שאכילת פהב"כ תהיה כשיעור ג' ביצים, ושישבעו עם שאר המאכלים.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ה – כיצד לצאת ממצבי ספק

לכתחילה, כדי לצאת מהספק, נכון לתכנן את האכילה מתחילה תוך התחשבות בשני התנאים: או שיאכל מהמזונות שיעור ארבע ביצים ויחד עם שאר המאכלים כשיעור שביעה, ואז לכל הדעות יברך 'המוציא' וברכת המזון. או שיאכל פחות מנפח ארבע ביצים מזונות ויחד עם שאר המאכלים פחות משיעור שביעה, ואז לכל הדעות יברך 'מזונות' ו'על המחיה', ועל שאר המאכלים יברך את ברכותיהם.

ואם הוא בכל זאת נמצא בספק, שאינו יכול להחליט האם יש במה שהוא מתכוון לאכול שיעור שביעה; או שהוא יודע שיחד עם שאר המאכלים הוא אוכל שיעור שביעה, אבל שיעור המזונות הוא בוודאי פחות מנפח ארבע ביצים. כיוון שהוא בספק, יברך 'מזונות' ו'על המחיה', וכן על שאר המאכלים יברך את ברכותיהם. וטוב יותר, שיסיים את אכילת המזונות לפני שיאכל שיעור שביעה, ויברך עליהם 'על המחיה', ועל ידי זה כל שאר המאכלים שיאכל אח"כ אינם מצטרפים למאפה המזונות, ולכל הדעות יברך עליהם 'מזונות' ו'על המחיה', ועל שאר המאכלים יברך את ברכותיהם.

כאן המקום להעיר על טעות נפוצה: לעיתים אנשים מזמינים את קרוביהם וידידיהם למסיבת בר מצווה, או בת מצווה, או להבדיל אזכרה, ורוצים לכבדם בארוחה משביעה, אך כיוון שאינם רוצים להטריח אותם ליטול ידיים ולברך ברכת המזון, במקום לחם מביאים קרקרים ועוגות, ומגישים לפניהם גם בשר, דגים, נקניקים, סלטים, פשטידות ולפתן. אבל להלכה, הואיל ורגילים לאכול בסעודה זו ממאפה המזונות שיעור נפח ארבע ביצים וגם שבעים, צריך ליטול ידיים ולברך על מאפה המזונות 'המוציא' וברכת המזון. וגם כשאין אוכלים נפח ארבע ביצים, כפי שלמדנו, כיוון ששבעים, נכנסים לספק. ולפעמים מגישים שם לחמניות מתוקות, וחושבים שברכתן 'מזונות'. ושתי טעויות בידם: א) בדרך כלל לחמניות אלה נחשבות כלחם, וגם האוכל מהן מעט צריך לברך 'המוציא' (כמבואר בהלכה הבאה). ב) בדרך כלל אוכלים מהן יותר מנפח ארבע ביצים. לפיכך, המעוניין לתת לאורחיו סעודה שתשביעם, נכון שיכין שם לחם, וכך יידעו כולם שעליהם ליטול ידיים ולברך 'המוציא', ועל ידי כך יזכו כולם לברך בסוף את ברכת המזון הארוכה, שהיא מצווה מהתורה ויש בה ארבע ברכות חשובות.[4]


[4]. רבים טועים בהערכת נפח ארבע ביצים, אולם באמת הוא אינו גדול כפי שחושבים. למשל, קרואסון גדול מכיל יותר מנפח ארבע ביצים. וכן בארבע פרוסות של עוגה יש נפח ד' ביצים. ואם כן בדרך כלל בסעודות אלו אוכלים מפהב"כ שיעור נפח ד' ביצים. וגם מי שאוכל מפהב"כ נפח שלוש ביצים, נכנס לספק גדול, שכן לדעת הרמב"ם והרבה פוסקים שיעור 'פרס' הוא ג' ביצים ועליו לברך על המזונות 'המוציא' וברכת המזון. וגם אם יאכל מפהב"כ שיעור שתי ביצים, לדעת אג"מ שהובא בהערה הקודמת, לשיטה הראשונה, כיוון ששבע צריך לברך 'המוציא' וברכת המזון. ולכן, כדי לצאת מן הספקות הללו, נכון להגיש שם לחם ממש. וגם אם לא הגישו לחם, נכון לברך על מאפה המזונות 'המוציא' ולאכול ממנו נפח ד' ביצים.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ו – חלה מתוקה

כפי שלמדנו, למאפה מזונות (פת-הבאה-בכיסנים) יש מעמד ביניים: אם אוכלים אותו בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', ואם קובעים עליו סעודה, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. אבל על לחם, גם כשאוכלים מעט, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה היכן עובר הגבול בין לחם למאפה מזונות.

הכלל הוא, שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה דינו כלחם, ולעומת זאת, כל שרגילים לאוכלו בין הארוחות, למתיקה או להרגעה מסוימת של הרעב, דינו כמאפה מזונות. לפי זה דין חלה מתוקה ולחמניות מתוקות כלחם, שכן רגילים לאוכלן בסעודות, ואין רגילים להגישן לטעימה בין הארוחות. וכן נוהגים לאוכלן עם סלטים שונים, או שעושים מהם כריך עם גבינה או טונה, הרי שנוהגים בהן כלחם. ולכן, גם כאשר אוכלים מהן מעט, צריכים לברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ובלשוננו, כל שקוראים לו לחם או חלה או לחמניה – רגילים לקבוע עליו סעודה. ולעומת זאת, אם קוראים למאפה 'עוגה' – אין רגילים לקבוע עליו סעודה. ועל מאפה שיש ספק אם הוא לחם או עוגה, מברכים 'מזונות'. והרוצה לצאת מהספק, יקבע עליו סעודה ויברך 'המוציא' (כמבואר לעיל ג-ד), או שיאכל אותו בתוך סעודת לחם לצורך שביעה, ואז ברכת 'המוציא' שיברך על הלחם תפטור אותו לכל הדעות.

ואמנם רבים מיוצאי ספרד נהגו לברך על חלה מתוקה 'מזונות', מפני שבעבר לא היו רגילים להגישה בסעודה, אלא היו רגילים להגיש פרוסות מחלה מתוקה ככיבוד שבין הארוחות. אולם למעשה, יש לברך תמיד על חלה מתוקה ולחמניה מתוקה – 'המוציא' וברכת המזון, הואיל והן מיועדות לסעודות ולא לקינוח שבין הסעודות.[5]


[5]. לכאורה זו מחלוקת שו"ע ורמ"א (קסח, ז), שלשו"ע כל שיש טעם מתיקות בעיסה מברכים 'מזונות', ולרמ"א רק כשטעם המתיקות הוא העיקר מברכים 'מזונות'. וכ"כ בכמה מספרי זמננו (עי' פס"ת קסח, י). אולם בב"י כתב את טעמו במפורש: "כיוון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו". נמצא שלא נחלקו כלל, אלא שבמקומו של הב"י לא נהגו להגיש כלחם מאפה שיש בו מתיקות, ובמקום הרמ"א כן נהגו. ולכן מה שכתבתי היא דעת שניהם. וכך הוא הכלל הבסיסי, שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה ברכותיו כלחם, וכ"כ ראשונים ואחרונים, ומהם: רב האי גאון, רש"י, רשב"א, ריטב"א, בית דוד, מ"א יט, פמ"ג, מ"ב לה-לו, ובאו"ה לסעיף יז, שדי חמד אס"ד מערכת ברכות א, י, ישכיל עבדי או"ח ח"א ט, ו. (ועי' בשעה"ב טז, הערה קי; וברכ"ה ח"ב ב, 53, 146, 153). וכיוון שזה הכלל הבסיסי, ממילא הכל לפי מה שנתפש בעיני האנשים, ולכן גם צורת המאפה משפיעה על ברכתו. וכך יתכן שבצק עם כמות מסוימת של סוכר, אם יאפו אותו בצורה של לחמניה – ייחשב כלחם, ואם יעשו אותו כצורת עוגה – ייחשב כעוגה.

לגבי מנהג ספרדים, אחר שכתב השו"ע את המנהג שהיה מקובל בארצות המזרח, לברך על מאפה שיש בו מתיקות 'מזונות', רבים המשיכו לנהוג כמותו גם כשברור שהמנהג השתנה, כדוגמת חלה מתוקה שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודה (גינת ורדים). וכ"כ באול"צ ח"ב יב, ד, אלא שהוסיף שירא שמיים יאכלנה בסעודה בלבד, מפני שמעיקר הדין היה צריך לברך עליה 'המוציא'. ואם קבעו את סעודת השבת וכיוצא בה על חלה מתוקה, בכל אופן מברכים עליה 'המוציא', וכך הורה הרב אליהו (עי' וזאת הברכה עמ' 40). ואע"פ כן ישנם שעדיין נוהגים לברך על חלה מתוקה 'מזונות', ואין למחות בידם אם כך הוא המנהג המובהק של משפחתם. ולכתחילה עדיף שלא יאכלו חלה מתוקה מחוץ לסעודה, כדי שלא להיכנס לספק ברכות. ←

נחלקו האחרונים בדין בצק שרוב הנוזל שבו ממי חלב או מי פירות אבל כמעט אין הבדל בין טעמו לטעם בצק רגיל. לט"ז ז, ומ"ב לג, כיוון שטעם המתיקות אינו מורגש יותר מטעם העיסה, ורגילים לקבוע עליו סעודה, ברכתו 'המוציא'. ויש אומרים, שאם רוב הנוזלים הם מי פירות או חלב וגם הטעם ניכר קצת, ברכתו 'מזונות' (כ"כ כה"ח נח, בדעת הרמ"א, וכך משמע מהגר"ז בשועה"ר יא, וסדבה"נ ב, ז). ולמהרש"ם בדעת תורה קסח, ז, אם רוב הנוזלים הם מי פירות או חלב, אפילו שאין הטעם מורגש, ברכתו 'מזונות'. (ועי' פתחי הלכה ח, 22-22א). למעשה נראה, שעיקר הדין תלוי במגמת המאפה, כפי שנתבאר לעיל עפ"י רובם המכריע של הפוסקים. לפיכך, כאשר מדובר בחלה או לחמניה, גם אם רוב הנוזלים אינם מים, כיוון שמגמת אפייתן לקביעות סעודה, ברכתן 'המוציא'. ויתכן שגם למהרש"ם, אם אפו את הבצק שנילוש במי פירות כדי לקבוע עליו סעודה, ברכתו 'המוציא'. וכך מפורש בדברי הגר"ז הנ"ל.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ז – מצה

כאשר קובעים סעודה על מצה, ברור שמברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה מה הדין כאשר אוכלים מצה שלא במסגרת קביעות סעודה.

יש אומרים שברכתה 'מזונות', משום שאחת ההגדרות ל'פת-הבאה-בכיסנים', שהיא מאפה קשה שאדם כוססו בשיניו, כדוגמת קרקרים ומציות. וכיוון שגם המצות שלנו קשות – ברכתן 'מזונות'. ואמנם בפסח, שהמצה משמשת כלחם, גם האוכל ממנה מעט מברך 'המוציא' וברכת המזון, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליה 'מזונות' (גינת ורדים).

לעומתם, הרבה פוסקים כתבו, שהואיל והמצה משמשת כלחם בפסח, במשך כל השנה דינה כלחם. ובנוסף לכך, יש שוני בין ייעודה של המצה לייעודם של קרקרים ומציות, שעל המצה רגילים לקבוע סעודה, ואילו מציות וקרקרים נאכלים לקינוח וטעימה. לפיכך, גם כאשר אוכלים מצה דרך ארעי, מברכים עליה 'המוציא' וברכת המזון. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

ומנהג יוצאי ספרד לחוש לדעה הסוברת, שבמשך כל השנה, דין המצה כדין קרקרים ומציות, שברכתם 'מזונות'. ואמנם לכתחילה, רצוי לצאת מהספק, ולאכול מצה בתוך סעודת לחם, ולהוציאה בברכת 'המוציא'. אבל מי שרוצה לאכול מצה שלא במסגרת סעודה, למנהג יוצאי ספרד, יברך 'מזונות' (יחו"ד ג, יב). ובמוצאי פסח ובאיסרו חג של פסח, כל זמן שלא יכלו לקנות לחם, גם למנהג יוצאי ספרד יברך על המצה 'המוציא', כי באותה שעה המצה נחשבת ללחם (אול"צ יב, ג).[6]


[6]. מנהג אשכנז ברור, וכן מובא בציץ אליעזר יא, יט. ומנהג ספרד נתבאר ביחו"ד ג, יב. ואמנם היו מהפוסקים הספרדים שהורו לברך תמיד על מצה 'המוציא', וכ"כ שכנה"ג ובית דוד. אבל המנהג לברך על מצות רקיקים 'מזונות' כמובא במחזיק ברכה קנח, ה. וכתב באול"צ ח"ב יב, ג, שאף שמעיקר הדין היה ראוי לברך 'המוציא' כי רגילים לאוכלה כלחם, מ"מ המנהג לברך 'מזונות', ולכתחילה עדיף שלא לאוכלה שלא במסגרת סעודה. ולדעת הרב אליהו, גם למנהג ספרדים, עד י"ד באייר, זמן פסח שני, מברכים על המצה 'המוציא' וברהמ"ז. ולגבי שיעור קביעות סעודה, אם נשער לפי משקל ד' ביצים – 200 גרם, יצא שיצטרכו לאכול כשבע מצות, שגם בסעודות גדולות אין רגילים לאכול. אולם כבר למדנו (הערה 3) שהעיקר לחשב לפי נפח, ובמעט פחות משלוש מצות רגילות יש נפח ארבע ביצים. ולכן כל שאכל כשלוש מצות ושׂבע, לכל הדעות צריך לברך 'המוציא' וברהמ"ז.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ח – מאפה ממולא בגבינה או בשר, בורקס

התעוררה שאלה לגבי דינם של מאפים, שבצקם כמו בצק של לחם, ויש בתוכם מילוי של גבינה או בשר.

יש אומרים שברכתם 'מזונות', שהרי אחת ההגדרות למאפים הנקראים 'פת-הבאה-בכיסנים' שהם ממולאים, וכיוון שהכניסו בתוך הלחם מילוי גבינה או בשר, אין רגילים לקבוע עליו סעודה וברכתו 'מזונות' (תניא, ט"ז קסח, כ).

