ד – כלאי זרעים וכלאי הכרם

א – כלאי זרעים

נצטווינו שלא לזרוע בשדה שבארץ ישראל שני מיני זרעים יחד אלא כל מין לעצמו, שנאמר (ויקרא יט, יט): “אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ… שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם”. כלאיים פירושו תערובת. בכלל האיסור מיני תבואה, קטניות וירקות הראויים לאכילה. אבל מיני צומח שמיועדים לנוי או לרפואה, אינם בכלל האיסור. איסור כלאי זרעים הוא במיני צומח חד שנתיים, שהם תבואה, קטניות וירקות, אבל אין איסור לזרוע עצים בערבוביה, וכן אין איסור לזרוע מיני עצים עם מין חד שנתי. מפני שגם כאשר העצים בערבוביה, מפאת גודלם, לכל עץ יש את המקום המיוחד שלו. וגם לזרעים שביניהם יש מקום מיוחד, הואיל והעצים צומחים לגובה ושורשיהם מסתעפים למרחק רב, כך שלמין החד שנתי נותר מקום להתקיים ביניהם.

גם המשקה או מזבל או מנכש קוצים או מסייע בדרך אחרת לצמיחת הכלאיים עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. וגם כאשר הכלאיים גדלו מאליהם בתוך שדהו, כל זמן שהוא רוצה בהם או שנראה כאילו הוא רוצה בהם, חובה עליו לעוקרם, שאסור לקיים כלאיים בשדה (רמב”ם כלאים א, א-ג).

עבר וזרע כלאיים במזיד, הגידולים מותרים באכילה, מפני שהאיסור הוא לזרוע ולגדל כלאיים אך אין איסור לאכול את הצומח מהם (רמב”ם שם א, ז). ורק בכלאי הכרם הגידולים נאסרים באכילה.

איסור כלאי זרעים חל בארץ ישראל, ואפילו בקרקע ששייכת לגוי אסור לישראל לזרוע כלאיים. אבל בחוץ לארץ מותר לישראל לזרוע כלאיים, הואיל והאיסור נאמר על שָׂדְךָ, ורק ארץ ישראל נחשבת שָׂדְךָ. ואף חכמים לא אסרו כלאי זרעים בחוץ לארץ, ורק את כלאי הכרם אסרו בחוץ לארץ משום חומרתם היתירה שהם אסורים באכילה ובהנאה (לעיל ד, ד).

גם בעציץ שבארץ ישראל אסור לזרוע שני מינים יחד, אלא שאם יש לעציץ נקב, הוא נחשב מחובר לקרקע והאיסור מהתורה, ואם אין לו נקב, הוא מנותק מהקרקע והאיסור מדברי חכמים.^[1]

ב – מראית עין בכלאי זרעים

איסור כלאיים מהתורה הוא כאשר אדם זורע או מקיים ברצונו שני מינים יחד, אבל כשצמחו בשדהו בלי שירצה בהם, אין איסור. אולם חכמים אסרו לבעל השדה לקיים בשדהו כלאיים גם כאשר אינו מעוניין בהם, משום מראית עין, שהואיל והשדה גלוי לכל, יחשבו העוברים ושבים שלא אכפת לבעל השדה משמירת המצוות, ונמצא שם שמים מתחלל. לפיכך, הרוצה לזרוע את שדהו בחיטים וראה שהתערבו לו בין זרעי החיטים זרעי שעורים, כל שאין בשעורים שיעור שיכול להצמיח אחד חלקי עשרים וארבע מהשדה (1/24 – 4.16%), יכול לזרוע את השדה בזרעים שבידו, מפני שבשיעור מועט שכזה אין חשש מראית עין, שכל הרואים מבינים שהשעורים גדלות שם בניגוד לרצונו. ואף שגם שעורה אחת אסור לזרוע בשדה חיטה, ואם עירב בכוונה שעורה אחת בין החיטים, אסור לו לזרוע את החיטים בלא שיוציא את השעורה. אבל כשאינו רוצה בשעורים שהתערבו בחיטים, וטורח עליו להוציאן, כל שאין בהן שיעור 1/24, אין חשש מראית עין ומותר לזורען בשדה. ואם יש בהן כדי להצמיח 1/24 בשדה, צריך למעט את השעורים או להרבות את החיטים עד שיהיה בטוח שהשעורים יצמיחו פחות מ-1/24 בשדה. כמו כן הזורע שדהו מין אחד וראה שצמח עמו מין אחר, אם הוא מעוניין במין השני, עליו לעקור את כולו הואיל והוא כלאיים. אבל אם אינו מעוניין בו, אם חלקו פחות מ-1/24 מהשדה, אינו צריך למעטו, ואם חלקו 1/24, עליו למעטו עד שיהיה פחות מ-1/24.^[2]

