נצטווינו שלא לזרוע בשדה שבארץ ישראל שני מיני זרעים יחד אלא כל מין לעצמו, שנאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ… שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם". כלאיים פירושו תערובת. בכלל האיסור מיני תבואה, קטניות וירקות הראויים לאכילה. אבל מיני צומח שמיועדים לנוי או לרפואה, אינם בכלל האיסור. איסור כלאי זרעים הוא במיני צומח חד שנתיים, שהם תבואה, קטניות וירקות, אבל אין איסור לזרוע עצים בערבוביה, וכן אין איסור לזרוע מיני עצים עם מין חד שנתי. מפני שגם כאשר העצים בערבוביה, מפאת גודלם, לכל עץ יש את המקום המיוחד שלו. וגם לזרעים שביניהם יש מקום מיוחד, הואיל והעצים צומחים לגובה ושורשיהם מסתעפים למרחק רב, כך שלמין החד שנתי נותר מקום להתקיים ביניהם.
גם המשקה או מזבל או מנכש קוצים או מסייע בדרך אחרת לצמיחת הכלאיים עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. וגם כאשר הכלאיים גדלו מאליהם בתוך שדהו, כל זמן שהוא רוצה בהם או שנראה כאילו הוא רוצה בהם, חובה עליו לעוקרם, שאסור לקיים כלאיים בשדה (רמב"ם כלאים א, א-ג).
עבר וזרע כלאיים במזיד, הגידולים מותרים באכילה, מפני שהאיסור הוא לזרוע ולגדל כלאיים אך אין איסור לאכול את הצומח מהם (רמב"ם שם א, ז). ורק בכלאי הכרם הגידולים נאסרים באכילה.
איסור כלאי זרעים חל בארץ ישראל, ואפילו בקרקע ששייכת לגוי אסור לישראל לזרוע כלאיים. אבל בחוץ לארץ מותר לישראל לזרוע כלאיים, הואיל והאיסור נאמר על שָׂדְךָ, ורק ארץ ישראל נחשבת שָׂדְךָ. ואף חכמים לא אסרו כלאי זרעים בחוץ לארץ, ורק את כלאי הכרם אסרו בחוץ לארץ משום חומרתם היתירה שהם אסורים באכילה ובהנאה (לעיל ד, ד).
גם בעציץ שבארץ ישראל אסור לזרוע שני מינים יחד, אלא שאם יש לעציץ נקב, הוא נחשב מחובר לקרקע והאיסור מהתורה, ואם אין לו נקב, הוא מנותק מהקרקע והאיסור מדברי חכמים.[1]
מאכל בהמה עם מאכל אדם – כלאיים, אולם כל מאכלי הבהמה נחשבים כמין אחד שאין בעירובם כלאיים (כסף משנה, ט"ז ועוד). ויש אומרים שאין איסור כלאיים במאכל בהמה אפילו עם מאכל אדם (רדב"ז, משפט כהן כו). יש אומרים שכל צמח, כאשר מגדלים ממנו שדה שלם, כמו כותנה, אף שלא נועד למאכל אדם, חל עליו איסור כלאים עם מאכל אדם (מבי"ט). י"א שגם בתוך בית איסור כלאיים מהתורה (ישועות מלכו א, א; חזו"א), וי"א שמדרבנן (משפט כהן מט, ארץ חמדה עמ' כא-כב). ונראה שבחממה האיסור מהתורה הואיל וכך דרך גידולם.