ויש אומרים, שרק מיני מאפים שמילאום במיני מתיקה, כסוכר ופרג, נחשבים כ'פת-הבאה-בכיסנים' שברכתם מזונות. אבל אם המילוי הוא מהמינים שרגילים ללפת בהם את הפת, כדוגמת בשר או גבינה, רגילים לקבוע עליו סעודה, ודין המאפה כדין לחם וברכתו 'המוציא' (ריא"ז, של"ה, וכך משמע משו"ע קסח, יז).

למעשה, הדין תלוי בייעודו של המאפה. אם הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה, דינו כלחם, וגם כשאוכלים ממנו מעט – מברכים 'המוציא' וברכת המזון. ואם הוא מאפה שרגילים לאוכלו כקינוח בין הארוחות, ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה', ורק כשקובעים עליו סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון. בדרך כלל, מאפה גדול נועד לקביעות סעודה, וקטן נועד לקינוח. אבל על בורקס, גם כשהוא גדול, כל זמן שלא קבע סעודה, מברך 'מזונות', הואיל וגם בצקו שונה מאוד מלחם, שמערבים בו שמן.[7]


[7]. לדעת התניא והט"ז קסח, כ, כל ממולא ברכתו 'מזונות', ובכלל זה גם אם הוא ממולא בבשר או גבינה, וכ"כ א"ר ומג"ג. לעומת זאת, דעת רי"ד ונכדו ריא"ז, כיוון שרגילים ללפת את הפת בבשר וגבינה, גם אם אפאום במילוי של בשר או גבינה ברכתם 'המוציא'. וכך פשט דברי השו"ע קסח, יז, וכהסברו העיקרי של מ"א מד. וכ"כ של"ה, מאמ"ר, שועה"ר קסח, י, הליכות עולם (פנחס יב). ולבא"ח פנחס כ, וכה"ח קלז, מספק יש לפסוק כט"ז, שכן בספק 'מזונות' או 'המוציא', מברכים 'מזונות' (ראו הע' 2). ובבאו"ה ביאר שלא נחלקו, כי באמת אם הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה, גם על מעט ממנו יברכו 'המוציא', ואם אין רגילים לקבוע עליו סעודה, על מעט יברכו 'מזונות'. ואם כן למעשה, כאשר רגילים לקבוע סעודה על מאפה זה – ברכתו 'המוציא', שכך דעת רוה"פ, ואולי אף כולם כדברי באו"ה. ואם אין רגילים לקבוע עליו סעודה, אזי לפי באו"ה לדעת רוה"פ ברכתו 'מזונות', וגם אם לשל"ה ודעימיה ברכתו 'המוציא', הרי שמספק יש לברך 'מזונות'.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ט – פיצה

ברוב המקרים דין הפיצה כדין לחם, משום שבדרך כלל בצק של פיצה הוא כמו בצק של לחם. ואף שמניחים על הבצק גבינה צהובה ורסק עגבניות ומיני תבלינים, אין הם משנים את דינו של הבסיס שהוא לחם. והרי דינה של הפיצה כדין פרוסת לחם שמרחו עליה ממרחים שונים, שאפילו אם אכל ממנה מעט, מברך 'המוציא' וברכת המזון.

אבל אם לשו את הבצק בקמח עם מי ביצים או מי חלב, אם טעם המאפה שונה, דינה כדין 'פת-הבאה-בכיסנים', וכשאין קובעים עליה סעודה, ברכתה 'מזונות' ו'על המחיה'. וכשקובעים עליה סעודה, ברכתה 'המוציא' וברכת המזון. כפי שלמדנו (בהלכה ג-ד), שני תנאים לקביעת סעודה: האחד, שיאכל ממאפה המזונות נפח של ארבע ביצים לפחות; והשני, שיהיה שבע כפי שרגילים בארוחה רגילה. בפועל, בדרך כלל במנה אחת רגילה אין מתקיימים שני התנאים, שאף אם לפעמים יש בה נפח ארבע ביצים, אין היא משביעה כארוחה רגילה. וזו בעצם הסיבה להכנת פיצה על בסיס של קמח עם מי חלב, כדי שיוכלו לאכול מנה אחת דרך ארעי ולברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'. אבל אם אוכלים שתי מנות רגילות, בוודאי אכלו יותר משיעור נפח ארבע ביצים מזונות, ובדרך כלל גם יש במנות אלו כשיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה, וצריכים ליטול עליהן ידיים ולברך 'המוציא' וברכת המזון.[8]


[8]. כשהבצק נילוש במים ברכתו 'המוציא', וכפי שכתבו השל"ה ורוה"פ. (ויתכן שאף הט"ז יודה לזה, שכאן לא מדובר בכיס אלא כפרוסה מרוחה, אול"צ ח"ב יד, ה). אמנם י"א, שמנה אחת של פיצה שנאכלת ברחוב לא נועדה לקביעות סעודה, ולמרות שבצקה כבצק לחם, כל זמן שהיא נאכלת לקינוח בין הארוחות, ברכתה 'מזונות' (עי' וזאת הברכה עמ' 217 בשם הרב פיינשטיין). ואף שלהלכה ההוראה לברך עליה 'המוציא', אין למחות ביד המברכים 'מזונות'. אך אם הבצק נילוש במי פירות, דינו כעוגה, ואף שטעמו אינו שונה באופן ניכר מלחם, מרכיביו אינם כמרכיבי לחם. (בנוסף לכך יתכן שלדעת הט"ז דינו ככיסנים למרות שאינו כיס, ואף אם לא נקבל את דבריו לגבי מאפה עם בשר וגבינה, אולי בפיצה אפשר לומר שנאכלת לקינוח). וראו לעיל הערה 5 שנחלקו בעניין בצק שהנוזלים שבו אינם מים, מתי ייחשב כמזונות. וכפי שכתבתי שם, נראה להלכה שעיקר הספק הוא כשאין ברור אם המאפה נועד לקביעות סעודה או לאכילת ארעי כעוגה, אבל כאשר הדבר ידוע, הרי שמנהג אכילתו הוא הקובע. ולגבי פיצה, רבים נוהגים לאוכלה שלא לשם קביעות סעודה, ולכן גם כשטעם הבצק שונה רק במקצת, אם לא קבע עליה סעודה, ברכתה 'מזונות' (ועי' בס' ברכת הנהנין פ"ד עמ' קל"ב, ושעה"ב טז, סב).

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

י – על תבשיל לעולם מברכים מזונות

כל מה שלמדנו, שלעיתים מברכים על מאפה מזונות 'המוציא' הוא מפני שמדובר במאפה. אבל על תבשילים של מיני דגן, כגון אטריות ופתיתים, וכן דייסה ממיני דגן, אפילו אם יאכלו מהם כמות גדולה ויקבעו עליהם סעודה – לעולם יברכו 'מזונות' ו'על המחיה'. והטעם לכך שחילקו חכמים בין מיני אפיה לתבשיל, מפני שכל מיני המאפה דומים במידה מסוימת ללחם, הן בצורתם והן בהכנתם על ידי אפיה. לפיכך, כאשר אוכלים את מאפה המזונות בין הארוחות – מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', וכאשר קובעים עליו סעודה – מברכים 'המוציא' וברכת המזון. אבל מיני תבשיל שונים בתכלית מלחם, ולכן גם כשקובעים עליהם סעודה, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'.

וכן הדין לגבי ביסלי ושקדי מרק, שכיוון שהם נעשים על ידי טיגון בשמן עמוק, נחשבים כמבושלים, ואף אם יקבעו עליהם סעודה – ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'. וכן הדין לגבי סופגניות, שכיוון שהן מתבשלות בשמן עמוק – דינן כתבשיל, ואף אם יקבעו עליהן סעודה ברכתן 'מזונות' ו'על המחיה' (ואם אלו סופגניות אפויות, דינן כפת הבאה בכיסנים).[9]

וכן הדין לגבי קוגל, שכיוון שהאטריות מתבשלות תחילה, אף שאח"כ הקוגל נאפה, כיוון שלא קיבל צורת לחם באפיה, וגם לפני כן האטריות היו ראויות לאכילה, נשאר דין הקוגל כתבשיל, שגם אם יקבעו עליו סעודה – ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'.

לדעת רבים גם הקובע סעודתו על ופלים לא יברך 'המוציא' וברכת המזון, שהואיל ומאפה הוופל דק מאוד אין עליו שם לחם כלל, וגם אם יאכל מהם הרבה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה' (כך משמע ממ"ב קסח, לח, פתחי הלכה פ"ח לג).


[9]. ראו פנה"ל כשרות יא, 12, שלדעת ר"ת, המגלגל עיסה עבה, גם אם אח"כ בישלה, כיוון שחיוב חלה בעת הלישה, התחייבה בחלה. ולרוה"פ כיוון שהתכוון לבשלה, פטורה מחלה. ולגבי ברכות, לר"ת תבשיל זה נחשב מאפה, ואם נילוש במים ברכתו 'המוציא', ואם יש בו טעם שמן או מתיקות עד שנחשב כפת הבאה בכיסנים, רק אם יקבע עליו סעודה ברכתו 'המוציא'. ולדעת רוב הפוסקים, כיוון שהוא מבושל, לעולם ברכתו 'מזונות'. לפי זה גם הקובע סעודה על סופגניות, כיוון שהן מטוגנות בשמן עמוק, ברכתן 'מזונות'. ובשו"ע קסח, יג, כתב בסתם את דעת רוה"פ והזכיר את ר"ת כדעת 'יש חולקים', וכתב שכדי לצאת מהמחלוקת, הרוצה לקבוע סעודה על סופגניות יברך תחילה על לחם 'המוציא' ולבסוף ברהמ"ז. ע"כ. אבל אם לא אכל לחם, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואמנם לדעת מ"א קסח, לד, וא"ר, כיוון ששבע מהסופגניות, הוא ספיקא דאורייתא, ויש להחמיר כר"ת ולברך ברהמ"ז. אולם כתבו מג"ג ודגמ"ר, שגם בספק דאורייתא יברך 'מעין שלוש', מפני שמדאורייתא יוצאים ב'מעין שלוש'. עוד ביארו הבית מאיר ופמ"ג, שהב"י לא חשש כאן לספיקא דאורייתא, משום שרוה"פ חלקו על ר"ת, ולכן רק לירא שמיים כתב שטוב להחמיר. לפיכך, גם אם קבע סעודה על הסופגניות יברך 'מזונות' ו'על המחיה' (אמנם גם הראשונים שחולקים על ר"ת מסכימים שאם בעת שלש את הבצק העבה התכוון לאפותו – התחייב בחלה. ולדעת רי"ד ורמב"ן ועוד, ממילא ברכתו 'המוציא' וברהמ"ז. ולדעת תר"י ורבנו ירוחם למרות שהתחייב בחלה לעניין ברכות הולכים אחר מה שבפועל, וכיוון שהתבשל ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'. ובמקרה זה פסק בבאו"ה 'ונהגו להקל' לברך 'המוציא' וברהמ"ז, שספק דאורייתא לחומרא).

