ה – באיזה מנות מקיימים המצווה

שתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, כמו למשל לחם ובשר, או בשר ואורז, או דג וביצים, או עוגות ותפוחים. וכן אפשר לשלוח שתי מנות של בשר בטעמים שונים, כגון מנה אחת מבושלת והאחרת צלויה, או ששתיהן מבושלות אבל מאיברים שונים, שעל ידי כך טעמן וצורתן שונים. וכן אפשר לשלוח שני מינים של עוגה, ובתנאי שיהיו שונים בטעמם ומראם.

השולח לחבירו בגד או ספר, אף שהם בוודאי משמחים ומבטאים אהבה, לא יצא ידי חובתו, מפני שהמנות צריכות להיות בדברי מאכל. אמנם לאחר שאדם קיים את מצוותו בשתי מנות של מאכלים, יכול, אם ירצה, להוסיף עוד מתנות כדי להרבות באהבה ואחווה.

השולח עוף חי לחבירו, לא יצא ידי חובתו, מפני שאינו ראוי לאכילה, כי צריך לשוחטו ולחותכו ולמולחו ולבשלו. ויש אומרים שגם השולח בשר חי שעדיין לא בושל – לא יצא ידי חובתו, אלא צריך לשלוח מנות מוכנות לאכילה. אפשר לשלוח קופסת שימורים, מפני שבקלות אפשר לפותחה ולאכול את המאכל שבה.

בקבוק של משקה שיש לו חשיבות, כמו יין או בירה או מיץ טעים, לדעת רוב הפוסקים נחשב כמנה, ואפשר לקיים את המצווה בשני משקים. ויש מחמירים שמשקה אינו נחשב כמנה. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, הרוצה לצאת ידי כולם ישלח לפחות משלוח אחד שיהיו בו שתי מנות של מאכלים.

כל מנה צריכה להיות כשיעור שאפשר להגיש לפני אורח בדרך כבוד (ערוה”ש תרצה, טו). אבל שזיף אחד, למשל, אינו בשיעור שאפשר לכבד בו אורח, ולכן הרוצה שמנה אחת תהיה משזיפים, צריך לצרף כמה שזיפים כדי שיחשבו למנה.

יש אומרים, שכל מנה צריכה להיות בנפח של כשלוש ביצים. ויש מוסיפים עוד, שהמנות צריכות להיות חשובות לפי ערך השולח והמקבל, שאם הם עשירים, המנות צריכות להיות חשובות ומשמחות לפי ערכם. אבל אם אין המנות נחשבות בעיניהם, לא יצאו בהן ידי חובה. לכתחילה אכן ראוי להקפיד שבכל מנה יהיה כשיעור שלוש ביצים לפחות, ושהן יהיו חשובות ומכובדות בעיני השולח ובעיני המקבל.[4]


[4]. למ”א בשם מהרי”ל, צריך שהמנה תהיה מוכנה לאכילה, ולכן אין יוצאים בבשר חי, ולפר”ח יוצאים בבשר חי (כמובא במ”ב תרצה, יט). אבל במתנות שאינם מאכלים, אין יוצאים, שהמנות צריכות להיות כאלה שאפשר לשמוח באכילתן בפורים. אמנם להלכות קטנות ב, קסג, יוצאים גם במעות או בגדים אם יכול למוכרם מיד ולקנות בדמיהם מאכלים. וכאמור דעת רוה”פ אינה כן.

אף שהמנות נועדו לסעודה, ולכאורה היה עדיף לשלוח מאכלים הראוים לסעודה, נהגו רבים לשלוח עוגות ומיני מתיקה, וכ”כ בשכנה”ג, והחיד”א ור’ חיים פלאג’י. והטעם כי הם משמחים ונשמרים זמן רב. לעומת זאת, אם ישלחו מנות של בשר, יש חשש שהן יהיו מיותרות ויהיה קשה לשומרן.

משקה, לרוה”פ נחשב מנה, וכ”כ רבים, וביניהם: תה”ד קיא, ט”ז תרצה, ד, לבוש, פר”ח, מ”ב יט. וכ”כ בערוה”ש יד, שאפשר לצאת בשני משקים. אמנם לדעת רבנו חננאל, אין יוצאים במשקה.

כתב בא”ח תצווה טז, שצריך להניח את שתי המנות בשני כלים, ורוה”פ לא הזכירו זאת, ומשמע רק שצריך שיהיה ניכר שהן שתי מנות. אמנם למי שסובר שאפשר לצאת במאכל אחד בכמות של שתי מנות, אפשר להבין את הצורך בשני כלים. וכ”כ בציץ אליעזר יד, סה, ששיעור מנה הוא כשלוש ביצים נפח, ויכול לצאת בסוג אחד של אוכל כשיעור שתי מנות, וצריך לחלקם. אולם לדעת ערוה”ש תרצה, יד, וא”א בוטשאטש, אין יוצאים בסוג אחד. וכן דעת מקראי קודש פרנק סו”ס לח. אמנם פשוט שבשר משני מקומות או בבישולים שונים נחשב כשתי מנות.

כתב בערוה”ש תרצה, טו, שאין יוצאים בשיעור כזית או רביעית, אלא צריכה כל מנה להיות כשיעור שראוי להתכבד בה. ולכך נוטה בא”א בוטשאטש. ואמנם המהרש”א מיקל בפחות. אבל בפשטות יש להחמיר שהמנות יהיו ראויות להגשה. וכבר למדנו שי”א שכל מנה צריכה להיות בשיעור ג’ ביצים (ציץ אליעזר יד, סה). ולריטב”א וח”א קנה, לא, צריך שהמנות תהיינה מכובדות בעיני הנותן והמקבל.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן