חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יב – לחם מטוגן, קרוטונים, מצות מטוגנות

כידוע, מפני חשיבותו של הלחם, קבעו לו חכמים ברכות מיוחדות, 'המוציא' וברכת המזון. השאלה, מה מברכים על מיני לחמים שבישלום או טיגנום, האם עדיין מברכים עליהם 'המוציא', או שירדו ממעלתם ומברכים עליהם 'מזונות'.

הכלל הוא, שאם חתיכות הלחם שבושלו גדולות משיעור כ'זית' (נפח מחצית ביצה), אפילו אם נשתנתה צורתן, ואינן נראות כלחם, כיוון שהן גדולות מכ'זית', נשאר עליהן דין לחם וברכתן 'המוציא'. ואם חתיכות הלחם שבושלו קטנות מכ'זית', אפילו אם נשארה עליהן צורת לחם, ירדו ממעלתן, ואפילו אם יקבע עליהן סעודה, ברכתן 'מזונות'. ולכן על קרוטונים המיוצרים במפעלים מברכים 'מזונות', מפני שהן חתיכות לחם קטנות מכ'זית' שבושלו בשמן עמוק.

אבל מי שמכין קרוטונים מחתיכות לחם על ידי אפייתן בתנור, גם אם הן קטנות מכ'זית', כיוון שלא עברו בישול וצורתן נשארה כצורת לחם, אפילו על חתיכה אחת מברכים 'המוציא', ואם אכל מהן שיעור כ'זית' מברך בסוף ברכת המזון.

פירורי לחם קטנים מכ'זית' שגובשו והודקו או נאפו עם מרכיבים אחרים כדי ליצור עוגה או קציצה, כיוון שהם קטנים מכ'זית' ואין עליהם צורת לחם – ברכתם 'מזונות' ו'על המחייה'.

המטגן פרוסות לחם עם ביצה, כיוון שהחתיכות גדולות מכ'זית', לכל הדעות מברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ואם טיגן חתיכות קטנות מכ'זית' ונותרה עליהן צורת לחם, יש ספק בברכתן. מפני שיש ספק אם טיגון במחבת נחשב כבישול, ואזי ברכתן 'מזונות', או כאפיה, ואזי ברכתן 'המוציא'. כדי לצאת מהספק ראוי לאוכלן בתוך סעודת לחם. ואם אוכלן לעצמן, מחמת הספק יברך 'מזונות'.

גם לגבי שברי מצות מטוגנים (מצה-בריי) יש ספק, שכן נותרה עליהם צורת מצה. ואזי אם הטיגון נחשב כאפיה, ברכתם 'המוציא' וברכת המזון; ואם נחשב כבישול, גם אם יקבעו עליהם סעודה, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'. כדי לצאת מן הספק, נכון לאכול תחילה כ'זית' לחם או מצה, ולברך 'המוציא' ולפטור בזה גם את המצה המטוגנת, ולבסוף לברך ברכת המזון. ומי שאינו רוצה לקבוע סעודה על המצה המטוגנת, אלא רק לטעום ממנה בין הארוחות, יברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'.[11]


[11]. דין חתיכות לחם קטנות מכ'זית' ומטוגנות תלוי במעמד טיגון במחבת (מ"ב קסח, נו; שעה"צ נב). יש אומרים שדינו כבישול (גר"ז סבה"נ ב, יב; ח"א נד, ו), ואזי ברכתן 'מזונות', ויש אומרים שדינו כאפיה, ואזי ברכתן 'המוציא' (מ"א קסח, לו; ערוה"ש מד). והדין מבואר למעלה.

דין מצה-בריי (שברי מצות מטוגנים) תלוי במחלוקת זו. אם לא אכל שיעור שביעה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה', כמו בכל ספק. ואף שמצד ההידור עדיף לאוכלה בסעודה, כיוון שהספק נוטה יותר לברכת 'מזונות', הרוצה רשאי לכתחילה לברך עליה 'מזונות'. והטעם, שכבר למדנו (הלכה ז) שלמנהג יוצאי ספרד ברכת המצה 'מזונות' בכל השנה, וקל וחומר שעל מצה מטוגנת (שהיא ספק מבושלת) יברכו 'מזונות'. ואף יוצאי אשכנז יכולים לצרף סברה זו. ואף בפסח, שגם למנהג ספרדים מברכים על המצה 'המוציא', נראה לנטות במצה מטוגנת לצד ברכת 'מזונות', שכיוון שטיגנה מסתבר שחזרה למצבה בכל השנה שי"א שברכתה 'מזונות'. ואם אכל ממנה שיעור שביעה, הספק גדול יותר, ראו בהערה 9, שנחלקו האחרונים אם אומרים בזה ספק דאורייתא לחומרא, ויברך ברהמ"ז (מ"א ורוה"פ), או שהואיל וכל היסודות שבברהמ"ז נזכרו ב'מעין שלוש', יברך 'מעין שלוש' (דגמ"ר). למעשה עדיף לצאת מהספק ולברך על לחם או מצה. וכשאין אפשרות כזו, והוא מתכוון לקבוע עליה סעודה, כיוון שהחשיב אותה כלחם – יטול ידיים בברכה ויברך 'המוציא' וברהמ"ז.

תפריט