טז – מצוות השמחה והחסד

א – השמחה והחסד

מצוות הפורים: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט, כב).

מצוות השמחה בפורים מיוחדת במינה, שהיא באה לידי ביטוי גם בצדדים הגשמיים שבחיים. כמו שהגזירה היתה על הרוח והגוף, כך השמחה על ההצלה צריכה להיות ברוח ובגוף. לפיכך, בנוסף למצוות קריאת המגילה שמבטאת את הצד הרוחני שבאדם, ישנה מצווה לערוך סעודה למשתה ושמחה. ויש דגש על שתיית יין עד מצב של איבוד הדעת במידת מה, כדי לבטא בכך, שישראל קדושים, ואפילו במצב של איבוד הדעת נשארים קשורים ודבוקים בה' יתברך.

השמחה צריכה להיות בהוספת אהבה ואחדות בין ישראל. וזו השמחה האמיתית, שמבטאת את התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. אבל אדם שאוכל ושותה לעצמו, הוא אדם מצומצם ומוגבל שטרוד בסיפוק תאוותיו בלבד, ולעולם לא יגיע לשמחה של ממש. לכן נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו.

ואין להסתפק בהרבות אהבה בין חברים אלא צריכים לדאוג גם לעניים שאין להם יכולת לשמוח, ולכן נצטווינו לתת מתנות לאביונים, כדי שאף הם ישתתפו בשמחת הפורים. וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת הוא הולל, שמתעלם מהחיים האמיתיים. על ידי הבריחה שלו מהמחשבות על הצער שבעולם, הוא מצליח לעשות את עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק. וזהו שנצטווינו לתת בפורים מתנות לאביונים.

ב – אחדות ישראל בפורים

פורים הוא יום מיוחד לגילוי אחדותם של ישראל. גזירת המן הרשע היתה כנגד כל ישראל, בלא הבדל בין צדיקים ורשעים, עניים ועשירים. מתוך מגמתם של שונאי ישראל להרוג את כל היהודים, אפשר ללמוד שסגולת ישראל קיימת בכל יהודי. והקב"ה הציל את כולנו, והפך לנו את היגון לשמחה, ולכן השמחה בפורים צריכה לכלול את כל ישראל, וכפי שנצטוונו לשלוח מנות איש לרעהו ולתת מתנות לאביונים.

יתר על כן, מפני הפירוד שהיה בישראל יכול היה המן הרשע לבוא ולקטרג, וכך רמוז בדבריו למלך אחשוורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ… אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם…" (אסתר ג, ח-ט). מנגד, הפרת הגזירה נעשתה על ידי ההתאחדות, כמו שאמרה אסתר למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד, טז), ומתוך כך נתבטלה הגזירה.

האחדות היא גם תנאי לקבלת התורה, וכמו שנאמר במתן תורה (שמות יט, ב): "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", ופירשו חכמים: "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י). "כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה" (מכילתא שם), ואז אמר הקב"ה: "הרי שעה שאני נותן תורה לבני" (ויק"ר ט, ט). וכמו שספר תורה שחסרה ממנו אות אחת כולו פסול, כך אילו היה חסר יהודי אחד מששים ריבוא יהודים שעמדו במתן תורה, לא היינו זוכים לקבל את התורה. וכן בפורים, על ידי הגזירה שאיחדה את כל ישראל נגאלנו ואף זכינו לקבל מחדש את התורה, כפי שאמרו חכמים (שבת פח, א), שחזרו ישראל וקבלו את התורה מאהבה בימי אחשוורוש. וכך בכל שנה, מתוך האחדות שמתגלה בפורים, הננו יכולים לשוב ולקבל את התורה בשמחה.

ג – מתנות לאביונים

לתרומת מתנות לאביונים שיחולקו ביום הפורים – לחצו כאן

מצווה על כל אדם מישראל שייתן מתנות לאביונים בפורים. ובשתי מתנות, מתנה אחת לכל אביון, יוצא ידי חובתו, וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח. המתנה יכולה להיות כסף או דבר מאכל, אבל לא בגדים וספרים, מפני שיש אומרים שהמתנות צריכות להיות מדבר שאפשר ליהנות ממנו בסעודת פורים, ועל כן יש לתת מאכלים או כסף שאפשר לקנות בו מאכלים. ואף שהמתנה צריכה להיות ראויה לסייע לסעודת פורים, לאביון מותר לעשות במתנה מה שירצה, ואין הוא חייב להשתמש בה דווקא לצורכי סעודת פורים (שו"ע תרצד, א, רמ"א ב, מ"ב ב).

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה, כמו כריך. ואם יתן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים (כפרוסה וחצי), שהוא מאכל שאפשר לשבוע ממנו בצמצום. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח (ועי' בהמשך ח).

אין לתת מתנות לאביונים מכספי מעשר כספים, מפני שאין אדם רשאי לקיים את חובתו בכסף שהוא חייב לתת לצדקה. אבל אפשר לחשב שקל אחד לכל מתנה, ולהוסיף ולהגדיל את המתנה מכספי מעשר כספים.

אביון הוא עני שאין לו כסף לצרכים הכרחיים לבני ביתו. והכל יחסי לזמן ולמקום. היו זמנים שבהם מי שהיה לו לחם לאכול ושני בגדים ללבוש כבר לא נחשב עני, וכיום גם מי שיש לו ארבעה בגדים ללבוש ולחם וגבינה לאכול עדיין נחשב לעני.

אפשר לתת את המתנה גם לילד עני, ובתנאי שתהיה לו דעת שלא לאבד את הכסף. הנותן שיעור שתי מתנות לזוג עניים, או לאלמנה ובנה הקטן הסמוך על שולחנה – יצא ידי חובת שתי מתנות. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד, אפילו אם נתנן בזו אחר זו, לא יצא, כי צריך לתת לשני אביונים.^[1]

מי שאינו מכיר שני אביונים, או שהוא מתבייש לתת להם את המתנות, ייתן את מתנותיו לגבאי צדקה הגון, והוא יחלק בשליחותו את המתנות לאביונים. והגבאים צריכים להשתדל לתת לאביונים את המתנות באופן שיוסיף להם שמחה בסעודת פורים.^[2]

ד – משלוח מנות

מצווה על כל אדם לשלוח לרעהו שתי מנות בפורים, כדי להרבות אהבה ביניהם. ריבוי האהבה שבין ישראל שייך למהותו של יום הפורים, מפני שבפורים התגלתה קדושת ישראל, שדבקים בה' ובתורתו, וניצוץ מאותה קדושה קיים בכל יהודי. ועל כן ראוי בפורים להביע בפועל את האהבה בין איש לרעהו (ועי' לעיל ב).

המנות הן דברי מאכל, כדי להרבות בשמחת הפורים, וידוע שכאשר אדם אוכל מאכלים טובים וטעימים משל חבירו, האהבה ביניהם מתחזקת. ועוד, שישנם אנשים שאינם עניים ממש, ויש ביכולתם לקנות צרכי סעודה בסיסיים, אבל אינם יכולים לקנות מאכלים טובים לסעודה נאה, ועל ידי משלוחי המנות אפשר לתת להם בדרך של כבוד מאכלים טובים לסעודת פורים.

בשתי מנות שאדם שולח לרעהו הוא יוצא ידי חובתו. ותקנו לשלוח לכל הפחות שתי מנות, כדי להביע בהן את האהבה, כי במנה אחת אפשר להועיל לחבר שלא יישאר רעב, אבל כאשר שולחים לחבר שתי מנות, רוצים שהוא גם יהנה מגיוון המאכלים. וכל המרבה במשלוח מנות, כדי להרבות באהבה ואחווה, שלום ורעות בינו לרעיו, הרי זה משובח.^[3]

ה – באילו מנות מקיימים את המצווה

שתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, לדוגמה לחם ובשר, או בשר ואורז, או דג וביצים, או עוגות ותפוחים. וכן אפשר לשלוח שתי מנות של בשר בטעמים שונים, כגון מנה אחת מבושלת והאחרת צלויה, או ששתיהן מבושלות אבל מאיברים שונים, שעל ידי כך טעמן וצורתן שונים. וכן אפשר לשלוח שני מינים של עוגה, ובתנאי שיהיו שונים בטעמם ומראם.

השולח לחבירו בגד או ספר, אף שהם בוודאי משמחים ומבטאים אהבה, לא יצא ידי חובתו, מפני שהמנות צריכות להיות בדברי מאכל. אמנם לאחר שאדם קיים את מצוותו בשתי מנות של מאכלים, יכול, אם ירצה, להוסיף עוד מתנות כדי להרבות באהבה ואחווה.

השולח עוף חי לחבירו, לא יצא ידי חובתו, מפני שאינו ראוי לאכילה, כי צריך לשוחטו ולחותכו ולמולחו ולבשלו. ויש אומרים שגם השולח בשר חי שעדיין לא בושל – לא יצא ידי חובתו, אלא צריך לשלוח מנות מוכנות לאכילה. אפשר לשלוח קופסת שימורים, מפני שבקלות אפשר לפותחה ולאכול את המאכל שבה.

בקבוק של משקה שיש לו חשיבות, כמו יין או בירה או מיץ טעים, לדעת רוב הפוסקים נחשב כמנה, ואפשר לקיים את המצווה בשני משקים. ויש מחמירים שמשקה אינו נחשב כמנה. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, הרוצה לצאת ידי כולם ישלח לפחות משלוח אחד שיהיו בו שתי מנות של מאכלים.

כל מנה צריכה להיות כשיעור שאפשר להגיש לפני אורח בדרך כבוד (ערוה"ש תרצה, טו). אבל שזיף אחד, למשל, אינו בשיעור שאפשר לכבד בו אורח, ולכן הרוצה שמנה אחת תהיה משזיפים, צריך לצרף כמה שזיפים כדי שיחשבו למנה.

יש אומרים, שכל מנה צריכה להיות בנפח של כשלוש ביצים. ויש מוסיפים עוד, שהמנות צריכות להיות חשובות לפי ערך השולח והמקבל, שאם הם עשירים, המנות צריכות להיות חשובות ומשמחות לפי ערכם. אבל אם אין המנות נחשבות בעיניהם, לא יצאו בהן ידי חובה. לכתחילה אכן ראוי להקפיד שבכל מנה יהיה כשיעור שלוש ביצים לפחות, ושהן יהיו חשובות ומכובדות בעיני השולח ובעיני המקבל.^[4]

ו – החייבים במשלוח מנות ומתנות לאביונים

כל אדם מישראל חייב במשלוח מנות ומתנות לאביונים. ואף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כיוון שאף הן היו באותו הנס, אף הן חייבות במצוות הפורים.

גם אשה נשואה, חייבת במצווה. נמצא אם כן, שזוג נשוי חייב לשלוח שני משלוחי מנות, אחד מהאיש ואחד מהאשה, ובכל משלוח צריכות להיות שתי מנות. ואף שבמשלוח מנות העיקר הוא קירוב הדעת שבין השולח למקבל, אין צורך לציין במפורש שמשלוח זה מהאיש וזה מהאשה, אלא די שישלחו שני משלוחים, כדי לקיים בהם את מצוות האיש והאשה. ואין כאן פגם בקירוב הדעת, שהואיל והם זוג נשוי, ברור שהמשלוח שייך לשניהם, וקירוב הדעת נעשה כלפי שניהם.

למתנות לאביונים זוג נשוי צריך לתת כשיעור ארבע מתנות, שתי מתנות מהאיש, ושתי מתנות מהאשה. ואין צורך שהאשה תתן בידיה את המתנות, אלא יכול בעלה לתת את המתנות עבורה. וכן אפשר שיתן את ארבע המתנות לשני עניים, מתנה אחת ממנו ואחת ממנה לעני אחד, ומתנה אחת ממנו ומתנה אחת ממנה לעני אחר. המנהג הרווח כיום הוא, לתת את המתנות על ידי גבאי צדקה, והוא מקבל כסף כשיעור ארבע מתנות, ומחלקם בשמם לשני עניים.

ילדים שהגיעו למצוות, אף שהם סמוכים על שולחן הוריהם, כיוון שהגיעו לגיל מצוות, חייבים במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. את משלוח המנות שעניינו להרבות באהבה הם צריכים לשלוח במפורש בשמם, ואת המתנות לאביונים יכולים ההורים לתת עבורם.

גם ילדים שהגיעו לגיל חינוך, ראוי לחנך למצווה, ויש שמחנכים אותם על ידי ששולחים אותם להביא את משלוחי המנות, ויש שאף נותנים להם מנות משלהם כדי שיתנום לחבריהם. ובמתנות לאביונים, יש שנוהגים לתת להם כסף כדי שיתנום לעניים, ויש שנותנים בעצמם את הכסף עבור הילדים, ובזה שמספרים להם על כך מחנכים אותם למצוות.^[5]

גם עני המתפרנס מהצדקה, חייב במשלוח מנות ומתנות לאביונים. ואם אין לו מאכלים אלא כדי סעודתו בלבד, יחליף עם חבירו, זה ישלח לזה את סעודתו, וזה ישלח לזה את סעודתו, ויצאו שניהם ידי משלוח מנות איש לרעהו. וכך יעשו לגבי מתנות לאביונים (שו"ע תרצה, ד; מ"ב תרצד, א-ב).

ז – זמן נתינת המתנות והמנות ושליחות בקיומם

שליחת המנות איש לרעהו ונתינת המתנות לאביונים צריכות להתקיים ביום הפורים, שנאמר (אסתר ט, כב): "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים", והנותן בליל פורים לא יצא ידי חובתו.

מי שלא מצא אביונים לתת להם מתנות בפורים, יפריש את מתנותיו וישמרם עד אשר ימצא אביונים, ובעצם הפרשתו הוא מקיים את המצווה. וכן גבאי שלא הצליח לחלק לאביונים בפורים את כל הכסף שנתנו לו, יחלק להם אחר הפורים (שו"ע תרצד, ד).

אבל משלוח מנות שייך דווקא ליום הפורים, שאז המצווה להרבות באהבה ובשמחה בין רעים. ומי שהיה לבדו בפורים, ולא היה לו שם חבר לתת לו את המנות, אינו יכול להשלים את מצוותו אחר הפורים. כיום שיש טלפונים, יכול אדם לבקש מחבירו שייתן עבורו בפורים משלוח מנות, ויצא בזה ידי חובה.^[6]

מי שחושש שבפורים לא ימצא אביונים, יכול לתת לפני פורים את כסף המתנות לגבאי צדקה, אולם יסכם כי הכסף ישאר שלו עד יום הפורים, וביום הפורים יתן הגבאי את הכסף בשליחותו לשני אביונים. וכן מי שיימצא לבדו ביום הפורים, יכול להכין משלוח מנות, ולהפקידו בידי חבירו, ולמנות אותו לשליח למסור את משלוח המנות בשמו ביום הפורים לחבר אחר.^[7]

ח – בין משלוח מנות למתנות לאביונים

משלוח מנות נועד להוסיף אהבה ואחווה בין אדם לחבירו, ועל כן השולח מנות לחברו בעילום-שם לא קיים את מצוותו. לעומת זאת, מתנות לאביונים הם כצדקה, שנועדו לעזור לעני באופן הטוב ביותר. ולכן כשאפשר, עדיף לתת את המתנות לעניים בעילום-שם.

המזמין את חבירו לסעודת פורים, יכול לקיים בכך משלוח מנות או מתנות לאביונים. אם הוא רוצה לקיים בזה משלוח מנות, יניח לפני חבירו שתי מנות בבת אחת, ויאמר לו שזה משלוח מנות (כה"ח תרצה, מב).

ואם הוא רוצה לקיים בסעודתו מתנות לאביונים, עדיף שלא לומר זאת לעני, כדי שהעני יקבל את המתנה בדרך מכובדת יותר ובאהבה ובשמחה. וזו דרך מהודרת לקיום המצווה. וכן אפשר לתת לעני משלוח מנות ובו מאכלים טובים ומועילים בעילום שם, והעני לא יתבייש, ואף יחשוב שנתנו לו את משלוח המנות מתוך אהבה ולא מפני עוניו.^[8]

כתב הרמב"ם (מגילה ב, יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נז, טו): לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".

כלומר, מצד הדין רשאי כל אדם להחליט במה הוא מעדיף להשקיע יותר, במשלוח מנות ובצרכי סעודתו או במתנות לאביונים. אלא שהרוצה להדר במצווה לפי הדרכת חכמים, ראוי שיעדיף להרבות במתנות לאביונים. ויעשה חשבון כמה הם הוצאותיו על משלוח המנות ועל סעודת הפורים, וייתן יותר לעניים. ומי שנותן כל חודש מעשר-כספים לעניים או ללומדי תורה, רשאי להחשיב גם את מעשר-הכספים בחשבון, ואם יחד עם המעשר יצא שנתן לעניים יותר, נמצא שהידר במצווה כפי הדרכת חכמים. ומתוך כך יזכה לשמחה הגדולה והמפוארת.

ט – מצוות השמחה והסעודה

מצווה לעשות את הפורים יום משתה ושמחה. ואף שככלל, מצווה לשמוח בכל משך לילו ויומו של פורים, שיאה של השמחה בסעודת פורים. מפני שכך היא הדרך לבטא שמחה – בשתייה ראויה ומשמחת במסגרת סעודה גדולה ומכובדת. לפיכך, חובה לקבוע סעודה אחת בפורים למשתה ושמחה, וצריכים לקיימה ביום. ואם עשה את הסעודה בלילה – לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט, כב; מגילה ז, ב).

אף שהחובה לקיים סעודה ביום, גם בליל פורים יש מצווה לקבוע סעודה בדברים משמחים ולהרבות קצת במאכל ובמשקה.

בכל משך הפורים, בלילה וביום, יש מצווה להרבות בשמחה. ובכל מה שיוסיף אדם שמחה הרי הוא מהדר במצווה. וכן נוהגים ישראל להרבות בכל משך הפורים בשירה ובריקודים, בדיבוק חברים, בלימוד התורה המשמחת, בטעימת מאכלים טובים ובשתיית משקאות משמחים.^[9]

ואף ביום השני של פורים יש מצווה להוסיף קצת בשמחה ובמשתה, כפי שנאמר: "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". היינו שמי שגר בירושלים יוסיף לשמוח קצת גם ביום י"ד, ומי שגר בשאר המקומות יוסיף לשמוח קצת גם ביום ט"ו (רמ"א תרצה, ב).

נחזור לדיני הסעודה: צריך להכין לסעודה בשר בהמה, שכך מקובל אצל רוב האנשים שאכילת בשר משמחת. ומי שקשה לו לאכול בשר בהמה, ישתדל לאכול בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה. ואם גם עוף אין לו או שאינו חביב עליו, יכין לסעודה מאכלים טעימים אחרים וישמח בהם יחד עם שתיית היין.

צריך לקבוע את הסעודה על הלחם, מפני שלדעת רבים, בלא לחם הסעודה אינה סעודה חשובה.^[10]

מצווה לקיים את הסעודה בצוותא, עם בני משפחה או חברים, כדי להרבות בשמחה. וכשאדם סועד לבדו, אינו יכול לשמוח כראוי (של"ה, מ"ב תרצה, ט).

י – מצוות המשתה

מיוחדת במינה היא מצוות השמחה בפורים, והיא יותר גדולה מהשמחה שבשאר ימים טובים, שלגבי כל הימים הטובים (סוכות, פסח ושבועות) נאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין, יש מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים, יש מצווה מפורשת להרבות בשתייה. יתר על כן, זה עיקר עניינם של ימי הפורים להיות (אסתר ט, כב): "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". לכן אמרו חכמים (מגילה ז, ב): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי).

אלא שנאמרו דעות רבות בהגדרת מצוות המשתה, ואפשר לסדרן כשתי שיטות עיקריות: יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר, יגיע למדרגה של שמחה פשוטה שבה הוא שמח בכל הדברים בלא חילוקי מדרגות, ואז יהיה אצלו 'ארור המן' שווה ל'ברוך מרדכי', ואף שידע שהמן היה רשע גדול שרצה להשמיד את כל ישראל, לא יחוש מרירות בעת אזכרתו כפי שרגילים להרגיש בעת שמזכירים רשעים, אלא ירגיש שמחה כפי שמרגישים בעת שמזכירים צדיקים כמרדכי. כי מתוך שמחת שתייתו יראה רק את הטוב שהגיע לישראל על ידי המן, שבזכות גזרתו חזרו ישראל בתשובה והתהפכה הגזרה לישועה גדולה, ועל ידי כך תקנו את שמחת הפורים. וכך אופיים של השיכורים, שאינם יכולים להיכנס לפרטים והכל נדמה עליהם כשווה וטוב. במצב שכרות כזה אדם מתנהג באופן פחות מכובד, ולעיתים אף מתבזה מעט מתוך שמחתו. אמנם אם הוא מכיר בעצמו שמתוך שכרות כזו הוא עלול להתנהג באופן מכוער או לעשות מעשים אסורים, עליו להימנע מלהגיע לשיכרות כזו (כמבואר בהלכה הבאה), אלא ישתה הרבה עד שיירדם, וכשיישן לא ידע להבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'.

ויש אומרים, שהמצווה היא לשתות יותר מהרגיל, עד שיהיה שתוי, אבל אין להגיע למדרגת שיכור שעלול להתנהג באופן שאינו מכובד. וזאת משום שלהלכה אין מקבלים את הדעה הסוברת שאדם צריך לשתות 'עד דלא ידע' (רבי אפרים). או שמקבלים את הדעה שצריך לשתות 'עד דלא ידע', אלא שהכוונה לשתות עד שלא יוכל לדקדק במילותיו, וכשיצטרך לחזור ולומר פעמים רבות "ארור המן וברוך מרדכי" יתבלבל לפעמים (תוס' ור"ן).

למעשה, כל אדם צריך לבחור לעצמו את הדרך שבה יוכל לשמוח יותר בשתייתו שמחה של מצווה. וכיוון שהאנשים שונים זה מזה בטבעם, יש דעות שונות כיצד לקיים את המצווה.^[11]

יא – המשך הלכות השתייה

מצוות השתייה היא גם לנשים, אלא שראוי לנשים להיזהר יותר משיכרות שעלולה להביא להתבזות, מפני שהיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה.^[12]

ניתן לקיים את מצוות השתייה בפורים בכל משקה משכר, אולם יש מעלה ביין, מפני שנס הפורים נעשה על ידי היין. ומי ששמח יותר במשקים אחרים, יקיים בהם את המצווה, מפני שעיקר המצווה היא לשמוח. ומי שקצת שמח בשתיית יין, טוב שיתחיל את שתייתו ביין, זכר לנס.^[13]

מי שיודע בעצמו שכל אימת שהוא שותה הרבה יין הוא מתחיל לבכות ולהצטער, או שכואב לו הראש, מוטב שישתה רק מעט יותר ממה שהוא רגיל, ובכך יקיים את המצווה. מפני שעיקר המצווה לשמוח, ואם מתוך השתייה הוא נעשה עצוב, הרי שהפר את המצווה. ורק אם גם בכייתו נעשית בשמחה, כגון שהוא שמח לבכות על דברים חשובים, כמו על מצבו של עם ישראל ובניית בית המקדש, או על מצבו הרוחני שעדיין לא זכה לעשות תשובה גדולה, יכול לקיים את המצווה בשתייה 'עד דלא ידע'.

מי שיודע בעצמו שאם ישתכר יתפרע ויפגע באנשים אחרים, או שיגיע להתגולל בקיאו ויבזה את עצמו ברבים – לא ישתכר, ויקיים את מצוות השתייה בשתייה של יותר מכדי לימודו. ואל יצטער על כך. ואף שאמרו חכמים (עירובין סה, א): "נכנס יין יצא סוד", ואם כן מתברר לכאורה שיש צד בפנימיותו שנוטה לאלימות והתבהמות, כבר אמרו חכמים (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא", וכיוון שבפועל בחייו הוא מצליח לרסן את כוחותיו, הרי שהוא עושה תיקון גדול.^[14]

כדי לקיים את המצווה כראוי, צריך לדעת שהאלכוהול מתחיל להגיע לשיא השפעתו כעשרים דקות אחר שתייתו. ויש טועים ושותים כוס יין או משקה חריף, וכיוון שתוך חמש דקות אינם חשים שינוי משמעותי, סוברים שעליהם לשתות עוד כוס, וכיוון שגם אז אינם חשים שקיימו את מצוות השתייה, שותים עוד כוס, וליתר ביטחון עוד אחת. ואז פתאום הכוס הראשונה מתחילה להשפיע, ומיד אחריה השנייה, השלישית והרביעית, ובבת אחת נופלים שיכורים מאוד, ומתבהמים ומקיאים, וּכְדַי ביזיון וקצף. לכן צריך להמתין בין שתייה לחברתה לפחות חצי שעה, ולשלב את השתייה בתוך האכילה.

יב – משמעות מצוות השתייה

לכאורה יש לשאול, הלא למדנו בתנ"ך ובדברי חכמים (פנה"ל ברכות ז, ב), שהשיכרות מגונה ועלולה להביא למכשול, ומדוע נצטווינו להשתכר בפורים. אלא הטעם, שכל הנסים שנעשו בפורים לישראל נעשו על ידי משתה היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. וצריך לומר, שאמנם ככלל השיכרות מגונה, אולם אי אפשר להתעלם גם מהצדדים הטובים שבה, שעל ידה מתגלה שמחה פשוטה, גשמית ומשוחררת, בעוצמה ובחיוניות. אלא שבכל השנה התאווה וההוללות שבשיכרות מאפילים על הצד הטוב שבה, ולכן היא גורמת למכשולים רבים. אבל בפורים, כאשר שותים ושמחים בישועת ה', לזכר הנס שנעשה על ידי המשתה, מתגלים הצדדים הטובים שבשתייה.

ויש עוד משמעות עמוקה יותר, שבפורים מתגלה הקדושה הנצחית שבישראל, וממילא מתברר שכל מה שעושה ה' לישראל הכל לטובה, ואף מה שנראה בתחילה כרע מתהפך בסופו של דבר לטובה. וכן לגבי החומריות, אף שלכאורה היא נראית רחוקה מהקדושה, על ידי שמחת ישראל בשתיית היין לשם מצווה מתגלה הסוד, שאף היא בפנימיותה מקודשת ומתהפכת לבסוף לטובה. ולכן אף שהגוף ותחושותיו נראים לכאורה כמפריעים לעבודת ה', בשמחת פורים ניכר איך הם מתהפכים לטובה ומסייעים לעבודת ה' בשמחה ובחיוניות.

ועוד יותר עמוק. ככלל, התורה והדעת צריכים להדריך את החיים, וכשאדם הולך בדרך זו, הוא שמח אלא ששמחתו מוגבלת לפי הכרתו. אולם במדרגה עליונה של אמונה, שאנו זוכים לה בפורים, אנו יודעים שה' מנהיג את העולם לטובה, ואף שלפעמים הנהגתו אינה מובנת לנו, אנו מבטלים את דעתנו ומקבלים את הנהגתו בשמחה עוד לפני שהדברים הרעים התהפכו לטובה. וזוהי מדרגת 'עד דלא ידע', דבקות במדרגה שמעל לכל השגה אנושית, שקשורה כל כולה לאמונה במסירות נפש. ומתוך אמונה עליונה שכזו, שהיא אמונת ישראל, מגיעים לשמחה בלא גבול.^[15]

יג – זמן הסעודה

מנהג רוב ישראל לקיים את סעודת הפורים אחר הצהרים, אחר תפילת מנחה. מפני שעד הצהרים עוסקים במשלוח מנות איש לרעהו ובמתנות לאביונים, ומהדרים בהבעת אהבה וידידות כלפי בני המשפחה והחברים. ובצהרים, נכון להקדים להתפלל מנחה לפני הסעודה, שאם יתחילו בסעודה לפני שיתפללו מנחה, יש חשש שלא יוכלו להתפלל אח"כ מנחה מפני השיכרות.

ויש מאחרים מאוד ומתחילים את הסעודה סמוך לשקיעת החמה, ואת רוב הסעודה מקיימים בלילה. ורבים הקשו עליהם, שהרי המצווה לקיים את הסעודה בפורים, ואילו אחר צאת הכוכבים כבר מתחיל היום הבא. ויש שהשיבו שהכל הולך אחר ההתחלה, וכיוון שהתחילו את הסעודה בפורים, גם ההמשך שבלילה נחשב לסעודת פורים. וכן הדין לעניין ברכת המזון, שאם התחילו את הסעודה ביום וסיימוה מאוחר בלילה, אומרים 'על הנסים' בברכת המזון. ועוד, שגם במוצאי פורים של י"ד עדיין ראוי לשמוח, שאז מתחיל פורים של מוקפים. אולם לכתחילה נכון להתחיל את הסעודה בעוד היום גדול, ואם ימשיכו בסעודה גם אחר צאת הכוכבים, לא יפסידו, מפני שאת עיקר הסעודה קיימו ביום.

ויש אומרים, שעדיף להזדרז ולקיים את הסעודה בבוקר, וכך גם מי שישתכר יוכל להתפכח מיינו עד מנחה. אבל המנהג הרווח לקיים את הסעודה אחר הצהרים.^[16]

טוב לעסוק בתורה לפני הסעודה, שנאמר (אסתר ח, טז): "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה", דרשו חכמים: אורה היא תורה, ומתוך לימוד התורה אפשר להגיע לשמחה השלימה (רמ"א תרצה, ב).

מי שיודע שאם ישתכר ייתכן שלא יוכל אח"כ להתפלל מנחה או ערבית, לדעת רבים לא ישתכר (ח"א, באו"ה). אולם מרן הרב קוק זצ"ל כתב, שהשותה בפורים הרי הוא עוסק במצווה, והעוסק במצווה אחת פטור ממצווה אחרת (אורח משפט השמטות ז).

יד – דין שתוי ושיכור בברכות ותפילת ערבית

שתוי הוא מי שהושפע מהאלכוהול, וקשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך. ושיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.

שניהם יכולים לברך את ברכות הנהנין. ואף שלכתחילה שיכור לא יברך ברכות, אולם ברכות שזמנן עובר מותר לשיכור לברך. לכן שיכור יכול לברך בפורים את כל ברכות הנהנין וברכת המזון וברכת 'אשר יצר'.

אבל תפילה – אסור לשיכור ושתוי להתפלל, אלא עליהם להמתין עד שיתפכחו מיינם ואז יתפללו בצלילות הדעת. אמנם בשעת הדחק מותר לשתוי להתפלל מתוך סידור, מפני שבדיעבד תפילתו כשרה, אבל השיכור לא יתפלל, כי גם בדיעבד תפילתו פסולה.

לפיכך, אם לאחר סעודת הפורים יש מניין, ואם לא יתפלל עמהם יפסיד את התפילה במניין – השתוי יתפלל והשיכור לא יתפלל. וכן מי שעייף מאוד וחושש שאם לא יתפלל מיד יירדם ויפסיד את התפילה – השתוי יתפלל, ואילו השיכור יקרא את קריאת שמע בלא ברכותיה, כדי לקיים את מצוות קריאת שמע מהתורה, אבל לא יתפלל עד שיתפכח. ואם למרות שיתאמץ להישאר ער תתקפנו שינה בלא שיספיק להתפלל, אין עליו עוון, הואיל והשתכר לשם שמים, והעוסק במצווה פטור מהמצווה.

אדם שמסתפק בפורים אם הוא שתוי או שיכור, רשאי בשעת הדחק להקל להתפלל עמידה, מפני שבפורים גם המלך מקבל את השתויים ברוח טובה, מפני שכך היא מצוות היום.^[17]

טו – זמן הסעודה בפורים שבערב שבת

כאשר פורים חל בערב שבת, נוהגים לכתחילה להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, משום כבוד השבת. ומי שלא הספיק להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, ישתדל להתחיל אותה לפחות שלוש שעות לפני השקיעה. בדיעבד, אפשר להתחיל בה אחרי זמן זה, ולסיימה עד שקיעת החמה, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בסעודת ליל שבת בתאבון.

ויש עוד מנהג, לחבר את סעודת פורים עם סעודת ליל שבת. ויש שנוהגים בו לכתחילה, ויש אומרים שאין לעשותו אלא בדיעבד. וכך הוא המנהג: מתפללים תפילת מנחה לפני הסעודה, ומתחילים בסעודה ביום פורים, וכחצי שעה לפני השקיעה מקבלים את השבת בהדלקת נרות השבת, ופורסים מפה על הלחם, ומקדשים על היין קידוש של שבת. וכיוון שכבר ברכו על היין בסעודת פורים, מדלגים בקידוש על ברכת 'בורא פרי הגפן'. לאחר הקידוש ממשיכים בסעודה, ואוכלים כביצה פת, ולכל הפחות כזית, לשם סעודת שבת. ובסיום הסעודה אומרים בברכת המזון 'רצה והחליצנו', ו'על הנסים' מוסיפים בתוך 'הרחמן' שבסוף ברכת המזון. ואחר הסעודה מתפללים ערבית.^[18]

טז – תחפושת ואיסור לא ילבש

נהגו רבים ללבוש מסכות ולהתחפש בפורים, ואף שאין לכך מקור בדברי חכמים, וגם בספרי האחרונים לא כתבו שצריך להתחפש, נאמרו הסברים שונים למנהג. הראשון, להרבות בשמחה, כי ההופעה המשונה – מצחיקה ומשעשעת. ועוד, שעל ידי היציאה של האדם משגרת לבושו, הוא יכול להשתחרר ולשמוח ולגלות את אהבתו לחבריו. ועוד, שהלבושים החיצוניים השונים גורמים לפירוד, ועל ידי החלפת הלבושים, נופלות המחיצות ומתרבה האחדות. ועוד, שעל ידי התחפושת אנו נעשים מודעים עד כמה אנו מושפעים מהחיצוניות, ומתוך כך אפשר להתבונן בפנימיות שמתגלה בפורים. ועוד רמז בתחפושת, שגם כאשר ישראל נראים כלפי חוץ כגויים, בפנימיותם הם נשארים יהודים, כפי שהתברר בפורים.

כתב מהר"י מינץ (תשובה טז), שנהגו בבתי גדולים וחסידים באשכנז, שהיו מתחפשים, וגברים לבשו בגדי נשים, ונשים בגדי גברים. וכתב שאין להרהר אחריהם, ובוודאי אין בזה חשש איסור, משום שכל איסור 'לא ילבש' הוא כאשר מחליפים את המלבושים למטרת ניאוף ופריצות, אבל כאשר המטרה לשמחה, אין איסור. וכתב הרמ"א (תרצו, ח), שכך המנהג.

אולם לדעת פוסקים רבים, אסור לאיש להתחפש לאשה, ואסור לאשה להתחפש לאיש (ב"ח יו"ד קפב, ט"ז ד). וכן נכון לנהוג. ויש אומרים שאם החליף רק בגד אחד, ומשאר בגדיו עדיין ניכר מינו, אין למחות בידו (פמ"ג).^[19]