מפני חשיבות המצווה וחומרת חילול השם של העוברים עליה, בכל שנה בראש חודש אדר, בעת שהתבואה והירקות מתחילים לצמוח בשדות, היו שליחי בית הדין מעוררים את ישראל להיזהר מכלאיים (משנה שקלים א, א). בט”ו באדר היו שליחי בית הדין יוצאים לראות את השדות, אם מצאו כלאיים, עקרו את המין המועט והשליכו אותו לפני בהמותיו של בעל השדה. והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, אחת על שניכשו את שדותיהם, ואחת על שהאכילו את בהמותיהם, ולא היו טורחים לעקור בעצמם את הכלאיים. התקינו שיעקרו השליחים את הכלאיים וישליכו אותם בדרכים לטובת כלל הבהמות. ועדיין היו בעלי השדות שמחים שניכשו את שדותיהם, ולא היו טורחים לעקור את הכלאיים. התקינו שיהיו שלוחי בית הדין מפקירים את כל הגדל בשדות שמצאו בהם כלאיים, ומאז נזהרו בעלי השדות מכלאיים (מו”ק ו, ב). יש לציין שמרגע שנציגי בית הדין הפקירו את הכלאיים, שוב אין בעל השדה עובר עליהם באיסור, שאין איסור כלאיים בהפקר.

ג – ההרחקות הנדרשות בכלאי זרעים

הכלל היסודי בהלכות כלאי זרעים, שאם שני המינים נראים מובדלים זה מזה – מותר, ואם הם נראים מעורבים – אסור. ככל שהשדה גדול יותר כך צריך הרחקה גדולה יותר, כדי שיהיה ניכר ההבדל שביניהם. וכן הדין תלוי בריבוי העלים, גודלם ואורכם, שבתבואה שגבעוליה גבוהים צריך הבדל גדול, ובירקות הבדל קטן, זולת ירקות שעליהם גדולים במיוחד.

ירקות: מהתורה שיעור ההרחקה בין ירק לירק טפח אחד (כ-8 ס”מ), וחכמים הוסיפו סייג והצריכו הרחקה של טפח וחצי (כ-12 ס”מ). כאשר הרחיקו בין שני המינים כדין, וגדלו הענפים עד שנצמדו זה לזה, כיוון שיש הפרש של טפח וחצי בין הגבעולים היוצאים מהאדמה, אין בהם איסור כלאיים. זולת מיני ירק בודדים כדלעת, שעליהם גדולים במיוחד ונוטים להשתרג במין שלידם, שצריך להקפיד שעלי שני המינים לא יגיעו זה לזה. כל זה בערוגות שבגינה, אבל אם מדובר בשני שדות של ירק, צריך להבדיל ביניהם על ידי ריבוע של אמה על אמה (אמה – כחצי מטר), ובשאר הגבול שבין השדות ראוי להרחיק כשיעור טפח.^[3]

תבואה: כיוון שרגילים לזרוע תבואה בשטחים גדולים, שיעור ההרחקה ביניהם גדול יותר. מהתורה שיעור ההרחקה הוא אמה, וחכמים הוסיפו סייג וקבעו שאמה מספיקה רק כאשר מדובר בשטחים קטנים שרוחבם פחות מאמה, אבל אם זרעו את התבואה בשטחים בינוניים (מישר) שרוחבם לפחות אמה, צריך להבדיל ביניהם במרובע של שתי אמות על שתי אמות (כמטר על מטר) שאח”כ מתקצר באלכסון:  עד שנשאר כל שהוא בין השדות. ואם זרעו את התבואה כמקובל בשדות גדולים, צריך להבדיל ביניהם במרובע של כחמישה מטר על חמישה מטר (בית רובע), ובשאר השטח ראוי להשאיר רווח של אמה לאורך שני השדות.^[4]

לגבי קטניות נחלקו אם דינן כתבואה או ירקות, ומחמת הספק בכל גודל של שדה, צריך שתהיה אמה בין שני הגידולים.^[5] כאשר זורעים תבואה ליד ירק או קטניות, או ירק ליד קטניות, הדינים מורכבים ותלויים בגודל השדה, ובכל אופן אינו חמור יותר מתבואה.

אם היתה מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס”מ) בין שני השדות, אפילו היתה מחיצה של קנים שאין בין קנה לקנה יותר מג’ טפחים, כבר אין צורך להפריד בין השדות, כי המחיצה היא המפרידה ביניהם. ואף אם ידוע שמתחת לאדמה שורשי שני המינים משׂתרגים זה בזה, כל שניכר ההבדל ביניהם על ידי מחיצה, אין בהם איסור כלאיים. וכן אם היתה בין השדות דרך ברוחב של ארבע אמות (1.84 מטר), או מקום חרוש ברוחב זה, אין צורך בהבדלה של המרובע הגדול (חמישה מטר על חמישה מטר).

ד – כלאי הכרם יסודות המצווה

אסור לזרוע תבואה או ירקות בצד הגפנים, או לנטוע גפן בצד התבואה או הירקות, ואם עשה כן – נאסרו שניהם באכילה ובהנאה, שנאמר (דברים כב, ט): “לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם”. תִּקְדַּשׁ פירושו תטמא ותיאסר בהנאה, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע – התבואה או הירק, וּתְבוּאַת הַכָּרֶם אלו הענבים. ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים נאסרים בהנאה, ומצווה לשורפם או לאבדם בדרך אחרת כדי שלא יכשלו בהם (לעיל ב, 3). ואסור להסיק בהם תנור לחימום או כיריים לבישול בעת שריפתם, מפני שאסור ליהנות מהם (רמב”ם כלאים ה, ז). איסור כלאי הכרם חל מהתורה בארץ ישראל, ומדברי חכמים גם בחוץ לארץ (להלן ד).

איסור כלאיים מהתורה חל על גפן עם חמשת מיני דגן או קטניות או ירקות. אבל לא על מיני עצים, אפילו הם קטנים, שכל אימת שברכתם ‘העץ’, אין בהם איסור כלאי הכרם. ומאידך, כל צמח שברכתו ‘האדמה’ אסור בכלאי הכרם (לעיל ב, ח).

גם תבלינים שאין מברכים עליהם ‘האדמה’, כי אינם נאכלים בפני עצמם (פנה”ל ברכות ח, יד), כל זמן שהם מיני צומח שאם היו נאכלים לבדם ברכתם היתה ‘האדמה’, הרי הם בכלל איסור כלאי הכרם.

הוסיפו חכמים ואסרו גם מיני עשבים וירקות שרגילים להאכיל לבהמות. אבל מיני צומח שאין רגילים להאכיל אפילו לבהמות – אינם בכלל האיסור (לבוש רצו, ב).

לגבי צמחים שנועדו לריח – יש אוסרים מדברי חכמים ויש מתירים. ולמעשה, לכתחילה טוב להחמיר, והרוצה להקל – רשאי. אולם בצמחים שנועדו לנוי אין איסור. לפיכך, מותר לשתול מתחת לגפן דשא ופרחים שאין רגילים להאכיל לבעלי חיים, ואפילו אם יש בהם שימוש רפואי.^[1]

ה – אימתי הפירות נאסרים

כלאי הכרם אסורים גם בקיום (משנה כלאים ח, א). כלומר, גם מי שלא זרע תבואה בכרמו, אם צמחה בו אפילו שיבולת אחת, עליו להזדרז לאבדה, שאסור לקיים כלאיים בכרם. אלא שהבדל יש בין הזורע למקיים. שהזורע שיבולת בכרמו, מיד בעת השרשתה, השיבולת והגפנים שסביבה נאסרים בהנאה. והמוצא שיבולת שצמחה בכרמו, רק לאחר שתוסיף ותגדל אחד חלקי מאתיים, יחול עליה ועל הגפנים איסור הנאה. אמנם לכתחילה מצווה עליו להזדרז לאבדה מיד, מפני שגם המתרשל ומקיימם רגע אחד עובר באיסור (משנה שם ה, ו; פסחים כה, א; רמב”ם ה, כא-כב; ו, א).^[2]

ואימתי הגפנים נאסרות בהנאה? בעת שהענבים שבהן ניכרים ונמצאים בשלבי גידולם והבשלתם, שהוא מעת שיגיעו לשלב הבוסר, היינו שצורתם ניכרת וגודלם לפחות כ’פול הלבן’, ועד שיבשילו לגמרי. אבל אם אין בכרם ענבים, או שעדיין לא הגיעו לשיעור ‘פול הלבן’, או שכבר הבשילו לגמרי – אין הגפנים נאסרות בהנאה על ידי התבואה או הירק שצמחו לידן, וזאת למרות שהתבואה והירק נאסרים.

ואימתי התבואה תיאסר? משעה שתשתרש באדמה ועד שהדגן יבשיל לגמרי, ואם לאחר שהתבואה גמרה להבשיל, היטו עליה גפן שיש בה ענבים בשלב איסורם – הגפן תיאסר כולה, אולם התבואה – לא תיאסר (משנה כלאים ז, ז).^[3]

נשבה הרוח והטתה את גפנו על תבואתו, עליו להזדרז מיד להפרידן, ואם יש חשש שיחזרו להתערב, עליו לקצוץ את ענפי הגפן, או להקים גדר שתמנע מהן להתערב שוב. ואם התרשל ונותרו מעורבות וגדלה אחת מהן כשיעור אחד חלקי מאתיים – נאסרו. ואם מחמת אונס לא הספיק להפרידן עד אז – לא נאסרו (משנה ז, ז, ריבמ”ץ ור”ש שם. רמב”ם ה, יא, כס”מ ומהר”י קורקוס).

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לפיכך, המסכך גפנו על תבואתו של חבירו, גפנו נאסרת ותבואת חבירו מותרת. סיכך גפן חבירו על תבואתו, תבואתו נאסרת וגפן חבירו מותרת. סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו, שתיהן מותרות. אמנם מיד כשייוודע על דבר הכלאיים לבעל הגפן או התבואה, עליו להזדרז להפרידן, ואם התרשל עד שהוסיפה אחת מהן אחד חלקי מאתיים, גם חלקו נאסר. ובכל אופן, על זה שעירב את הכלאיים בידיו, גם מה שאינו שלו נאסר. ולא זו בלבד, אלא שאם עבר אדם ליד כרם חבירו וראה שעלו בו שיבולים, והוא יודע שחבירו מסכים לכך, חייב לעקור אותן. וכן פועל שעובד שם חייב לעקור את הכלאיים. ואם לא עשו כן, הגפן והתבואה שגדלו שם אסורות עליהם בהנאה. אבל על בעל הכרם אין איסור, שכן רק מעת שייוודע לו על דבר הכלאיים עליו להזדרז לעקור את השיבולים, ורק אם התרשל והוסיפו לצמוח אחד חלקי מאתיים, נאסרו עליו ועל כל ישראל (משנה כלאים ז, ד; רמב”ם כלאים ה, ח-ט; כא; ט”ז רצו, ג).

ו – שיעור מרחק האיסור

מצוות כלאיים שלא יתערבו מיני תבואה וירק עם הגפנים, ונתנה התורה לחכמים את הסמכות לקבוע לפי שיקול דעתם מה נחשב מעורב ומה לא, ומה שהם קובעים נחשב בכלל מצוות התורה. שלושה מצבים עיקריים של עירוב ישנם בדיני כלאי הכרם, ונסדרם לפי חומרתם: א) סמוך לגפן יחידית. ב) סמוך לכרם. ג) בתוך כרם.

גפן יחידית: הרוצה לזרוע תבואה או ירק סמוך לגפן יחידית, צריך להרחיק ממנה שיעור ששה טפחים מרווחים (כ-47 ס”מ), שזה השיעור הנדרש לערוגת הגפן והעבודה שסביבה. וכן אסור שיצמחו תבואה או ירק תחת זמורות הגפן, שאם צמחה שיבולת תחת אחת הזמורות או העלים או האשכולות שצומחים ממנה, אפילו היא רחוקה מאה אמה מעיקר הגפן, והתרשל ולא עקרה, השיבולת וכל הגפן נאסרו בהנאה (כמבואר בהלכה ב). ואם היה ספק אם השיבולת תחתיה, מודדים את מקום השיבולת על ידי חוט עם משקולת. וכיוון שזמורות הגפן נמשכות למרחקים גדולים, יש להשגיח שבמשך כל אורכן לא יצמחו תחתיהן תבואה או ירק.

רגילים להדלות את הגפן על מוטות או חבלים, וגזרו חכמים, שגם מתחת להמשך המוט או החבל שהזמורה עוד לא הגיעה אליו – לא יגדלו תבואה או ירק, מפני שהזמורה עתידה להימשך לשם. אמנם בדיעבד, כל זמן שבפועל התבואה או הירק לא היו תחת הגפן עצמה, לא נאסרו (רמב”ם כלאים ו, יא-יב; טו).

כרם, הוא מטע של גפנים שנטועות בדייקנות כפי שיטת הגידול המקובלת. וכיוון שיש לכרם חשיבות, כל הזורע תבואה או ירק בתוך ארבע אמות שלו, נראה כמערב אותם בכרם ועובר באיסור כלאיים. ונקבע השיעור בארבע אמות (כ-188 ס”מ), כי הוא השיעור שנצרך  בעבר לעבודת הכרם, שכן החריש סביב הכרם היה נעשה על ידי שוורים, ובעת הבציר היו מובילים את הענבים מהכרם לשוק על ידי עגלות, וארבע אמות אלו נצרכו לשוורים ולעגלות.

כדי שהגפנים ייחשבו ‘כרם’ צריך שיהיו בהן לכל הפחות שתי שורות של גפנים, זו כנגד זו, שבכל אחת מהשורות שלוש גפנים:  או חמש גפנים של “שתים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב”, לרמב”ם:  ולר”ש:  אם הגפנים אינן בשורה ישרה, גם אם יש שם עצים רבים, דינן כדין גפן יחידית.^[4]

הזורע תבואה או ירק בתוך ארבע אמות מהכרם, נאסר מהכרם כשיעור כרם קטן, היינו כצורת כרם של חמש גפנים הקרובות ביותר לכלאיים. ואם בתוך ארבע אמות לכל צד מהכלאיים היו עוד גפנים, גם הן נאסרות. עוד חשוב לציין, שאם נמשכה זמורה מעבר לד’ אמות של הכרם, יש להיזהר בה כמו בגפן יחידית, היינו שלא תצמח תחתיה תבואה או ירק, ואם צמחו – אותה הגפן וכל הצומח תחתיה נאסרים.

עריס נחשב כמו כרם. עריס הוא חמש גפנים לפחות שנטועות בשורה ישרה ומודלות על מוטות או חוטים, כדי שיקבלו יותר שמש ואוויר ויגדלו בהן ענבים מרובים ומשובחים יותר. אם הכלאיים בתוך ארבע אמות של עריס, בין מצד עיקרי הגפנים ובין מצד המוטות שעליהם הגפנים מודלות – חמש הגפנים שכנגד הכלאיים נאסרות.

גדר שהיא גבוהה עשרה טפחים (כ-80 ס”מ), חוצצת בין הכרם לשדה, ומותר לזרוע בצידה השני של הגדר תבואה וירק בלא הרחקה (רמב”ם ז, טו). ואף ששורשי הגפן מגיעים אל מתחת לתבואה, כיוון שאיסור הכלאיים הוא שלא ייראו מעורבים, על ידי הגדר אינם נראים מעורבים.

בתוך הכרם: זרע כלאיים בתוך הכרם, או שצמחו מעצמם והתרשל ולא עקרם, העירוב ניכר יותר ולכן דיניו חמורים בהרבה, שהולכים אחר יניקת השורשים שנמשכים עד שש עשרה אמות לכל רוח, ובנוסף לכך עוד ארבע אמות. הרי שכל גפן שנמצאת במרחק של פחות מעשרים אמה מהכלאיים נאסרת בהנאה (רמב”ם ו, א-ב).

ז – חוץ לארץ וכלאי גויים

איסור כלאי זרעים וכלאי הכרם מהתורה חל רק בארץ, שכן נאמר לגבי כלאי זרעים (ויקרא יט, יט): “אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ… שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם…”, וכן נאמר לגבי כלאי הכרם (דברים כב, ט): “לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם”, ושָׂדְךָ וכַּרְמְךָ של ישראל הם בארץ ישראל. אולם כיוון שאיסור כלאי הכרם חמור במיוחד, שהפירות הגדלים בו אסורים באכילה והנאה, החמירו חכמים ותקנו לאוסרו גם בחוץ לארץ. אמנם קבעו שהאיסור בחוץ לארץ יחול רק על מה שמוסכם על כל הדעות שאסור בארץ ישראל מהתורה בזריעה והנאה (קידושין לט, א).

לפיכך, אין איסור כלאיים בחוץ לארץ אלא בזורע בבת אחת חרצן עם עוד שני מיני זרעים שהם כלאיים זה בזה, כגון שני מיני תבואה או שני מיני ירק או מין ירק ומין תבואה. ואף שבארץ ישראל איסור כלאיים מהתורה חל גם על זורע שיבולת אחת בסמוך לגפן, והאוכל בזדון מהצומח שם נענש במלקות, כיוון שגם בארץ ישראל הזורע כלאיים לוקה רק אם זרע חרצן עם שני מיני זרעים שהם כלאיים זה בזה, גם איסור זריעת כלאיים בחוץ לארץ והנאתם חל רק באופן זה. אבל מותר לזרוע תבואה בכרמו בחוץ לארץ, ולאכול מהצומח שם (רמ”א יו”ד רצו, סט).^[5]