לעיל ג, ח, מבואר שלכתחילה עדיף שלא לאכול סופגניות בסעודה, ואם אכלן בסעודה, לא יברך עליהן בנפרד שהן בכלל הסעודה.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

יא – מלאווח, כובאנה וג'חנון (מאכלים תימניים)

מלאווח הוא כמין בצק עלים, שעושים אותו שכבות שכבות, ובין שכבה לשכבה מורחים מרגרינה. לאחר מכן מטגנים את המלאווח או אופים אותו. וכיוון שיש בו הרבה מרגרינה, אף שהוא קצת דומה לפיתה, דינו כ'פת-הבאה-בכיסנים', שאם קובעים עליו סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון, ואם אכלו אותו כדרך ארעי בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'.

כפי שלמדנו ישנם שני כללים בהגדרת קביעות סעודה: האחד שיהיה בו נפח ארבע ביצים, והשני שהסועד ישבע, ואין זה משנה אם השביעה תהיה ממאפה המזונות בלבד או שתהיה מהמאפה ועוד מאכלים. במנה אחת של מלאווח יש קרוב לנפח ארבע ביצים, אבל אין שבעים ממנו כפי ששבעים בסעודה רגילה. לפיכך, המתכוון לאכול מנה אחת יברך 'מזונות' ו'על המחיה', והמתכוון לאכול שתי מנות או מנה אחת עם עוד מאכלים, כשיעור שרגילים לשבוע בארוחה רגילה, יטול ידיים ויברך 'המוציא' וברכת המזון.

והמתכוון לאכול מעט יותר ממנה אחת, ספק אם יאכל כשיעור קביעות סעודה, ולכן, מי שיודע שישבע בזה – יברך 'המוציא' וברכת המזון, ומי שמסופק – יברך 'מזונות' ו'על המחיה'.

וכן הדין לגבי כובאנה וג'חנון, שהם מאפים מבצק, שנאפים בתוך סיר, שהואיל ויש בהם הרבה שמן, אינם נחשבים כלחם שכל ייעודו לקביעות סעודה, ולכן האוכל מהם בין הארוחות מברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואם קבע עליהם סעודה, מברך 'המוציא' וברכת המזון.[10]


[10]. כאשר הוא מסופק אם יאכל שיעור ששבעים בו – יברך 'מזונות'. ומי שיודע שהוא ישבע אבל ספק לו אם הוא שיעור שרוב העולם שבעים בו, יברך 'המוציא' וברהמ"ז (שיש לצרף את דעת הראב"ד והרשב"א, שהשביעה נקבעת לפי האדם שאוכל, ואת דעת רוה"פ שהואיל ושבע הוא ספק דאורייתא, ויש להחמיר, כמובא בסוף הערה 2. וכן את דעת המ"ב קסח, כד, עפ"י מ"א ודעימיה עי"ש). ואף שמטגנים את המלאווח במחבת, אין להחשיבו כמבושל שלעולם ברכתו 'מזונות', מפני שהטיגון הוא במעט שמן כדי שלא ידבק למחבת, ולכן אם קבע עליו סעודה ברכתו 'המוציא'. וכן לגבי כובאנה וג'חנון, למרות שיש בהם הרבה שמן, אינם מתבשלים בו אלא נאפים בסיר. (ושלא כפי שכתב בשו"ע המקוצר ח"א לד, ט, שדינם כתבשיל, אלא כדברי הרב קאפח בסידורו שהחשיבם כמאפה). ורק אם נותרו בג'חנון נוזלים רבים והוא רך כתבשיל, דינו כתבשיל.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

יב – לחם מטוגן, קרוטונים, מצות מטוגנות

כידוע, מפני חשיבותו של הלחם, קבעו לו חכמים ברכות מיוחדות, 'המוציא' וברכת המזון. השאלה, מה מברכים על מיני לחמים שבישלום או טיגנום, האם עדיין מברכים עליהם 'המוציא', או שירדו ממעלתם ומברכים עליהם 'מזונות'.

הכלל הוא, שאם חתיכות הלחם שבושלו גדולות משיעור כ'זית' (נפח מחצית ביצה), אפילו אם נשתנתה צורתן, ואינן נראות כלחם, כיוון שהן גדולות מכ'זית', נשאר עליהן דין לחם וברכתן 'המוציא'. ואם חתיכות הלחם שבושלו קטנות מכ'זית', אפילו אם נשארה עליהן צורת לחם, ירדו ממעלתן, ואפילו אם יקבע עליהן סעודה, ברכתן 'מזונות'. ולכן על קרוטונים המיוצרים במפעלים מברכים 'מזונות', מפני שהן חתיכות לחם קטנות מכ'זית' שבושלו בשמן עמוק.

אבל מי שמכין קרוטונים מחתיכות לחם על ידי אפייתן בתנור, גם אם הן קטנות מכ'זית', כיוון שלא עברו בישול וצורתן נשארה כצורת לחם, אפילו על חתיכה אחת מברכים 'המוציא', ואם אכל מהן שיעור כ'זית' מברך בסוף ברכת המזון.

פירורי לחם קטנים מכ'זית' שגובשו והודקו או נאפו עם מרכיבים אחרים כדי ליצור עוגה או קציצה, כיוון שהם קטנים מכ'זית' ואין עליהם צורת לחם – ברכתם 'מזונות' ו'על המחייה'.

המטגן פרוסות לחם עם ביצה, כיוון שהחתיכות גדולות מכ'זית', לכל הדעות מברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ואם טיגן חתיכות קטנות מכ'זית' ונותרה עליהם צורת לחם, יש ספק בברכתן. לסוברים שטיגון במחבת נחשב כבישול (גר"ז סדה"נ ב, יב, ח"א נד, ו), ברכתן 'מזונות'. ולסוברים שטיגון במחבת נחשב כאפיה (מ"א קסח, לו, ערוה"ש מד), ברכתן 'המוציא'. כדי לצאת מהספק ראוי לברך תחילה 'המוציא' ולאכול כ'זית' לחם או חתיכה מטוגנת גדולה מכ'זית', ולפוטרן בכך. ואם אוכלן לעצמן, מחמת הספק יברך 'מזונות'.

גם לגבי שברי מצות מטוגנים (מצה-בריי) יש ספק, שכן נותרה עליהן צורת מצה. ואם הטיגון נחשב כאפיה, הרי שמברכים 'המוציא' וברכת המזון; ואם הטיגון נחשב כבישול, גם על שיעור קביעות סעודה מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. וכדי לצאת מן הספק, נכון לאכול תחילה כ'זית' לחם או מצה, ולברך 'המוציא' ולפטור בזה גם את המצה המטוגנת, ולבסוף לברך ברכת המזון. ומי שאינו רוצה לקבוע סעודה על המצה המטוגנת, אלא רק לטעום ממנה בין הארוחות, יברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'.[11]


[11]. עי' במ"ב קסח, נו, ושעה"צ נב, במחלוקת אם טיגון כבישול או אפיה, ובברכ"ה ח"ב ב, כו, פירט הדעות. וכמו בכל ספק, לכתחילה יצא מהספק ויאכלן בסעודה, ואם אכלן לעצמן מחמת הספק יברך 'מזונות'.

מצה-בריי (שברי מצות מטוגנים), דינה תלוי במחלוקת האם טיגון כבישול או אפיה. ואם לא אכל שיעור שביעה, כמו בכל ספק, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואף שמצד ההידור ודאי עדיף לאוכלה בסעודה, מ"מ הספק נוטה יותר לברכת 'מזונות', ולכן הרוצה רשאי לכתחילה לברך עליה 'מזונות'. והטעם, שכבר למדנו (הלכה ז) שלמנהג ספרדים ברכת המצה 'מזונות' בכל השנה, וק"ו שעל מצה מטוגנת (שהיא ספק מבושלת) יברכו 'מזונות'. ואף אשכנזים יכולים לצרף סברה זו. ואף בפסח, שגם למנהג ספרדים מברכים על המצה 'המוציא', נראה לנטות במצה מטוגנת לצד ברכת 'מזונות', שכיוון שטיגנה מסתבר שחזרה למצבה בכל השנה שי"א שברכתה 'מזונות'. ואם אכל ממנה שיעור שביעה, הספק גדול יותר, ראו בהערה 9, שנחלקו האחרונים אם אומרים בזה ספק דאורייתא לחומרא, ויברך ברהמ"ז (מ"א ורוה"פ), או שהואיל וכל היסודות שבברהמ"ז נזכרו ב'מעין שלוש', יברך 'מעין שלוש' (דגמ"ר). ולכן נכון לצאת מהספק על ידי אכילת לחם או מצה. וכשאין אפשרות כזו, אם שבע יברך ברהמ"ז, כדעת המ"א ורוה"פ.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

יג – גרגירי דגן חיים, שלווה, גרנולה ופריכיות חיטה

דרך חמשת מיני דגן לאוכלם כמאפה או תבשיל, ואזי ברכתם 'המוציא' או 'מזונות'. אבל האוכל גרגירים חיים, או קלויים או מבושלים מעט, מברך 'האדמה', שהואיל ולא אכלם כפי מעלתם, הרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם 'האדמה'. ולאחר אכילתם לא יברך, הואיל ויש ספק איזו ברכה יברך.[12]

אולם אם הכינו מהם מאכל חשוב, כמו פריכיות חיטה, שלווה וגרנולה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם, ואנשים רגילים לאוכלם כמאכל חשוב שאינו נחות ממיני דגן מבושלים, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'.[13]


[12]. אם אכלם לבדם, התעורר ספק לגבי הברכה שלאחריהם. לדעת רוה"פ יברך 'בורא נפשות', וכדעת ריטב"א, רא"ה, מאירי, תר"י, ראב"ד, וכך משמע מרמב"ם ושו"ע רח, ד. וכ"כ מ"א, מ"ב רח, יח, ערוה"ש ט, וכמה מאחרוני זמננו (וזה"ב עמ' 105). אולם בשו"ע שם הזכיר את דעת התוס' שהסתפקו אולי צריך לברך עליהם 'מעין שלוש', ולכן כתבו שנכון שלא לאוכלם לבדם. וכ"כ רא"ש ורשב"א. (עי' בברכ"ה ח"ב ב, 6-8. וכתבו ברכ"ה וילקוט יוסף רח, ז, שאם אכלם לבדם מפני הספק לא יברך כלל).

[13]. אמנם נפסק בשו"ע רח, ד, שדגן חי או עשוי קליות או שלוק, אם הגרעינים שלמים, מברכים 'האדמה'. ואם הסיר את קליפתם ונתרככו מעט בבישול, מהרמב"ם נראה שברכתם 'מזונות', ולתר"י ברכתם 'האדמה' (שעה"צ יט-כ). אולם כל זה הוא כאשר לא הגיעו למצב שבו רגילים לאוכלם. אבל כאשר הכינו את הדגן עד שהגיע למצב שרגילים לאוכלו כאכילה חשובה ומקובלת, כדוגמת שלווה, גרנולה ופריכיות, הרי דינם כדין דגן שנאכל כדרך חשיבותו שברכתו 'מזונות'. שכן נראה מהראשונים והפוסקים, שכל מיני דגן שנאכלים כדרך אכילה חשובה ומקובלת, ברכתם מזונות (תוס' ברכות לז, א' 'הכוסס'; רשב"א שם לו, א; טור רח, ד; ב"י רח, ז; ערוה"ש ט). וכ"כ שו"ת שואל ונשאל ג, קג-קד. ואמנם פוסקי זמנינו התלבטו בזה, מפני שהם דומים יותר לדגן קלוי ושלוק מעט (עי' וזאת הברכה עמ' 272-280 ושעה"ב פרק כג). ומחמת הספק בתחילה חששתי לדעתם. אולם למעשה אין מקום לחשוש, וברכתם 'מזונות' ו'על המחיה', שכן ברור שהם נחשבים כמאכל חשוב שהוכן כל צורכו, ואינם נחותים בשום צד משאר תבשילי מזונות, ויש שאף קובעים עליהם ארוחת בוקר. וכ"כ על הגרנולה באול"צ ח"ב מו, מג. וכך הורו בפריכיות חיטה הרב אליהו וריש"א (וזאת הברכה פי"ב עמ' 106). ובשלווה – קונטרס כיצד מברכין ועוד, כמובא בספר שעה"ב פרק כג. ובספר ההרחבות נרחיב בביאור הדין. ובכל אופן אין בזה חשש ברכה לבטלה, שכן בברכת 'מזונות' ודאי פוטרת כל דבר מזין על אחת כמה וכמה שהוא ממין דגן. וגם ברכת 'על המחיה' פוטרת לכל הפחות בדיעבד מאכלים העשויים ממיני דגן, כשם שפוטרת אורז הדומה לדגן, כמובא לקמן י, 4. וכ"כ בספר ברכת ה' ח"ב ג,יז.

כאשר אוכלים את השלווה והגרנולה עם מעט חלב, בברכת המזונות פוטרים את החלב, ואם מוסיפים חלב מעבר למה שצריך להטעמת השלווה והגרנולה, מברכים על השלווה והגרנולה 'מזונות', ועל החלב בנפרד 'שהכל'. ועל השקדים שבגרנולה לא צריך לברך כי הם מיעוט, ואם ירצה להדר ולברך עליהם, יפריד אחד מהם ויברך עליו ויאכלנו לבדו.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה