ג – ההרחקות הנדרשות בכלאי זרעים

פורסם בקטגוריה ד - כלאי זרעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-04-03/

הכלל היסודי בהלכות כלאי זרעים, שאם שני המינים נראים מובדלים זה מזה – מותר, ואם הם נראים מעורבים – אסור. ככל שהשדה גדול יותר כך צריך הרחקה גדולה יותר, כדי שיהיה ניכר ההבדל שביניהם. וכן הדין תלוי בריבוי העלים, גודלם ואורכם, שבתבואה שגבעוליה גבוהים צריך הבדל גדול, ובירקות הבדל קטן, זולת ירקות שעליהם גדולים במיוחד.

ירקות: מהתורה שיעור ההרחקה בין ירק לירק טפח אחד (כ-8 ס"מ), וחכמים הוסיפו סייג והצריכו הרחקה של טפח וחצי (כ-12 ס"מ). כאשר הרחיקו בין שני המינים כדין, וגדלו הענפים עד שנצמדו זה לזה, כיוון שיש הפרש של טפח וחצי בין הגבעולים היוצאים מהאדמה, אין בהם איסור כלאיים. זולת מיני ירק בודדים כדלעת, שעליהם גדולים במיוחד ונוטים להשתרג במין שלידם, שצריך להקפיד שעלי שני המינים לא יגיעו זה לזה. כל זה בערוגות שבגינה, אבל אם מדובר בשני שדות של ירק, צריך להבדיל ביניהם על ידי ריבוע של אמה על אמה (אמה – כחצי מטר), ובשאר הגבול שבין השדות ראוי להרחיק כשיעור טפח.[3]

תבואה: כיוון שרגילים לזרוע תבואה בשטחים גדולים, שיעור ההרחקה ביניהם גדול יותר. מהתורה שיעור ההרחקה הוא אמה, וחכמים הוסיפו סייג וקבעו שאמה מספיקה רק כאשר מדובר בשטחים קטנים שרוחבם פחות מאמה, אבל אם זרעו את התבואה בשטחים בינוניים (מישר) שרוחבם לפחות אמה, צריך להבדיל ביניהם במרובע של שתי אמות על שתי אמות (כמטר על מטר) שאח"כ מתקצר באלכסון:  עד שנשאר כל שהוא בין השדות. ואם זרעו את התבואה כמקובל בשדות גדולים, צריך להבדיל ביניהם במרובע של כחמישה מטר על חמישה מטר (בית רובע), ובשאר השטח ראוי להשאיר רווח של אמה לאורך שני השדות.[4]

לגבי קטניות נחלקו אם דינן כתבואה או ירקות, ומחמת הספק בכל גודל של שדה, צריך שתהיה אמה בין שני הגידולים.[5] כאשר זורעים תבואה ליד ירק או קטניות, או ירק ליד קטניות, הדינים מורכבים ותלויים בגודל השדה, ובכל אופן אינו חמור יותר מתבואה.

אם היתה מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) בין שני השדות, אפילו היתה מחיצה של קנים שאין בין קנה לקנה יותר מג' טפחים, כבר אין צורך להפריד בין השדות, כי המחיצה היא המפרידה ביניהם. ואף אם ידוע שמתחת לאדמה שורשי שני המינים משׂתרגים זה בזה, כל שניכר ההבדל ביניהם על ידי מחיצה, אין בהם איסור כלאיים. וכן אם היתה בין השדות דרך ברוחב של ארבע אמות (1.84 מטר), או מקום חרוש ברוחב זה, אין צורך בהבדלה של המרובע הגדול (חמישה מטר על חמישה מטר).


[3]. לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה מספיק טפח להבדיל בין ירקות, ומדברי חכמים טפח וחצי. וכך דעת: ר"ח, רמב"ם, ר"ש, רא"ש, רע"ב, כפתור ופרח ושו"ע רצז, לד, ועוד. (וי"א שמדברי חכמים צריך שלושה טפחים – רש"י, ר"ת וריטב"א. וי"א ששה טפחים – גר"א. וי"א שגם מדברי חכמים מספיק טפח – גאונים, רס"ג).ערוגה שמספיקה לה הרחקה של טפח וחצי היא באורך של עד אמה (ששה טפחים, כחצי מטר), שדה שצריך הרחקה של אמה מרובעת, לחזו"א שטחו בית רובע, כ-22 מטר מרובע (10.2 אמות על 10.2 אמות). ולרב ישראלי בית תשעה קבין – כ-780 מטר מרובע. כאשר שטח הגידול יותר מערוגה ופחות משדה, לחזו"א צריך הבדלה של טפח וחצי או תלם שעומקו טפח ורוחבו טפח, ולרב ישראלי לעולם צריך תלם (לר"ש לאורך כל השטח, ולרמב"ם לאורך ששה טפחים ואח"כ די בהפסקה של טפח).

השיעורים המדויקים: טפח 7.6 ס"מ, אמה – ששה טפחים – 45.6 ס"מ, בית רובע – עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש – 4.65 מטר על 4.65 מטר (פנה"ל סוכות ב, 1). בשו"ע רצו, סח, מבואר שבכלאיים צריך להרחיב השיעורים לטפח ואמה שֹׂוחקים. והוספנו לעגל למעלה: טפח ל-8 ס"מ כשיעור ר"ח נאה, ובאמה לחצי מטר.

[4]. שדה: כפי שלמדנו בהערה הקודמת לעניין ירקות, שדה לחזו"א כ-22 מטר מרובע, ולרב ישראלי כ-780 מטר מרובע, וכן נראה. מבואר בירושלמי (כלאים ב, ד) לגבי מישר, היינו שדה תבואה קטן שרוחבו יותר מאמה, ששיעור ההפסקה בין מישרים – מרובע שתי אמות על שתי אמות "ומיצר והולך אפילו כל שהוא". ונחלקו האם גם ביחס להפסקה בין שדות ירק שהוא אמה על אמה, ובין שדות תבואה שהוא בית רובע (מרובע של כעשר אמות), צריך שיהיה מיצר והולך באלכסון עד כל שהוא. לחזו"א (כלאים ו, א, א) צריך שאחר הריבוע יהיה מיצר והולך בקו אלכסון, ויותר מזה אין צריך להפריד בין המינים. לתפארת ישראל (כלאים ב, עג) יכול להסמיך מיד לאחר סיום הריבוע את שני המינים. ולמו"ר הרב ישראלי כך הוא עיקר הדין, אולם ראוי לשמור על הרחקה של טפח בין מיני ירק ועל אמה בין מיני תבואה לאורך כל השדה, כפי השיעור מהתורה. וכן נראה למעשה, כפי העיקרון הראשי של כלאי זרעים, שצריך להבדיל בין המינים.

[5]. למו"ר הרב ישראלי דין קטניות כירק, אמנם גם בשיעורים קטנים של ערוגה צריך תלם ביניהם ואין להסתפק בטפח וחצי (ארץ חמדה עמ' פה, קמד-קמט), לחזו"א קטניות כדין תבואה (ו, ב; ח, ב). ומחמת הספק במה שנוגע לספק תורה יש להחמיר, שגם בשטחים קטנים צריך הבדלה של אמה, אולם גם אם יזרעו מהן שדות גדולים, אפשר להסתפק באמה שהיא חובה מהתורה ואין להצריך את ההבדלה שהוסיפו חכמים, שספק דרבנן לקולא (הלכות הארץ של 'מכון התורה והארץ' כלאים ה, יד).

פורסם בקטגוריה ד - כלאי זרעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן