ארכיון הקטגוריה: טז – מצוות השמחה והחסד

א – השמחה והחסד

מצוות הפורים: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט, כב).

מצוות השמחה בפורים מיוחדת במינה, שהיא באה לידי ביטוי גם בצדדים הגשמיים שבחיים. כמו שהגזירה היתה על הרוח והגוף, כך השמחה על ההצלה צריכה להיות ברוח ובגוף. לפיכך, בנוסף למצוות קריאת המגילה שמבטאת את הצד הרוחני שבאדם, ישנה מצווה לערוך סעודה למשתה ושמחה. ויש דגש על שתיית יין עד מצב של איבוד הדעת במידת מה, כדי לבטא בכך, שישראל קדושים, ואפילו במצב של איבוד הדעת נשארים קשורים ודבוקים בה' יתברך.

השמחה צריכה להיות בהוספת אהבה ואחדות בין ישראל. וזו השמחה האמיתית, שמבטאת את התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. אבל אדם שאוכל ושותה לעצמו, הוא אדם מצומצם ומוגבל שטרוד בסיפוק תאוותיו בלבד, ולעולם לא יגיע לשמחה של ממש. לכן נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו.

ואין להסתפק בהרבות אהבה בין החברים אלא צריכים לדאוג גם לעניים שאין להם יכולת לשמוח, ולכן נצטווינו לתת מתנות לאביונים, כדי שאף הם ישתתפו בשמחת הפורים. וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל, שמתעלם מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, ורק כך הוא מצליח לעשות את עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק. וזהו שנצטווינו לתת בפורים מתנות לאביונים.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

ב – אחדות ישראל בפורים

פורים הוא יום מיוחד לגילוי אחדותם של ישראל. גזירת המן הרשע היתה כנגד כל ישראל, בלא הבדל בין צדיקים ורשעים, עניים ועשירים. מתוך מגמתם של שונאי ישראל אפשר ללמוד שסגולת ישראל קיימת בכל יהודי, ועל כן רצו להרוג את כולם. והקב"ה הציל את כולנו, והפך לנו את היגון לשמחה, ולכן השמחה בפורים צריכה לכלול את כל ישראל, וכפי שנצטוונו לשלוח מנות איש לרעהו ולתת מתנות לאביונים.

יתר על כן, מפני הפירוד שהיה בישראל יכול היה המן הרשע לבוא ולקטרג, וכך רמוז בדבריו למלך אחשוורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ… אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם…" (אסתר ג, ח-ט). וכן הפרת הגזירה נעשתה על ידי ההתאחדות, כמו שאמרה אסתר למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד, טז). ומתוך כך נתבטלה הגזירה.

האחדות היא גם תנאי לקבלת התורה, וכמו שנאמר במתן תורה (שמות יט, ב): "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י). "כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה" (מכילתא שם), ואז אמר הקב"ה: "הרי שעה שאני נותן תורה לבני" (ויק"ר ט, ט). וכמו שספר תורה שחסרה ממנו אות אחת כולו פסול, כך אילו היה חסר יהודי אחד מששים ריבוא יהודים שעמדו במתן תורה, לא היינו זוכים לקבל את התורה. וכן בפורים, על ידי הגזירה שאיחדה את כל ישראל נגאלנו ואף זכינו לקבל מחדש את התורה, כפי שאמרו חז"ל (שבת פח, א), שחזרו ישראל וקבלו את התורה מאהבה בימי אחשוורוש. וכך בכל שנה, מתוך האחדות שמתגלה בפורים, הננו יכולים לשוב ולקבל את התורה בשמחה.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

ג – מתנות לאביונים

מצווה על כל אדם מישראל שייתן מתנות לאביונים בפורים. ובשתי מתנות, מתנה אחת לכל אביון, יוצא ידי חובתו, וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח. המתנה יכולה להיות כסף או דבר מאכל, אבל לא בגדים וספרים, מפני שיש אומרים שהמתנות צריכות להיות מדבר שאפשר ליהנות ממנו בסעודת פורים, ועל כן יש לתת מאכלים או כסף שאפשר לקנות בו מאכלים. ואף שהמתנה צריכה להיות ראויה לסייע לסעודת פורים, לאביון מותר לעשות במתנה מה שירצה, ואין הוא חייב להשתמש בה דווקא לצורכי סעודת פורים (שו"ע תרצד, א, רמ"א ב, מ"ב ב).

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה, כמו למשל כריך. ואם יתן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים (כשלוש פרוסות), שהוא מאכל שאפשר לשבוע ממנו בצמצום. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח (ועי' בהמשך ח).

אין לתת מתנות לאביונים מכספי מעשר כספים, מפני שאין אדם רשאי לקיים את חובתו בכסף שהוא חייב לתת לצדקה. אבל אפשר לחשב שקל אחד לכל מתנה, ולהוסיף ולהגדיל את המתנה מכספי מעשר הכספים.

אביון הוא עני שאין לו כסף לצרכים הכרחיים לבני ביתו. והכל יחסי לזמן ולמקום. היו זמנים שבהם מי שהיה לו לחם לאכול ושני בגדים ללבוש כבר לא נחשב עני, וכיום גם מי שיש לו ארבעה בגדים ללבוש ולחם וגבינה לאכול עדיין נחשב לעני.

אפשר לתת את המתנה גם לילד עני, ובתנאי שתהיה לו דעת שלא לאבד את הכסף. הנותן שיעור שתי מתנות לזוג עניים, או לאלמנה ובנה הקטן הסמוך על שולחנה – יצא ידי חובת שתי מתנות. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד, אפילו אם נתנן בזו אחר זו, לא יצא, כי צריך לתת לשני אביונים.[1]

מי שאינו מכיר שני אביונים, או שהוא מתבייש לתת להם את המתנות, ייתן את מתנותיו לגבאי צדקה הגון, והוא יחלק בשליחותו את המתנות לאביונים. והגבאים צריכים להשתדל לתת לאביונים את המתנות באופן שיוסיף להם שמחה בסעודת פורים.[2]


[1]. במחזיק ברכה כתב בשם זרע יעקב יא, ששווי כל מתנה צריך להיות כמחיר מאכל בנפח שלוש ביצים, שזה שיעור סעודה מזערי. וטוב שזה יהיה כשיעור שאפשר לקנות בו ארוחה פשוטה כמו לחמנייה ולבן, או כריך או מנה פלאפל וכיוצא בזה. ומ"מ בלחם כשיעור שלוש ביצים יוצאים. ובמ"ב תרצד, ב, כתב בשם הריטב"א, שאפילו פרוטה אחת נחשבת מתנה. ושווי פרוטה כיום הוא כחמש אגורות. אולם כיוון שיש כאן ספק בדברי קבלה, יש להחמיר. ועוד שכיום לא ניתן לקנות בשווי פרוטה דבר, ואולי גם הריטב"א יסכים שכיום אין יוצאים בשווי פרוטה (וכן פקפק הסמ"ע חו"מ פח, ב, אם אפשר לקדש אשה בפרוטה, וכן הש"ך יו"ד רצד, טז, לעניין חילול נטע רבעי). וא"כ צריך לתת שיעור שאפשר לקנות בו משהו, וזה קרוב לשקל.

[2]. בעבר היו הגבאים קונים עגלים ושוחטים אותם לצורך סעודות פורים של העניים. ולא היו רשאים לצמצם בקניית העגלים כדי להשאיר כסף לצרכים אחרים של העניים, אלא היו מכינים מאכלים לצורכי הסעודה בשפע, ואם נותר כסף, היו מפנים אותו אחר פורים לשאר צרכי העניים (ב"מ עח, ב; שו"ע תרצד, ב).

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

ד – משלוח מנות

מצווה על כל אדם לשלוח לרעהו שתי מנות בפורים, כדי להרבות אהבה ביניהם. ריבוי האהבה שבין ישראל שייך למהותו של יום הפורים, מפני שבפורים התגלתה קדושת ישראל, שדבקים בה' ובתורתו, וניצוץ מאותה קדושה קיים בכל יהודי. ועל כן ראוי בפורים להביע בפועל את האהבה בין איש לרעהו (ועי' לעיל ב).

המנות הן דברי מאכל, כדי להרבות בשמחת הפורים, וידוע שכאשר אדם אוכל מאכלים טובים וטעימים משל חבירו, האהבה ביניהם מתחזקת. ועוד, שישנם אנשים שאינם עניים ממש, ויש ביכולתם לקנות צרכי סעודה בסיסיים, אבל אינם יכולים לקנות מאכלים טובים לסעודה נאה, ועל ידי משלוחי המנות אפשר לתת להם בדרך של כבוד מאכלים טובים לסעודת פורים.

בשתי מנות שאדם שולח לרעהו הוא יוצא ידי חובתו. ותקנו לשלוח לכל הפחות שתי מנות, כדי להביע בהן את האהבה, כי במנה אחת אפשר להועיל לחבר שלא יישאר רעב, אבל כאשר שולחים לחבר שתי מנות, רוצים שהוא גם יהנה מגיוון המאכלים. וכל המרבה במשלוח מנות, כדי להרבות באהבה ואחווה ושלום ורעות בינו לרעיו, הרי זה משובח.[3]


[3]. הטעם העיקרי במשלוח מנות, להרבות אהבה ואחווה, שזה עניין היום. וכך כתב המהר"ל באור חדש ט, כב, ומהר"ש אלקבץ במנות הלוי. ובתרומת הדשן קיא, כתב, שהמנות לצורך סעודת פורים, ולסייע למי שחסר לו.

כתב בשו"ת בניין ציון מד, שלכתחילה יש לשלוח את המנות על ידי שליח, והרבה פוסקים לא כתבו כך. כתב הרמ"א תרצה, ד, שאם שלח את המנות לחבירו, וחבירו לא רצה לקבלם, יצא ידי חובה. והטעם, כי כבר הביע בזה את אהבתו. אולם הפר"ח והחת"ס חלקו עליו. ונטיית רוב האחרונים להחמיר.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

ה – באיזה מנות מקיימים המצווה

שתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, כמו למשל לחם ובשר, או בשר ואורז, או דג וביצים, או עוגות ותפוחים. וכן אפשר לשלוח שתי מנות של בשר בטעמים שונים, כגון מנה אחת מבושלת והאחרת צלויה, או ששתיהן מבושלות אבל מאיברים שונים, שעל ידי כך טעמן וצורתן שונים. וכן אפשר לשלוח שני מינים של עוגה, ובתנאי שיהיו שונים בטעמם ומראם.

השולח לחבירו בגד או ספר, אף שהם בוודאי משמחים ומבטאים אהבה, לא יצא ידי חובתו, מפני שהמנות צריכות להיות בדברי מאכל. אמנם לאחר שאדם קיים את מצוותו בשתי מנות של מאכלים, יכול, אם ירצה, להוסיף עוד מתנות כדי להרבות באהבה ואחווה.

השולח עוף חי לחבירו, לא יצא ידי חובתו, מפני שאינו ראוי לאכילה, כי צריך לשוחטו ולחותכו ולמולחו ולבשלו. ויש אומרים שגם השולח בשר חי שעדיין לא בושל – לא יצא ידי חובתו, אלא צריך לשלוח מנות מוכנות לאכילה. אפשר לשלוח קופסת שימורים, מפני שבקלות אפשר לפותחה ולאכול את המאכל שבה.

בקבוק של משקה שיש לו חשיבות, כמו יין או בירה או מיץ טעים, לדעת רוב הפוסקים נחשב כמנה, ואפשר לקיים את המצווה בשני משקים. ויש מחמירים שמשקה אינו נחשב כמנה. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, הרוצה לצאת ידי כולם ישלח לפחות משלוח אחד שיהיו בו שתי מנות של מאכלים.

כל מנה צריכה להיות כשיעור שאפשר להגיש לפני אורח בדרך כבוד (ערוה"ש תרצה, טו). אבל שזיף אחד, למשל, אינו בשיעור שאפשר לכבד בו אורח, ולכן הרוצה שמנה אחת תהיה משזיפים, צריך לצרף כמה שזיפים כדי שיחשבו למנה.

יש אומרים, שכל מנה צריכה להיות בנפח של כשלוש ביצים. ויש מוסיפים עוד, שהמנות צריכות להיות חשובות לפי ערך השולח והמקבל, שאם הם עשירים, המנות צריכות להיות חשובות ומשמחות לפי ערכם. אבל אם אין המנות נחשבות בעיניהם, לא יצאו בהן ידי חובה. לכתחילה אכן ראוי להקפיד שבכל מנה יהיה כשיעור שלוש ביצים לפחות, ושהן יהיו חשובות ומכובדות בעיני השולח ובעיני המקבל.[4]


[4]. למ"א בשם מהרי"ל, צריך שהמנה תהיה מוכנה לאכילה, ולכן אין יוצאים בבשר חי, ולפר"ח יוצאים בבשר חי (כמובא במ"ב תרצה, יט). אבל במתנות שאינם מאכלים, אין יוצאים, שהמנות צריכות להיות כאלה שאפשר לשמוח באכילתן בפורים. אמנם להלכות קטנות ב, קסג, יוצאים גם במעות או בגדים אם יכול למוכרם מיד ולקנות בדמיהם מאכלים. וכאמור דעת רוה"פ אינה כן.

אף שהמנות נועדו לסעודה, ולכאורה היה עדיף לשלוח מאכלים הראוים לסעודה, נהגו רבים לשלוח עוגות ומיני מתיקה, וכ"כ בשכנה"ג, והחיד"א ור' חיים פלאג'י. והטעם כי הם משמחים ונשמרים זמן רב. לעומת זאת, אם ישלחו מנות של בשר, יש חשש שהן יהיו מיותרות ויהיה קשה לשומרן.

משקה, לרוה"פ נחשב מנה, וכ"כ רבים, וביניהם: תה"ד קיא, ט"ז תרצה, ד, לבוש, פר"ח, מ"ב יט. וכ"כ בערוה"ש יד, שאפשר לצאת בשני משקים. אמנם לדעת רבנו חננאל, אין יוצאים במשקה.

כתב בא"ח תצווה טז, שצריך להניח את שתי המנות בשני כלים, ורוה"פ לא הזכירו זאת, ומשמע רק שצריך שיהיה ניכר שהן שתי מנות. אמנם למי שסובר שאפשר לצאת במאכל אחד בכמות של שתי מנות, אפשר להבין את הצורך בשני כלים. וכ"כ בציץ אליעזר יד, סה, ששיעור מנה הוא כשלוש ביצים נפח, ויכול לצאת בסוג אחד של אוכל כשיעור שתי מנות, וצריך לחלקם. אולם לדעת ערוה"ש תרצה, יד, וא"א בוטשאטש, אין יוצאים בסוג אחד. וכן דעת מקראי קודש פרנק סו"ס לח. אמנם פשוט שבשר משני מקומות או בבישולים שונים נחשב כשתי מנות.