למרות שמותר לגוי לזרוע כלאיים בכרמו שבארץ ישראל, אסור לישראל לומר לגוי לזרוע כלאיים בארץ ישראל (רמב”ם ח, יג). וכן אסור מהתורה ליהנות מענבים ותבואה וירק שצמחו בכרם של גוי (תוס’ קידושין לו, ב, ‘כל’, ורא”ש). לפיכך, אסור לקנות מגויים ענבים או ירקות סמוך לכרמים שלהם, הואיל ויש ספק אולי גידלו אותם באיסור, ואם עבר וקנה, אסור ליהנות מהפירות, שהואיל והספק התעורר סמוך למקומם הקבוע, הפירות אסורים באכילה והנאה. אבל הקונה בשוק או בחנויות ענבים או ירקות שגויים גידלו, כיוון שהספק התעורר לאחר שפרשו ממקומם הקבוע, הולכים אחר הרוב, והפירות מותרים באכילה. ודין זה בדיעבד, כאשר כבר קנה פירות ואינו יודע מה דינם, או מי שנמצא במקום שאין בו חנויות עם תעודת כשרות וכדי להגיע לחנות שכזו עליו לטרוח טרחה רבה. אבל אם יש שם חנות עם תעודת כשרות, עליו לצאת מהספק ולקנות בה. וגם כאשר חשש האיסור רחוק מאוד, כשאפשר חובה לצאת מהספק. בנוסף לכך, מצווה לחזק את המדקדקים בכשרות. ועוד, שכאשר יש תעודת כשרות גם מפרישים תרומות ומעשרות כדין (כמבואר לעיל ב, יא).^[6]

ח – טעם המצווה

מיוחד במינו הוא איסור כלאי הכרם, שבנוסף לכך שאסור לערב תבואה וירק עם גפן, הצומח בעירוב זה אסור באכילה ובהנאה, שנאמר (דברים כב, ט): “לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם”. ‘קדוש’ פירושו מיועד ומזומן לדבר מיוחד. בדרך כלל הכוונה לדבר חיובי ומרומם, אולם יש שמקדישים עצמם לחטא, כזונה שנקראת קְדֵשָׁה (בראשית לח, כא). וכן פירות כלאי הכרם שנתייחדו לחטא, התקדשו לטומאה ונאסרו על כל ישראל.

אפשר לומר שהאיסור החמור של כלאיים נקבע ביחס לכרם מפני כוחו הגדול של היין לטוב ולרע. מצד אחד על היין אומרים שירה וברכה, ומנגד, היין יכול להשפיל את האדם ולהפילו לתהומות החטא. לכן נקבעה מצווה מיוחדת של נזירות ביחס ליין, שהחוששים שמא היין יטה את לבם לרעה או יפריע להם להתעלות במעלות הקדושה, היו מזירים את עצמם מהיין, ואף מסכת שלימה בש”ס הוקדשה לכך, מסכת ‘נזיר’. כיוון שהיין יכול להטות את דעתו של האדם, הזהירה התורה את הכהנים שלא לשתות יין בזמן עבודתם, וכן אסור לאדם ששתה יין להתפלל (פנה”ל תפילה ה, יא). כמו כן החמירה התורה ביחס לכלאי הכרם יותר משאר איסורי הכלאיים, כדי שנוסיף זהירות בכל הנוגע ליין, ששתייתו תיעשה לשם שמחה של מצווה ולא לשם התפרקות והסרת אחריות (עי’ פנה”ל ברכות ז, א-ב).

ניתן להוסיף ולבאר, שהתבואה, הקטניות והירקות הכרחיים לקיומו של האדם, שאמנם אין באכילתם תאווה יתירה, אבל בלעדיהם לא יוכל האדם להתקיים, לפיכך צריך לעסוק בעבודת גידולם בחריצות יתירה ולאוכלם בקביעות. לעומת זאת, היין אינו הכרחי לקיום האדם, אולם שתייתו משמחת מאוד, ונועדה לשמחה של מצווה. טשטוש הגבולות ביניהם מסוכן, מפני שאדם שיתייחס ליין כאל תבואה, ישתה אותו בקביעות, עד שיתמכר לתאוותו ויהפוך לאלכוהוליסט. ואף אם לא יתמכר, אם ירבה בשתייתו בכל יום, יאבד היין את תפקידו המיוחד בשמחה של מצווה. ומנגד, אדם שיתייחס לתבואה כאל גפן, שאינה הכרחית לקיומו, יהפוך לעצלן וקוצים יצמחו בשדהו במקום תבואה (עי’ שמן רענן עמ’ שלג, ממרן הרב קוק זצ”ל).