פתח דבר
א
הללויה אודה לה’ בכל לבב בסוד ישרים ועדה, על שזיכני ללמוד תורה וללמדה, ובחסדו הגדול עזרני לכתוב את הלכות הימים הנוראים. שמחה יתירה בספר זה שזכיתי להשלים על ידו במסגרת ‘פניני הלכה’ את כל הלכות השבת והמועדים, הכוללים יחד עם ספר זה שבעה כרכים: א-ב) שבת בשני חלקים. ג) מועדים ובכללו הלכות יום טוב וחול המועד ופרק על חג השבועות. ד) פסח. ה) סוכות. ו) זמנים, ובו כלולים הלכות ר”ח, חנוכה, פורים, יום העצמאות, ספירת העומר ושלושת השבועות. ז) ימים נוראים. יחד עם הספרים על תפילה וברכות, נתבארו כל ההלכות העיקריות שבחלק אורח חיים שבשולחן ערוך. (הלכות ציצית, תפילין ובית כנסת נתבארו בקיצור בליקוטים חלק א’, יחד עם הלכות מזוזה וספר תורה. אקווה שבעזרת ה’ אזכה בעתיד להוציאם בהרחבה נוספת).
ב
כמו בספרים הקודמים, הקדמתי את הכללים לפרטים, ובכל עניין הדגשתי תחילה את היסוד העמוק שמוסכם על הכל, ומתוך כך ההלכות מתבארות היטב בהגיונן ההלכתי והמחשבתי. כמו למשל בפרק ד’ במשמעות התרועה ודיניה. באופן זה גם מתברר שהמחלוקות אינן חמורות כפי שהן נראות במבט ראשון, כמו למשל בסוגיית זמני הדין (א, ג-ד). וכן בשאלה על מה יום הכיפורים מכפר עם תשובה ובלי תשובה (בפרק ו), ובהלכות הווידוי (ז, ו-ז), ובגדרי מצוות התענית (ט, א).
ג
בהלכות הימים הנוראים בולט מאוד העניין הכלל הישראלי, שיסודו בבחירה שבחר ה’ אותנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה כדי לגלות את שכינתו בעולם ולתקנו. זה היסוד לתשובה ולכפרה. אמנם רבים מהעוסקים בתורה נוטים להדגיש את הצדדים הפרטיים שמתחילים מהאדם, ובעקבות כך נותרים בקטנותם למרות כל המאמצים העיוניים והרגשיים. הם מתעלמים מנוסח הסליחות שמכוון כלפי גאולת ישראל מהגלות והחורבן (להלן ב, ב-ג). וגם מתעלמים מנוסח תפילות הימים הנוראים שמכוון כולו על כבוד ה’ וישראל (עיין להלן ג, ו). גם התשובה שעוסקים בה בימים הנוראים היא תשובתם של כלל ישראל. וכשם שהכהן הגדול היה מתוודה על כל עם ישראל, כך נוסח הווידוי של כל יחיד הוא על כלל הציבור (להלן ז, ד). וכן עיין להלן בביאור י”ג מידות רחמים, שהיסוד לכפרה בהתקשרות לגילוי האלוקי העליון (להלן ב, ח). ועיין במשמעותה של סגולת ישראל לערך התשובה וקיום העולם (א, ט). וכן ביחס לביטחון התשובה (ג, ד-ה). ובכל ביאור עניין יום הכיפורים בפרק ו’, ובעבודת הכהן הגדול בפרק י’, ובמקום המיוחד של קודש הקודשים שמכוון כנגד הגילוי העליון בבחינת יחוד עליון.
כפי הנראה טומאת הגלות השכיחה מרבים את היסוד הכללי, אבל כל מי שילמד את התורה בישרות, יראה שהכללים המבוססים על האמונה בה’ ובחירת ישראל והבטחת הגאולה, הם השורש והעיקר לכל עניין התשובה והימים הנוראים, כפי שביאר מרן הרב קוק זצ”ל בעמקות והרחבה. יהי רצון שמתוך לימוד הלכות הימים הנוראים ומשמעותם, נזכה להבין את כל הרעיונות היסודיים והעמוקים הללו.
ד
אזכרה ימים מקדם, כשאבי מורי הוליכני משכונת גבעת מרדכי לישיבת ‘מרכז הרב’ שבקרית משה שבירושלים, לתפילות הימים הנוראים (מעת שהישיבה עברה לשם). למרות שהייתי ילד קטן, רושם התפילות הנהדרות והנוראות נאצרו בלבבי. כל עוד יכולתי, שם התפללתי. משנה לשנה מתברר לי יותר עד כמה הרוח הגדולה שנשבה שם הולכת ומעמיקה את השפעתה עלי. בין כתלי בית המדרש שרתה אז נשמתו הגדולה של מייסד הישיבה, מאור הדורות האחרונים, מרן הרב קוק זצ”ל, ורוחו של בנו ממשיכו ראש הישיבה דאז, מו”ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל. הוא אמנם היה מתפלל בבניין הישן של הישיבה, כי לא יכול היה שלא להתפלל במקום שבו אביו התפלל. אבל השפעתו על מתפללי הישיבה בבניין החדש שבקרית משה היתה עצומה. במעומעם אני זוכר את תפילותיו של הרב הצדיק אריה לוין זצ”ל שהיה עובר לפני התיבה במוסף ראשון של ראש השנה, ובתפילות ערבית, מוסף ונעילה של יום הכיפורים. במוסף של היום השני של ראש השנה עבר לפני התיבה ר”ם הישיבה הרב מרדכי פרום זצ”ל, חתן דחתן מרן הרב קוק. הרב אריה לוין העיד על תפילתו שהיא כנוסח ששמע בישיבת וולוז’ין, נוסח שהועבר במסורת מהמהרי”ל. לאחר שנפטר, ביקש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל מאבי מורי לשמש שליח ציבור תחתיו. שמעתי מקרובנו הרב מרדכי שטרנברג שליט”א, שאכן תפילתו של אבי דומה מאוד לתפילתו של ר’ אריה לוין, הן בקולו והן בנוסחו, עד שכשעצם את עיניו נדמה היה לו שר’ אריה לוין הוא שעומד עכשיו בתפילה. תפילתו היתה בהטעמה, בתחנונים ובענווה, כבן המתרצה לפני אביו.
במזרח, בצד הימני של החזן ישבו הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב פרום, ואחריהם אבי. ממול התפלל נכד מרן הרב קוק, הרב שלמה רענן הי”ד. לא אשכח איך היה מזרזני לומר עימו בהטעמה: “אחת, אחת ואחת וכו'”. בשנות ילדותי תמהתי על פשר הספירה הזו שכפי הנראה מנוסח התפילה יש לה חשיבות מרובה. מתוך כך כשגדלתי המשכתי לחשוב על משמעותה. הפירוש לכך מוקדש לזכרו (להלן י, יא).
אני עוד זוכר את ר’ שבתאי שמואלי ז”ל מזכיר הישיבה ומתלמידיה הראשונים, אומר במקומו ברעדה ‘המלך’ וניגש לעלות לתפילת שחרית. אח”כ היה תוקע בשופר, לאחר מכן כשנחלש, דודי הרב איתן איזמן שליט”א, שהיה הולך אתנו מגבעת מרדכי, החליף אותו ונעשה לתוקע הקבוע. הוא גם למדני לתקוע בשופר, ובי קיימו שם את דברי חכמים: “אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם עד שילמדו” (ר”ה לג, א; רמ”א תקצו, א). אני זוכר את הקידוש שהר”מים היו עושים בחדר השיעורים עם הרב מרדכי פרום לפני מוסף, ואת המתח שהיו שרויים בו לקראת עבודת הקודש.
לאחר הסתלקות הרב אריה לוין, החל מו”ר הרב אברהם שפירא זצ”ל לשמש שליח ציבור בנעילה, ולימים אחר שהרב מרדכי פרום נפטר גם במוסף אחד של ראש השנה, וכשאבי מורי עבר לבית אל, שימש שליח ציבור בכל המוספים, וקולו שהיה יוצא מהלב ברגש עצום, היה מרעיד ומעורר את הלבבות.
את תפילות ‘כל נדרי’ ובדרך כלל גם את ‘נעילה’, היינו מתפללים בגבעת מרדכי, ואז זכיתי להתפלל עם בעלי בתים, חלקם ניצולי שואה, ולשמוע את הרב יהודה עמיטל זצ”ל עובר לפני התיבה. גם ניגוניו שהיו ספוגים חמימות וכיסופי דבקות השפיעו עלי. לימים לאחר שהחל להתפלל בישיבתו בהר עציון, אבי מורי החליפו בתפילת ‘נעילה’. כך היה גם בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים, כאשר מתוך בית הכנסת גויסו מתפללים לחזית.
כשאני מנסה לפענח את האווירה המיוחדת שהיתה בישיבת ‘מרכז הרב’, נדמה לי שבנוסף להתלהבות שמלווה את כל הישיבות, שרתה שם רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל ליבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכל נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם, כפי שמו”ר הרב צבי יהודה היה מלמד תמיד בשיעוריו, שאותם זכיתי אח”כ לשמוע בשנות לימודי בישיבה.
השתדלתי ליצוק לתוך ספר זה מקצת מההשראה שזכיתי לקבל מתפילות הימים הנוראים בין כתלי ישיבתו של מרן הרב קוק זצ”ל.
ה
כאן המקום להודות לרב מאור קיים שליט”א, ר”ם בישיבת הר ברכה, שליווה וסמך אותי במשך כל הלימוד, ובכשרונו וחריצותו הרחיב בהבאת מקורות רבים שסייעו לליבון הסוגיות וביסוס הביאורים והסברות המרכזיות. ובתוך כך גם שקד על הכנת ספר ההרחבות, שנועד להוספת מקורות והסברים לדברים המבוארים בספר. כמו כן אודה לרב בראל שבח שליט”א שאף הוא סייע בליבון הסוגיות, ולרב יונדב זר שסייע בהגהת כל הספר. וכן אודה לר’ מאור הורוביץ על סיועו בכל מלאכת ההגהה התוכנית והלשונית וסידור הספר לדפוס. וכן תודה לר’ נתנאל רוזנשטיין על כתיבת המפתח. וכן תודה לרב זאב סולטנוביץ’ שסייע בעצות והארות. בנוגע לעבודת הכהן הגדול נעזרתי בעצתו של הרב עזריה אריאל שליט”א. וכן נעזרתי במחזור המקדש, ובספרו של הרב משה אודס שליט”א ‘והשב את העבודה’.
תלמידי הישיבה ובוגריה ותושבי הישוב הר ברכה הינם שותפים מלאים בספר זה. יחד עמהם, שנה אחר שנה, אנחנו מקיימים את סדר עבודת הימים הנוראים, ומתוך התפילות והדרשות, נתבארו כל הסוגיות שבספר הלכה למעשה. בנוסף לכך, תלמידי הישיבה ורבים מתושבי הישוב היו שותפים בליבון הסוגיות במשך כתיבת הספר. ולאחר שההלכות נכתבו, הייתי מקריאם ומבארם בפני השומעים, ותוך כך מקבל הערות והארות על תוכנם ועל ניסוחם. בין שומעי השיעורים כלולים בני כל העדות, וכך זכיתי לשזור את כל המנהגים המרכזיים. “הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן” (תענית ז, א).
ו
שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט”א ראש ישיבת בית-אל ולאמי מורתי, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה וקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.
אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה והדפסת הספרים: ר’ יעקב וינברגר מנהל הישיבה, קרן פוגל האחראית על ההדפסה וההפצה, ויוחנן לישה האחראי על השיווק, ולקודמים להם בהנהלת הישיבה והדפסת הספרים, ר’ יעקב כץ, ר’ דודו סעדה, ור’ ישראל סעדיה. יהי רצון שהש”י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה’ כל משאלות ליבם לטובה.
“ובכן יתקדש שמך ה’ אלוהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך, ועל מכונך והיכלך. ובכן תן פחדך ה’ אלוהינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, ויראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם… ובכן תן כבוד ה’ לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו”.
אליעזר מלמד
כ”א מנחם אב תשע”ד