כתב בערוה"ש תרצה, טו, שאין יוצאים בשיעור כזית או רביעית, אלא צריכה כל מנה להיות כשיעור שראוי להתכבד בה. ולכך נוטה בא"א בוטשאטש. ואמנם המהרש"א מיקל בפחות. אבל בפשטות יש להחמיר שהמנות יהיו ראויות להגשה. וכבר למדנו שי"א שכל מנה צריכה להיות בשיעור ג' ביצים (ציץ אליעזר יד, סה). ולריטב"א וח"א קנה, לא, צריך שהמנות תהיינה מכובדות בעיני הנותן והמקבל.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

ו – החייבים במשלוח מנות ומתנות לאביונים

כל יהודי חייב במשלוח מנות ומתנות לאביונים. ואף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כיוון שאף הן היו באותו הנס, אף הן חייבות במצוות הפורים. ומפני הצניעות, יש להקפיד במשלוחי המנות, שאשה תשלח לאשה, ואיש ישלח לאיש. אבל במתנות לאביונים, אין צריך להקפיד בזה, כי בנתינת צדקה אין כל כך קירוב דעת (רמ"א תרצה, ד, ושם מובא חשש קידושין במשלוח מנות).

גם אשה נשואה, חייבת במצווה. נמצא אם כן, שזוג נשוי חייב לשלוח שני משלוחי מנות, אחד מהאיש ואחד מהאשה, ובכל משלוח צריכות להיות שתי מנות. ואף שבמשלוח מנות, העיקר הוא קירוב הדעת שבין השולח למקבל, נראה שאין צורך לציין במפורש שמשלוח זה מהאיש וזה מהאשה, אלא די שישלחו שני משלוחים, כדי לקיים בהם את מצוות האיש והאשה. ואין כאן פגם בקירוב הדעת, שהואיל והם זוג נשוי, ברור שהמשלוח שייך לשניהם, וקירוב הדעת נעשה כלפי שניהם.

למתנות לאביונים זוג נשוי צריך לתת כשיעור ארבע מתנות, שתי מתנות מהאיש, ושתי מתנות מהאשה. ואין צורך שהאשה תתן בידיה את המתנות, אלא יכול בעלה לתת את המתנות עבורה. וכן אפשר שיתן את ארבע המתנות לשני עניים, מתנה אחת ממנו ואחת ממנה לעני אחד, ומתנה אחת ממנו ומתנה אחת ממנה לעני אחר. המנהג הרווח כיום הוא, לתת את המתנות על ידי גבאי צדקה, והוא מקבל כסף כשיעור ארבע מתנות, ומחלקם בשמם לשני עניים.

ילדים שהגיעו למצוות, אף שהם סמוכים על שולחן הוריהם, כיוון שהגיעו לגיל מצוות, חייבים במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. את משלוח המנות שעניינו להרבות באהבה הם צריכים לשלוח במפורש בשמם, ואת המתנות לאביונים יכולים ההורים לתת עבורם.

גם ילדים שהגיעו לגיל חינוך, ראוי לחנך למצווה, ויש שמחנכים אותם על ידי ששולחים אותם להביא את משלוחי המנות, ויש שאף נותנים להם מנות משלהם כדי שיתנום לחבריהם. ובמתנות לאביונים, יש שנוהגים לתת להם כסף כדי שיתנום לעניים, ויש שנותנים בעצמם את הכסף עבור הילדים, ובזה שמספרים להם על כך מחנכים אותם למצוות.[5]

עני המתפרנס מהצדקה, חייב במשלוח מנות ומתנות לאביונים. ואם אין לו מאכלים אלא כדי סעודתו בלבד, יחליף עם חבירו, זה ישלח לזה את סעודתו, וזה ישלח לזה את סעודתו, ויצאו שניהם ידי משלוח מנות איש לרעהו. וכך יעשו לגבי מתנות לאביונים (שו"ע תרצה, ד; מ"ב תרצד, א-ב).


[5]. חיוב אשה מבואר ברמ"א תרצה, ד. אמנם בפר"ח כתב שאשה פטורה מפני שנאמר במשלוח מנות "איש לרעהו", וכן נראה מהגר"א. אבל לרובם הגדול של הפוסקים, אשה חייבת, שאף הן היו באותו הנס, וכ"כ בשע"ת תרצה, ט, בשם תשובות שבו"י א, מה, ושאלת יעבץ א, קח. והמ"א תרצה, יב, כתב, שלא ראה שנשים נשואות נזהרות בזה, ואולי מפני שאשתו כגופו, אבל למעשה סיים שיש להחמיר. וכ"כ א"ר, מ"ב כה, ח"א קנה, לג, ערוה"ש תרצה, יח.

לגבי חינוך קטנים, בא"א בוטשאטש כתב שהם פטורים ממתנות לאביונים, כי אין להם כסף משלהם, ורק למשלוח מנות מחנכים אותם. אולם דעת פמ"ג וסידור בית יעקב, שצריך לחנכם גם למתנות לאביונים.

אבֵל, אפילו בימי השבעה, חייב בכל מצוות הפורים וגם במשלוח מנות (שו"ע תרצו, ו). אבל אין שולחים מנות לאבֵל בכל שנת אבלותו על הוריו, ובשלושים על שאר קרובים. ובמקום ששואלים בשלום האבֵל, שולחים לו מנות בשנת האבל, אבל לא בשלושים (רמ"א תרצו, ו, מ"ב כ-כא). כאשר אחד מבני הזוג אבֵל, אפשר לשלוח לבן זוגו.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

ז – זמן נתינת המתנות והמנות ושליחות בקיומם

שליחת המנות איש לרעהו ונתינת המתנות לאביונים צריכה להתקיים ביום הפורים, שנאמר (אסתר ט, כב): "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". ואם נתנם בליל פורים לא יצא ידי חובתו.

מי שלא מצא אביונים לתת להם מתנות בפורים, יפריש את מתנותיו וישמרם עד אשר ימצא אביונים, ובעצם הפרשתו הוא מקיים את המצווה. וכן גבאי שלא הצליח לחלק לאביונים בפורים את כל הכסף שנתנו לו, יחלק להם אחר הפורים (שו"ע תרצד, ד).

אבל משלוח מנות שייך דווקא ליום הפורים, שאז המצווה להרבות באהבה ושמחה בין רעים. ומי שהיה לבדו בפורים, ולא היה לו שם חבר לתת לו את המנות, אינו יכול להשלים את מצוותו אחר הפורים. כיום שיש טלפונים, יכול אדם לבקש מחבירו שייתן עבורו בפורים משלוח מנות, ויצא בזה ידי חובה.[6]

מי שחושש שבפורים לא ימצא אביונים, יכול לתת לפני פורים את כסף המתנות לגבאי צדקה, אולם יסכם כי הכסף ישאר שלו עד יום הפורים, וביום הפורים יתן הגבאי את הכסף בשליחותו לשני אביונים. וכן מי שיימצא לבדו ביום הפורים, יכול להכין משלוח מנות, ולהפקידו בידי חבירו, ולמנות אותו לשליח למסור את משלוח המנות בשמו ביום הפורים לחבר אחר.[7]


[6]. מבואר בגמרא מגילה ז, ב, שאין יוצאים ידי סעודה בלילה, שנאמר 'ימי', וכיוון שגם משלוח מנות ומתנות לאביונים נאמרו באותו פסוק, כך הדין גם לגביהם. כ"כ רא"ש, רשב"א, רמ"א תרצה, ד, גר"א, ומ"ב תרצה, כב. וק"ו שאם נתן קודם הפורים שלא יצא ידי חובתו.

[7]. כתב מ"א תרצד, א, בשם המאור, שלא יתן מתנות לאביונים קודם פורים, שמא יאכלום קודם פורים. לפי"ז משמע שאם יאכלום בפורים, יוצאים ידי חובה. וכך דייק בפמ"ג שם. אולם ממחצית השקל משמע, שצריך לתת את המתנות דווקא ביום פורים, והביאו בבאו"ה תרצד, א. עוד יש ספק, בדין מי ששלח את המנות לפני פורים ובאו לידי המקבל בפורים. ליד אהרן יצא, ולתורה לשמה קפח, לא יצא, כי צריך להרבות באהבה דווקא ביום הפורים. וכ"כ בערוה"ש תרצה טז, לעניין משלוח מנות ומתנות לאביונים. ויש להסתפק אם נתן את המנות והמתנות לפני פורים ואמר למקבל שיהיו אצלו בתורת פיקדון עד יום הפורים, למהר"י אלגאזי יצא, ולדבר אליהו סט, לא יצא, כי צריך שהמתן והמשלוח יהיו ביום פורים. אבל אם יתנום בשליחותו בפורים, לכל הדעות יצא.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

ח – בין משלוח מנות למתנות לאביונים

משלוח מנות נועד להוסיף אהבה ואחווה בין אדם לחבירו, ועל כן השולח מנות לחבירו בעילום שם לא קיים את מצוותו. לעומת זאת, מתנות לאביונים הם כצדקה, שנועדו לעזור לעני באופן הטוב ביותר. ולכן כשאפשר, עדיף לתת את המתנות לעניים בעילום שם.

המזמין את חבירו לסעודת פורים, יכול לקיים בכך משלוח מנות או מתנות לאביונים. אם הוא רוצה לקיים בזה משלוח מנות, יניח לפני חבירו שתי מנות בבת אחת, ויאמר לו שזה משלוח מנות (כה"ח תרצה, מב).

ואם הוא רוצה לקיים בסעודתו מתנות לאביונים, עדיף שלא לומר זאת לעני, כדי שהעני יקבל את המתנה בדרך מכובדת יותר ובאהבה ושמחה. וזו דרך מהודרת מאוד לקיום המצווה. וכן אפשר לתת לעני משלוח מנות ובו מאכלים טובים ומועילים בעילום שם, והעני לא יתבייש, ואף יחשוב שנתנו לו את משלוח המנות מתוך אהבה ולא מפני עוניו.[8]

כתב הרמב"ם (מגילה ב, יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נז, טו): לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".

כלומר, מצד הדין רשאי כל אדם להחליט במה הוא מעדיף להשקיע יותר, במשלוח מנות ובצרכי סעודתו או במתנות לאביונים. אלא שלכתחילה, הרוצה לקיים את המצווה על פי הדרכתם של חכמים, ראוי שיעדיף להרבות במתנות לאביונים. ויעשה חשבון כמה הם הוצאותיו על משלוח המנות ועל סעודת הפורים, וייתן יותר לעניים. ומי שנותן כל חודש מעשר-כספים לעניים או ללומדי תורה, רשאי להחשיב גם את מעשר-הכספים בחשבון, ואם יחד עם המעשר-כספים יצא שנתן לעניים יותר, נמצא שהידר במצווה כפי הדרכת חכמים. ומתוך כך יזכה לשמחה הגדולה והמפוארת.


[8]. בכתב סופר או"ח קמא, ד, כתב עפ"י רמ"א, שהשולח מנות לרעהו בעילום-שם לא יצא. וכן משמע מערוה"ש תרצו, ג (ועי' מקראי קודש פרנק עמ' קנא בהערה). ראוי להוסיף, שהרוצה לתת מתנות לאביונים דרך משלוח מנות, צריך למצוא דרך להעלים את שם הנותן, מפני שאם העני ידע מי שלח לו את המנות, יתכן שירצה להשיב במשלוח משלו, וכך יצא שהעני לא הרוויח דבר. אמנם אם אירע כך בפועל, הנותן יצא ידי חובתו בדיעבד, כמבואר לעיל בסוף הלכה ו, אלא שמחשבתו הטובה להועיל לעני לא יצאה לפועל. אין לתת לאותו אדם גם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים, מפני שספק אם יצא בזה (כמובא בבאו"ה תרצה, ד, 'או', בשם טורי אבן).

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

ט – מצוות השמחה והסעודה

מצווה לעשות את הפורים יום משתה ושמחה. ואמנם המצווה לשמוח נמשכת בכל משך לילו ויומו של פורים, אולם שיאה של השמחה בסעודת פורים, מפני שכך היא הדרך לבטא שמחה – בסעודה מכובדת שבתוכה מרבים בשתייה, וכך היא השתייה הראויה והמשמחת, שנעשית תוך כדי סעודה. לפיכך, חובה לקבוע סעודה אחת בפורים למשתה ושמחה. וצריכים לקיים את הסעודה ביום, ואם עשה את הסעודה בלילה – לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט, כב; מגילה ז, ב).

אף שהחובה לקיים סעודה ביום, גם בליל פורים יש מצווה לקבוע סעודה בדברים משמחים ולהרבות קצת במאכל ומשקה. ויש שנהגו לאכול בליל פורים זרעונים וקטניות, זכר למה שאכלו דניאל וחבריו ואסתר בבית המלכות, שכל המאכלים המבושלים היו אסורים, ואכלו זרעונים כדי שלא לטמא עצמם במאכלים אסורים.

בכל משך הפורים, בלילה וביום, יש מצווה להרבות בשמחה. ובכל מה שיוסיף אדם שמחה הרי הוא מהדר במצווה. וכן נוהגים ישראל להרבות בכל משך הפורים בשירה וריקודים, בדיבוק חברים, בלימוד התורה המשמחת ובטעימת מאכלים טובים ושתיית משקאות משמחים.[9]

ואף בשני הימים של פורים יש מצווה להוסיף קצת בשמחה ומשתה, כפי שנאמר: "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". היינו שמי שגר בירושלים יוסיף לשמוח קצת גם ביום י"ד, ומי שגר בשאר המקומות, יוסיף לשמוח קצת גם ביום ט"ו (רמ"א תרצה, ב).

נחזור לדיני הסעודה: צריך להכין לסעודה בשר בהמה, שכך מקובל אצל רוב האנשים שאכילת בשר משמחת. ומי שקשה לו לאכול בשר בהמה, ישתדל לאכול בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה. ואם גם עוף אין לו או שאינו חביב עליו, יכין לסעודה מאכלים טעימים אחרים וישמח בהם יחד עם שתיית היין.

צריך לקבוע את הסעודה על הלחם, מפני שלדעת כמה מגדולי הפוסקים, בלא לחם אין הסעודה נחשבת לסעודה חשובה.[10]

מצווה לקיים את הסעודה בצוותא, עם בני משפחה או חברים, כדי להרבות בשמחה. וכשאדם סועד לבדו, אינו יכול לשמוח כראוי (של"ה, מ"ב תרצה, ט).


[9]. מצוות הסעודה מבוארת במגילה ז, ב, ובזה מקיימים מה שנאמר "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". ואמנם למדו מזה איסור הספד ותענית (מגילה ה, ב), מ"מ בוודאי שיש גם מצווה לשמוח בפועל, והדרך לכך בקיום סעודה למשתה ושמחה, וכן מבואר בשבולי הלקט סי' רא. (וי"א שהמצווה לקיים סעודה מדרבנן, ובבנין שלמה נח, דן בזה). המצווה כוללת אכילת בשר ושתיית יין, ולכן פסק בשו"ע תרצו, ז, שאפילו אונן חייב בזה.

לדעת רמב"ם (מגילה ב, יד), רשב"א וריטב"א (מגילה ד, א), את מצוות הסעודה והמשתה מקיימים רק ביום, שנאמר "ימי". ובמ"א תרצה, ו, כתב בשם הכלבו, שיש נוהגים שלא לאכול בשר בלילה, כדי שלא יטעו לחשוב שזו סעודת פורים. לעומתם, דעת ראבי"ה, שצריך לעשות סעודה בלילה בבשר ויין כמו שמצווה לקרוא מגילה גם בלילה, אלא שהסעודה המכובדת והעיקרית צריכה להיות ביום, וכ"כ ב"ח. וכן נראה מדברי תוס' (מגילה ד, א), שיש מצווה לסעוד גם בלילה. וכ"כ רמ"א תרצה, א, עפ"י מהר"י ברין. וכ"כ במ"ב ג, וכה"ח ד. ומ"מ ברור שיש הידור להרבות בשמחה כל היום בכל סוגי הדברים המשמחים, וכמנהג ישראל, וכפשט הפסוק: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".

[10]. מצווה להרבות בסעודת פורים, כפי שכתבו רמב"ם וטור ורמ"א, ומשמע אף יותר מסעודת יו"ט. סתם שמחה בבשר ויין, כמו שאמרו בפסחים קט, א, לגבי יו"ט. ואמנם ביו"ט החובה לאכול בשר היתה בבשר השלמים, אולם גם אחר החורבן יש מצווה לאכול בשר ביו"ט משום שהוא משמח, כמבואר בשועה"ר תקכט, ז, ובאו"ה תקכט, ב, ועי' ביחו"ד ו, לג. וגם בעוף יש שמחה, כפי שמתבאר מביצה י, ב, ותוס' שם.

נחלקו הפוסקים אם חובה לאכול פת בסעודת פורים. למאירי, ראבי"ה, רש"ל ומור וקציעה, חובה לאכול פת, כמו ביו"ט שמצווה לשמוח וצריך לאכול בסעודות פת. ולתה"ד ומ"א תרצה, ט, אין חובה לאכול פת, שהחיוב לאכול פת ביו"ט אינו מצד חיוב השמחה אלא מצד כבוד יו"ט, שנאמר בו 'מקראי קודש'. וכן נחלקו לעניין השוכח 'על הנסים' בברכת המזון (לעיל טו, 19). וכתב במ"ב יב, שאינו חוזר שספק ברכות להקל. ובערוה"ש תרצה, ז, ויב, פסק מחד שמצווה לאכול לחם, ומאידך שהשוכח 'על הנסים' אינו חוזר, שאין דין הזכרתו בברהמ"ז חמור מהזכרתו בתפילה.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | סגור לתגובות על ט – מצוות השמחה והסעודה

י – מצוות המשתה

מיוחדת במינה היא מצוות השמחה בפורים, והיא יותר גדולה מהשמחה שבשאר ימים טובים, שלגבי כל הימים הטובים (סוכות, פסח ושבועות) נאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין, יש מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים, יש מצווה מפורשת להרבות בשתייה. יתר על כן, זה עיקר עניינם של ימי הפורים להיות (אסתר ט, כב): "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". לכן אמרו חכמים (מגילה ז, ב): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי).

אלא שנאמרו דעות רבות בהגדרת מצוות המשתה, ואפשר לסדרן כשתי שיטות עיקריות: יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר, יגיע למדרגה של שמחה פשוטה שבה הוא שמח בכל הדברים בלא חילוקי מדרגות, ואז יהיה אצלו 'ארור המן' שווה ל'ברוך מרדכי', ואף שידע שהמן היה רשע גדול שרצה להשמיד את כל ישראל, לא יחוש שום מרירות בעת אזכרתו כפי שרגילים להרגיש בעת שמזכירים רשעים, אלא ירגיש שמחה כפי שמרגישים בעת שמזכירים צדיקים כמרדכי. כי מתוך שמחת שתייתו יראה רק את הטוב שהגיע לישראל על ידי המן, שבזכות גזרתו חזרו ישראל בתשובה והתהפכה הגזרה לישועה גדולה, ועל ידי כך תקנו את שמחת הפורים. וכך אופיים של השיכורים, שאינם יכולים להיכנס לפרטים והכל נדמה עליהם כשווה וטוב. במצב שכרות כזה אדם מתנהג באופן פחות מכובד, ולעיתים אף מתבזה מעט מתוך שמחתו. אמנם אם הוא מכיר בעצמו שמתוך שכרות כזו הוא עלול להתנהג באופן מכוער או לעשות מעשים אסורים, עליו להימנע מלהגיע לשיכרות כזו (כמבואר בהלכה הבאה), אלא ישתה הרבה עד שיירדם, וכשיישן לא ידע להבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'.

ויש אומרים, שהמצווה היא לשתות יותר מהרגיל, עד שיהיה שתוי, אבל אין להגיע למדרגת שיכור שעלול להתנהג באופן שאינו מכובד. וזאת משום שלהלכה אין מקבלים את הדעה הסוברת שאדם צריך לשתות 'עד דלא ידע' (רבי אפרים). או שמקבלים את הדעה שצריך לשתות 'עד דלא ידע', אלא שהכוונה לשתות עד שלא יוכל לדקדק במילותיו, וכשיצטרך לחזור ולומר פעמים רבות "ארור המן וברוך מרדכי" יתבלבל לפעמים (תוס' ור"ן).

למעשה, כל אדם צריך לבחור בעצמו את הדרך שבה יוכל יותר לשתות ולשמוח לשם שמים. וכיוון שהאנשים שונים זה מזה בטבעם, יש דעות שונות כיצד לקיים את המשתה והשמחה.[11]


[11]. שלוש דרגות בשתייה: א) שתוי, ב) שיכור, ג) שיכור כלוט. א) שתוי זה השותה יין עד שהוא מרגיש שמחה וסחרור מסוימים, אבל עדיין הוא יכול לעמוד לפני המלך בכבוד. אסור לשתוי להתפלל עמידה עד שיפיג יינו, אבל אם התפלל תפילתו תפילה. ב) שיכור זה השותה הרבה יין עד שאינו יכול לעמוד בפני המלך, מפני שאינו מסוגל להתנהג בכבוד, ואם התפלל עמידה – לא יצא ותפילתו תועבה. וברכות הנהנין שעליו לברך – יברך גם בשיכרותו. ג) שיכור כלוט הוא ששתה כל כך עד שאינו יודע מה קורה איתו, והרי הוא כשוטה הפטור מהמצוות. ועי' בפנה"ל תפילה ה, יא.

מכאן למצוות השתייה בפורים. הרי"ף והרא"ש הביאו את המימרא של רבא שחייב איניש לבסומי עד דלא ידע וכו', ומשמע שהבינו את המצווה כפשוטה. בסומי בארמית הוא להשתכר, וכך פירש רש"י במגילה ז, ב. ונראה שזה שייך למדרגת השיכור שהזכרתי (ב'), אבל מי שהוא שיכור כלוט כבר אינו מבחין בכלום, ולא רק בין "ארור המן לברוך מרדכי". אולם גם בתוך מדרגת השיכור יש דרגות: א) אינו יכול לבוא ולדבר כראוי בפני המלך, אבל אינו מתבזה. ב) 'עד דלא ידע', שהוא עלול להתבזות, מפני שאינו יכול להבחין בפרטים אלא מבטו כללי, וכאמרם (יומא עה, א): "כל הנותן עינו בכוסו – כל העולם כולו דומה עליו כמישור", והוא שוכח את צרותיו, והכל בעיניו לטובה, בין ארור המן ובין ברוך מרדכי. לדעת רבים זו מצוות השכרות בפורים, וכך משמע מט"ז והגר"א. וכך נהג החכם צבי ועוד רבים מגדולי ישראל. וכתב ראבי"ה (ח"ב סי' תקסד), שיש מצווה להשתכר 'עד דלא ידע' אבל אינה חובה. ונראה שטעמו מפני שאפשר לקיים משתה גם בלא שיכרות שכזו. ומהרי"ף והרא"ש משמע שהיא חובה. ואף שמסופר בגמרא על רבה ששחטיה לר' זירא, מ"מ מזה שהזמינו שוב לשנה אחרת, ור' זירא חשש לבוא, משמע שהמצווה היא אכן 'עד דלא ידע' כפשוטו (אשכול ופר"ח).

והרמב"ם (ב, טו) כתב: "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשיכרות". וזה כעין דעת ביניים, שמצד אחד צריך להגיע ל'עד דלא ידע', אלא שלא יגיע לזה במצב של עירנות, שאז הוא שיכור גדול, אלא שמתוך השיכרות ירדם. וכ"כ מהר"י ברונא, והובא ברמ"א (תרצה, א).

ויש סוברים שאין צריך להשתכר כל כך, מפני שהשכרות מגונה ועלולה להביא לאיסורים חמורים, וכ"כ אורחות חיים. וכעין זה כתב המאירי: "שאין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוונו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו". והמאור כתב בשם רבנו אפרים, שמזה שהגמרא הביאה את המעשה על רבה ששחטיה לרבי זירא, משמע שאין הלכה שצריך לשתות 'עד דלא ידע'. אולם מוכרחים לומר שגם לדעות אלו, חייבים להרבות בשתייה עד שיהיה שתוי שאינו רשאי להתפלל, וכן עולה בבירור מהדיון על זמן הסעודה, שהרחיקוהו מזמן התפילה, כי סמוך לסעודה אסור להתפלל. ועוד, שמצווה לשתות בפורים יותר מאשר ביו"ט, שפורים הוא יום משתה. וכיוון שביו"ט יש מצווה לשתות יין כדי לשמוח, ומשמע שצריך לשתות לפחות רביעית (הגר"ז בתורה אור צט, ג), וכבר ברביעית נעשים שתויים, ממילא בפורים צריכים להתקרב לשכרות.

ותוס' ור"ן פירשו, שישתה עד שיתבלבל לפעמים במילים "ארור המן וברוך מרדכי". ואבודרהם פירש, שהיה להם פיוט שהיו צריכים לדקדק לענות, פעם "ארור המן" ופעם "ברוך מרדכי", וכשהיו שתויים היו מתבלבלים. והאגודה ורי"ו פירשו, שהגימטריא של שניהם שווה, וכשישתו יתקשו לחשבה. ונימוקי יוסף פירש, שישתה ויתבדח עד שיראה כאילו 'לא ידע'. וגם לדעות אלו מצווה להיות שתויים אבל לא שיכורים, והם סוברים שהלכה כרבא וצריך לשתות 'עד דלא ידע', אלא שאין הכוונה לשיכרות גדולה. וכעין זה דעת של"ה ורמ"ע. ונראה שאם נדייק בדעות אלו, נמצא שהמצווה היא להיות שתוי או אף שיכור קצת, וכדעת הב"ח שקיבל את דברי רבנו אפרים להלכה, אולם כתב: "ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהא דעתו עליו". וכעין זה גם דעת יד אפרים, אלא שהוא סובר שדברי רבא לא נדחו, וכוונתו עד 'דלא ידע' ולא עד בכלל. וכעין זה פירשו השפת אמת ור"י סלאנטר, שצריך לשתות כל היום, מתוך מטרה להיות שמח, ואם יגיע ללא ידע, ייפטר מהמצווה ושוב לא יצטרך להמשיך לשתות.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

יא – המשך הלכות השתייה

גם לנשים יש מצווה להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר משיכרות, שהשיכרות גנאי לנשים יותר מלגברים, והיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה.[12]

יוצא אדם ידי שתייה בפורים בכל משקה משכר, אולם עדיף לשתות יין, מפני שנס הפורים נעשה על ידי היין. ומי ששמח יותר במשקים אחרים, יקיים בהם את המצווה, מפני שעיקר המצווה היא לשמוח. ואם הוא קצת שמח בשתיית יין, טוב שיתחיל את שתייתו ביין, זכר לנס.[13]

מי שיודע בעצמו שכל אימת שהוא שותה הרבה יין הוא מתחיל לבכות ולהצטער, או שכואב לו הראש, מוטב שישתה רק מעט יותר ממה שהוא רגיל, ובכך יקיים את המצווה. מפני שעיקר המצווה לשמוח, ואם מתוך השתייה הוא נעשה עצוב, הרי שהפר את המצווה. ורק אם גם בכייתו נעשית בשמחה, כגון שהוא שמח לבכות על דברים חשובים, כמו למשל על מצבו של עם ישראל ובניית בית המקדש, או על מצבו הרוחני שעדיין לא זכה לעשות תשובה גדולה, אז יכול לקיים את המצווה בשתייה 'עד דלא ידע'.

מי שיודע בעצמו שאם ישתכר יתפרע ויפגע באנשים אחרים, או שיגיע להתגולל בקיאו ויבזה את עצמו ברבים – לא ישתכר, ויקיים את מצוות השתייה בשתייה של יותר מכדי לימודו. ואל יצטער על כך. ואף שאמרו חז"ל (עירובין סה, א): "נכנס יין יצא סוד", ואם כן מתברר לכאורה שיש צד בפנימיותו שנוטה לאלימות והתבהמות, מכל מקום כבר אמרו חז"ל (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא", וכיוון שבפועל בחייו הוא מצליח לרסן את כוחותיו, הרי שהוא עושה תיקון גדול.[14]

כדי לקיים את המצווה כראוי, צריך לדעת שהאלכוהול מגיע לשיא השפעתו כעשרים דקות אחר שתייתו. ויש טועים ושותים כוס יין או משקה חריף, וכיוון שתוך חמש דקות אינם חשים שינוי משמעותי, סוברים שעליהם לשתות עוד כוס, וכיוון שגם אז אינם חשים שקיימו את מצוות השתייה, שותים עוד כוס, וליתר ביטחון עוד אחת. ואז פתאום הכוס הראשונה מתחילה להשפיע, ומיד אחריה השנייה, השלישית והרביעית, ובבת אחת נופלים שיכורים מאוד, ומתבהמים ומקיאים, וכדי ביזיון וקצף. לכן צריך להמתין בין שתייה לחברתה לפחות חצי שעה, ולשלב את השתייה בתוך האכילה.


[12]. בכתובות סה, א, מבואר שהיין והשיכרות גנאי לאשה יותר מאיש. ואולי לכן אמרו בפסחים קט, א, לעניין מצוות השמחה ברגל, שכל אחד בראוי לו, גברים ביין, ונשים בבגדים נאים. כי נשים שמחות פחות ביין, מפני שהשיכרות גנאי להן. ועי' בפנה"ל פסח טז, ז, 3, לעניין ד' כוסות. ומ"מ מצווה לנשים לשתות קצת בלא שישתכרו.

[13]. עי' מקראי קודש פרנק מד, שמביא מקורות לשתות דווקא יין. אולם נראה להלכה שאינו אלא לכתחילה, כי המצווה שנזכרה בפסוק וברוב הראשונים היא לשתות עד דלא ידע, ולא נזכר כלל יין. והעיקר הוא לשמוח מתוך משתה. ועי' בפס"ת תרצה, ג.

[14]. כתב בח"א והובא בבאו"ה תרצה, ב, 'עד', שלא יגיע לידי עבירה בשיכרות. ואמנם לעניין שלא יתבטל מתפילה כתבתי להלן בהלכה יג ממרן הרב, שהעוסק במצווה פטור מהמצווה, אולם מוסכם שאסור להביא עצמו לידי חטא. ואמנם מרן הרב במצוות ראיה השמטות תרצה, כתב, שהעיסוק במצווה מגן, והביא ראיה מרשב"א. מ"מ נראה שלכל הדעות מוסכם, שאדם שיודע מניסיונו שהוא מגיע לידי חטא או ביזיון גדול, שלא ישתכר. וכן פשוט שמי שמצטער מחמת שתייתו המרובה, לא ישתה, כי צריך שיהיה יום "משתה ושמחה". אבל אם הוא בוכה על דברים טובים, ויש לו בזה עונג, מותר ואף מצווה, וראייה לזה משבולי הלקט צ"ג, שהביא מאגדה שר' עקיבא היה בוכה בשבת, ואמר שזה עונג לו. והובא בב"י וברמ"א או"ח רפח, ב, ובמ"ב ד.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

יב – משמעות מצוות השתייה

לכאורה יש לשאול, הלא בתנ"ך ובדברי חז"ל (במד"ר י, ויק"ר יב, א), מבואר שהשיכרות מגונה ועלולה להביא למכשול, ומדוע נצטווינו להשתכר בפורים. אלא הטעם, שכל הנסים שנעשו בפורים לישראל נעשו על ידי היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. וצריך לומר, שאמנם ככלל השיכרות מגונה, אולם אי אפשר להתעלם גם מהצדדים הטובים שבה, שעל ידה מתגלית שמחה פשוטה, שמבטאת שמחה גשמית ומשוחררת, מלאת עוצמה וחיוניות. אלא שבכל השנה התאווה וההוללות שבשיכרות מאפילים על הצד הטוב שבה, ולכן היא גורמת למכשולים רבים. אבל בפורים, כאשר שותים ושמחים בישועת ה', לזכר הנס שנעשה על ידי המשתה, מתגלים הצדדים הטובים שבשתייה.

ויש עוד משמעות עמוקה יותר, שבפורים מתגלה הקדושה הנצחית שבישראל, וממילא מתברר שכל מה שעושה ה' לישראל הכל לטובה, ואף מה שנראה בתחילה כרע מתהפך בסופו של דבר לטובה. על ידי השמחה בשתיית היין לשם מצווה מתגלה הסוד, שאף החומריות של ישראל בפנימיותה היא מקודשת ומתהפכת לבסוף לטובה. ולכן אף שהגוף ותחושותיו נראים לכאורה כמפריעים לעבודת ה', בשמחת פורים רואים איך הם מתהפכים לטובה, ולבסוף ומסייעים לעבודת ה' בשמחה וחיוניות.

ועוד יותר עמוק. ככלל, התורה והדעת צריכים להדריך את החיים, וכשאדם הולך בדרך זו, הוא שמח אלא ששמחתו מוגבלת לפי הכרתו. אולם במדרגה עליונה של אמונה, שאנו זוכים לה בפורים, אנו יודעים שה' מנהיג את העולם לטובה, ואף שלפעמים הנהגתו אינה מובנת לנו, אנו מבטלים את דעתנו ומקבלים את הנהגתו בשמחה עוד לפני שהדברים הרעים התהפכו לטובה. וזוהי מדרגת 'עד דלא ידע', דבקות במדרגה שמעל לכל השגה אנושית, שקשורה כל כולה לאמונה במסירות נפש. ומתוך אמונה עליונה שכזו, שהיא אמונת ישראל, מגיעים לשמחה בלא גבול. ונשים בזכות ענוותנותן הטבעית, יכולות להגיע לזה בשתייה מתונה.[15]


[15]. הביאור הפשוט מובא בא"ר ובבאו"ה תרצה, ב. וע"ע במצוות ראיה השמטות תרצה. ולא מקרה הוא שיש בזה פירוש לפנים מפירוש, כי זה דרכו של היין הטוב שמגלה סוד, ובתחילה יש פירוש אחד, ומתוכו מתגלה עוד פירוש. ושלושה פירושים אלה הם לפי שלוש דרגות של שתייה, הראשון שתוי בלבד, והשני שיכור, והשלישי שיכור גדול 'עד דלא ידע' כפשוטו. ועי' בתורה אור לבעל התניא מאמר 'חייב איניש לבסומי' עמ' צח, א – ק, ב, ובמיוחד צט, ג-ד. ונשים בזכות הענווה הטבעית שלהן מגיעות לכל זה במעט שתייה.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

יג – זמן הסעודה

מנהג רוב ישראל לקיים את סעודת הפורים אחר הצהרים, אחר תפילת מנחה. מפני שעד הצהרים עוסקים במשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, ומהדרים בהבעת אהבה וידידות כלפי בני המשפחה והחברים. ובצהרים, נכון להקדים להתפלל מנחה לפני הסעודה, שאם יתחילו בסעודה לפני שיתפללו מנחה, יש חשש שלא יוכלו להתפלל אח"כ מנחה מפני השיכרות.

ויש מאחרים מאוד ומתחילים את הסעודה סמוך לשקיעת החמה, ואת רוב הסעודה מקיימים בלילה. ורבים הקשו עליהם, שהרי המצווה לקיים את הסעודה בפורים, ואילו אחר צאת הכוכבים כבר מתחיל היום הבא. ויש שהשיבו שהכל הולך אחר ההתחלה, וכיוון שהתחילו את הסעודה בפורים, גם ההמשך שבלילה נחשב לסעודת פורים. וכן הדין לעניין ברכת המזון, שאם התחילו את הסעודה ביום וסיימוה מאוחר בלילה, אומרים 'על הנסים' בברכת המזון. ועוד, שגם במוצאי פורים של י"ד עדיין ראוי לשמוח, שאז מתחיל פורים של מוקפים. ומכל מקום לכתחילה נכון להתחיל את הסעודה בעוד היום גדול, ואם ימשיכו בסעודה גם אחר צאת הכוכבים, לא יפסידו, מפני שאת עיקר הסעודה קיימו ביום.

ויש אומרים, שעדיף להזדרז ולקיים את הסעודה בבוקר, וכך גם מי שישתכר יוכל להתפכח מיינו עד מנחה. אבל המנהג הרווח לקיים את הסעודה אחר הצהרים.[16]

טוב לעסוק מעט בתורה לפני הסעודה, שנאמר (אסתר ח, טז): "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה", דרשו חכמים: אורה היא תורה, ומתוך לימוד התורה אפשר להגיע לשמחה השלימה (רמ"א תרצה, ב).

מי שיודע שאם ישתכר ייתכן שלא יוכל אח"כ להתפלל מנחה או ערבית, לדעת רבים לא ישתכר (ח"א, באו"ה). אולם מרן הרב קוק זצ"ל כתב, שהשותה בפורים הרי הוא עוסק במצווה, והעוסק במצווה אחת פטור ממצווה אחרת (אורח משפט השמטות ז).


[16]. ההסבר על מנהג המתחילים לסעוד סמוך לשקיעה מובא בתה"ד קמ, אמנם רבותיו והוא נהגו לסעוד בשחרית. והשל"ה עודד לקיים את הסעודה דווקא בבוקר, וכך נהג הגר"א, וכך מנהג הרש"ש עפ"י הקבלה (כה"ח כג). והרמ"א תרצה, ב, כתב עפ"י מהרי"ל, שעדיף לסעוד אחר מנחה גדולה, וכך ההדרכה המקובלת, וכן נוהגים רבים. ויש נוהגים להתחיל את הסעודה סמוך לערב, וגם בין האחרונים יש שנהגו כך. ואם הוא ליל ט"ו ממילא יש מצווה לשמוח בשני הימים (רמ"א תרצה, ב, ומ"ב טז). אולם גם בירושלים יש נוהגים להאריך בסעודה במוצאי פורים. והסברה שהכל הולך אחר ההתחלה. ועוד שעפ"י הר"ן אין איסור 'ולא יעבור' על מצוות המעשה של פורים, אלא רק על מקרא מגילה, ולכן בפורים המשולש מקיימים את הסעודה ביום ראשון שהוא ט"ז, וא"כ אפשר להמשיך במצוות הסעודה בלילה.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

יד – דין שתוי ושיכור בברכות ותפילת ערבית

שתוי הוא מי שהושפע מהאלכוהול, וקשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך. ושיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.

שניהם יכולים לברך את ברכות הנהנין. ואף שלכתחילה שיכור לא יברך ברכות, אולם ברכות שזמנן עובר מותר לשיכור לברך. לכן שיכור יכול לברך בפורים את כל ברכות הנהנין וברכת המזון וברכת 'אשר יצר'.

אבל תפילה – אסור לשיכור ושתוי להתפלל, אלא עליהם להמתין עד שיתפכחו מיינם ואז יתפללו בצלילות הדעת. אמנם בשעת הדחק מותר לשתוי להתפלל מתוך סידור, מפני שבדיעבד תפילתו כשרה, אבל השיכור לא יתפלל, כי גם בדיעבד תפילתו פסולה.

לפיכך, אם לאחר סעודת הפורים יש מניין, ואם לא יתפלל עמהם יפסיד את התפילה במניין – השתוי יתפלל והשיכור לא יתפלל. וכן מי שעייף מאוד וחושש שאם לא יתפלל מיד יירדם ויפסיד את התפילה – השתוי יתפלל, ואילו השיכור יקרא את קריאת שמע בלא ברכותיה, כדי לקיים את מצוות קריאת שמע מהתורה, אבל לא יתפלל עד שיתפכח. ואם למרות שיתאמץ להישאר ער תתקפנו שינה בלא שיספיק להתפלל, אין עליו עוון, הואיל והשתכר לשם שמים, והעוסק במצווה פטור מהמצווה.

אדם שמסתפק בפורים אם הוא שתוי או שיכור, רשאי בשעת הדחק להקל להתפלל עמידה, מפני שבפורים גם המלך מקבל את השתויים ברוח טובה, מפני שכך היא מצוות היום.[17]


[17]. עי' בשו"ע ורמ"א או"ח סימן צט ומ"ב שם, בדין שיכור ושתוי. ועי' בפנה"ל תפילה ה, יא, בדין שיכור ושתוי. ושם יח, ח-י, על דין תפילת תשלומין.

ההיתר לשתוי שיתפלל כשהשעה עוברת מבואר בדברי היש"ש המובא במ"ב צט, ג ויז. וגם הרמ"א מיקל בשתה רביעית יין – או מפני שהיינות חלשים או מפני שמתפללים מתוך סידור. ונלענ"ד שכל שכן שאפשר להקל בזה בפורים, מפני שזוהי מצוות היום.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

טו – זמן הסעודה בפורים שבערב שבת

כאשר פורים חל בערב שבת, נוהגים לכתחילה להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, משום כבוד השבת. ומי שלא הספיק להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, ישתדל להתחיל אותה לפחות שלוש שעות לפני השקיעה. ובדיעבד, יכול להתחיל בה עד שקיעת החמה. ומכל מקום, אם התחיל בסעודה סמוך לשבת, ישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בסעודת ליל שבת בתאבון.

ויש עוד מנהג, לחבר את סעודת פורים עם סעודת ליל שבת. ויש שנוהגים בו לכתחילה, ויש אומרים שאין לעשותו אלא בדיעבד. וכך הוא המנהג: מתפללים תפילת מנחה לפני הסעודה, ומתחילים בסעודה ביום פורים, וכחצי שעה לפני השקיעה מקבלים את השבת בהדלקת נרות השבת, ופורסים מפה על הלחם, ומקדשים על היין קידוש של שבת. וכיוון שכבר ברכו על היין בסעודת פורים, מדלגים בקידוש על ברכת 'בורא פרי הגפן'. לאחר הקידוש ממשיכים בסעודה, ואוכלים כביצה פת, ולכל הפחות כזית, לשם סעודת שבת. ובסיום הסעודה אומרים בברכת המזון 'רצה והחליצנו', ו'על הנסים' מוסיפים בתוך 'הרחמן' שבסוף ברכת המזון. ואחר הסעודה מתפללים ערבית.[18]


[18]. בפורים שחל ביום שישי, כתב בשו"ת מהרי"ל נו, שאפשר להתחיל בסעודה עד סמוך למנחה קטנה (כשלוש שעות לפני סוף היום). והרמ"א תרצה, ב, כתב לקיים את הסעודה בשחרית, ובמ"ב י, כתב לקיימה לכתחילה קודם חצות. ובדיעבד אפשר להתחיל בה עד השקיעה (עי' מ"ב תקכט, ח).

מנהג פריסת המפה מקורו בפסחים ק, א, ומבואר בשו"ע רעא, ד. והמאירי נהג כך לכתחילה בפורים שחל בערב שבת (מאירי כתובות ז, א). ובכה"ח רעא, כב, כתב עפ"י האר"י שאינו לכתחילה, כי צריך לקדש אחר תפילת ערבית. ולעניין 'על הנסים', לדעת המאירי ומ"א תרצה, ט, יאמר גם 'רצה' וגם 'על הנסים' במקומם. ובמ"ב טו, כתב עפ"י ח"א שלא יאמר 'על הנסים'. וכתבתי שיאמר 'על הנסים' בהרחמן, ששם אינו מעכב.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה

טז – תחפושת ואיסור לא ילבש

נהגו רבים ללבוש מסכות ולהתחפש בפורים, ואף שאין לכך מקור בדברי חז"ל, וגם בספרי האחרונים לא כתבו שצריך להתחפש, מכל מקום נאמרו הסברים שונים למנהג. הראשון, להרבות בשמחה, כי ההופעה המשונה מצחיקה ומשעשעת. ועוד, שעל ידי היציאה של האדם משגרת לבושו, הוא יכול להשתחרר ולשמוח ולגלות את אהבתו לחבריו. ועוד, שהלבושים החיצוניים השונים גורמים לפירוד, ועל ידי החלפת הלבושים, נופלות המחיצות ומתרבה האחדות. ועוד, שעל ידי התחפושת אנו נעשים מודעים עד כמה אנו מושפעים מהחיצוניות, ומתוך כך אפשר להתבונן בפנימיות שמתגלה בפורים. ועוד רמז בתחפושת, שגם כאשר ישראל נראים כלפי חוץ כגויים, בפנימיותם הם נשארים יהודים, כפי שהתברר בפורים.

כתב מהר"י מינץ (תשובה טז), שנהגו בבתי גדולים וחסידים באשכנז, שהיו מתחפשים, וגברים לבשו בגדי נשים, ונשים בגדי גברים. וכתב שאין להרהר אחריהם, ובוודאי אין בזה חשש איסור, משום שכל איסור 'לא ילבש' הוא כאשר מחליפים את המלבושים למטרת ניאוף ופריצות, אבל כאשר המטרה לשמחה, אין איסור. וכתב הרמ"א (תרצו, ח), שכך המנהג.

אולם לדעת פוסקים רבים, אסור לאיש להתחפש לאשה, ואסור לאשה להתחפש לאיש (ב"ח יו"ד קפב, ט"ז ד). וכן נכון לנהוג. ויש אומרים שאם החליף רק בגד אחד ומשאר בגדיו עדיין ניכר מינו, אין למחות בידו (פמ"ג).[19]


[19]. לב"ח, רק כאשר יש צורך ממשי ללבוש בגד של בן המין השני מותר להקל, כגון מי שאין לו מעיל להגן מהגשם חוץ ממעיל של אשה, שכיוון שכל מטרתו אינה אלא להגן, מותר לו ללבשו, וכ"כ ט"ז. ויד הקטנה מחמיר, שבכל אופן אסור ללבוש בגדי המין השני ואפילו לצורך ממשי. ועי' ביבי"א ח"ו יו"ד יד. והרמ"א תרצו, ח, כתב שאפשר לסמוך על המקילים להתחפש בפורים. ובכנה"ג והשל"ה, הזהירו להרחיק ממנהג זה, וכ"כ בברכ"י, וכ"כ ביחו"ד ה, נ.

פורסם בקטגוריה טז - מצוות השמחה והחסד | כתיבת תגובה