איסור כלאיים מהתורה הוא כאשר אדם זורע או מקיים ברצונו שני מינים יחד, אבל כשצמחו בשדהו בלי שירצה בהם, אין איסור. אולם חכמים אסרו לבעל השדה לקיים בשדהו כלאיים גם כאשר אינו מעוניין בהם, משום מראית עין, שהואיל והשדה גלוי לכל, יחשבו העוברים ושבים שלא אכפת לבעל השדה משמירת המצוות, ונמצא שם שמים מתחלל. לפיכך, הרוצה לזרוע את שדהו בחיטים וראה שהתערבו לו בין זרעי החיטים זרעי שעורים, כל שאין בשעורים שיעור שיכול להצמיח אחד חלקי עשרים וארבע מהשדה (1/24 – 4.16%), יכול לזרוע את השדה בזרעים שבידו, מפני שבשיעור מועט שכזה אין חשש מראית עין, שכל הרואים מבינים שהשעורים גדלות שם בניגוד לרצונו. ואף שגם שעורה אחת אסור לזרוע בשדה חיטה, ואם עירב בכוונה שעורה אחת בין החיטים, אסור לו לזרוע את החיטים בלא שיוציא את השעורה. אבל כשאינו רוצה בשעורים שהתערבו בחיטים, וטורח עליו להוציאן, כל שאין בהן שיעור 1/24, אין חשש מראית עין ומותר לזורען בשדה. ואם יש בהן כדי להצמיח 1/24 בשדה, צריך למעט את השעורים או להרבות את החיטים עד שיהיה בטוח שהשעורים יצמיחו פחות מ-1/24 בשדה. כמו כן הזורע שדהו מין אחד וראה שצמח עמו מין אחר, אם הוא מעוניין במין השני, עליו לעקור את כולו הואיל והוא כלאיים. אבל אם אינו מעוניין בו, אם חלקו פחות מ-1/24 מהשדה, אינו צריך למעטו, ואם חלקו 1/24, עליו למעטו עד שיהיה פחות מ-1/24.[2]
מפני חשיבות המצווה וחומרת חילול השם של העוברים עליה, בכל שנה בראש חודש אדר, בעת שהתבואה והירקות מתחילים לצמוח בשדות, היו שליחי בית הדין מעוררים את ישראל להיזהר מכלאיים (משנה שקלים א, א). בט"ו באדר היו שליחי בית הדין יוצאים לראות את השדות, אם מצאו כלאיים, עקרו את המין המועט והשליכו אותו לפני בהמותיו של בעל השדה. והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, אחת על שניכשו את שדותיהם, ואחת על שהאכילו את בהמותיהם, ולא היו טורחים לעקור בעצמם את הכלאיים. התקינו שיעקרו השליחים את הכלאיים וישליכו אותם בדרכים לטובת כלל הבהמות. ועדיין היו בעלי השדות שמחים שניכשו את שדותיהם, ולא היו טורחים לעקור את הכלאיים. התקינו שיהיו שלוחי בית הדין מפקירים את כל הגדל בשדות שמצאו בהם כלאיים, ומאז נזהרו בעלי השדות מכלאיים (מו"ק ו, ב). יש לציין שמרגע שנציגי בית הדין הפקירו את הכלאיים, שוב אין בעל השדה עובר עליהם באיסור, שאין איסור כלאיים בהפקר.
