ארכיון הקטגוריה: ו – מתנות עניים

א – חמש מתנות עניים

מצווה שישתף אדם את העניים בברכת יבולו ויניח להם פירות בפאת שדהו, וזו הפאה. ואם ישכח מעט תבואה או פירות בעת הקציר או הקטיף או האיסוף – יניחם לעניים, וזו השכחה. ואם יפלו שיבולים בודדות בעת הקציר, שהם הלקט, או ענבים בודדים בעת הבציר, שהם הפרט, יניחם לעניים. וכן יניח לעניים את העוללות, שהן אשכולות זעירים של ענבים.

כלל המתנות הללו חמש: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. שנאמר (ויקרא יט, ט-י): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם – לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". וכן נאמר (דברים כד, יט): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".

המצווה להניח מתנות לעניים היא מהיבולים הנחוצים למזונו של האדם, והם היבולים שעומדים בחמישה תנאים:
א) גדל מהארץ, ולא כמהין ופטריות שיונקים את מזונם מהאוויר.
ב) מאכל אדם, אבל גידולים שנועדו למאכל בהמה או לייצור חוטים או צבעים – פטורים.
ג) נשמר, אבל פירות שגדלו הפקר או שבעל השדה הפקיר – פטורים.
ד) לקיטתם כאחד, היינו שנקצרים או נקטפים ברציפות אפילו במשך כמה ימים, אבל פירות כדוגמת תאנה שאינם מבשילים כאחד וממילא אינם נלקטים כאחד – פטורים.
ה) מכניסם לקיום, שרגילים לאחסנם זמן רב, כדוגמת תבואה וקטניות, זיתים שמתקיימים זמן רב כשמן או כזיתים כבושים, ענבים שמתקיימים זמן רב כיין או כצימוקים, וכן שקדים, אגוזים, תמרים, רימונים וחרובים, וכן בצלים ושומים. אבל ירקות ופירות שאין רגילים לשמור זמן רב אלא רובם נאכלים סמוך ללקיטתם, כדוגמת מלפפונים, עגבניות, חסה, אבטיחים, פירות הדר, תפוחים, אגסים ואפרסקים – פטורים ממתנות עניים. כלומר תבואה, קטניות וחלק מפירות האילן ומעט ירקות כדוגמת בצלים ושומים חייבים, וכמעט כל הירקות ורוב פירות האילן פטורים.

כל הפירות החייבים במתנות עניים – חייבים בשתי מתנות – בפאה ושכחה. יתרות עליהם תבואה וקטניות שנקצרות או נקטפות, שחייבות בשלוש מתנות, כי נוספה להם חובת לקט. יתרים עליהם ענבים שחייבים בארבע מתנות, שיש בהם חובת פרט שמקביל ללקט, ובנוסף לכך חייבים גם בעוללות.[1]


[1]. על כל אחת מחמש המתנות יש במניין המצוות מצוות עשה ומצוות לא תעשה (ספר המצוות לרמב"ם, עשין קכ-קכד, לא תעשה רי-ריד). חמשת הכללים הללו חלים על כל חמש מתנות העניים (רש"י חולין קלד, ב, 'חייב', רשב"א וריטב"א לקידושין ב, ב). מבואר בתורת כהנים (ויקרא יט, ט), שכל המינים שעומדים בחמשת התנאים הללו חייבים במתנות מהתורה, וכ"כ בה"ג, רש"י, רמב"ם, רשב"ם, רמב"ן, רא"ה ור"ן. ולכך נטו האחרונים (פאת השולחן, שערי צדק, ערוה"ש א, ח). ויש אומרים שדברי תורת כהנים הם אסמכתא, והחייבים מהתורה הם רק דגן תירוש ויצהר, שסתם קציר בדגן, והזיתים והענבים נזכרו במפורש בתורה (ר"ת ורשב"א לשבת סח, א; ר"ש ורא"ש).המצווה להניח מתנות עניים מקציר או קטיף של קבע, היינו לצורך שמירה למשך כמה ימים או למכירה סיטונאית, אבל הקוצר או קוטף דרך ארעי למאכל ביתו באותו יום או למכירה ארעית לשכנו, פטור ממתנות עניים, זולת עוללות שהן שייכות לעניים מעיקרן (רמב"ם ב, ו; ד, כז). דין ספק יבואר בהלכה ו, והערה 6.

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה

ב – הדרכת התורה בעזרה לעניים

בארבע דרכים צוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות. השנייה, צדקה, להשלמת צרכיהם הבסיסיים, והצדקה הגדולה ביותר – לסייע להם למצוא עבודה. השלישית, 'מעשר עני'. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה במקום 'מעשר שני' היו מפרישים 'מעשר עני', ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע (להלן ז, ט). הרביעית, בשיתוף העניים בשמחות, ובכלל זה בסעודות הרגל בעת שהיו אוכלים מפירות מעשר שני ובשר קרבן מעשר בהמה (להלן ז, י; פנה"ל מועדים א, יא).

בפרק זה נעסוק בדרך המרכזית שעל ידה היו העניים מתקיימים בימים עברו, שבהערכה זהירה הגיעה לכ-3-4% מהיבול, ובענבים מעט יותר.[2] אמנם כיום, בעקבות הירידה העצומה במחיר המזון והעלייה הגדולה ברמת החיים, כבר אין תועלת לעניים בליקוט המתנות מהשדות (כמבואר להלן בהלכה ט), אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך הראויה לעזור לעניים. ראשית, ראוי לתת לעניים להשתתף עד כמה שאפשר באחריות למצבם, ולכן היה עליהם לבוא לשדות וללקוט את המתנות בכוחות עצמם. שנית, ראוי לבעל הנכסים לשתף את העניים בפירות נכסיו, ולכן המצווה לתת לעניים לקטוף מהיבול עצמו ולא מהכסף שמתקבל עבורו. שלישית, ראוי שהעזרה לעני תהיה באופן שההוצאה לעשיר תהיה מעטה והתועלת לעני מרובה. שכן חכמה עצומה ישנה במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם לפועל על קציר או קטיף של מאה קילו רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה. כך יצא שהעניים שממילא לא היתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו הרבה מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה הפסיד מעט. לא זו בלבד, אלא שאף הרוויח מעט, שכן ליקוט הפירות שנשכחו על העצים מונע את המזיקים להימשך לעצים ולהדביקם במחלות, במיוחד בגפן שנוטה לקבל יותר מחלות, והשארת העוללות עלולה להביא מחלות. כמו כן, הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שהפסדו של בעל הגפן היה מועט, ואילו העניים יכלו לשמוח ביין שהכינו מהם.

לגבי פאה, אמנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה, ובאמת מהתורה בשיבולת אחת מקיימים את המצווה. ואע"פ כן ישנה חכמה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שאז בעלי השדות עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר פאה לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה לפועלים להגיע, ולילדים העניים היה קל לטפס על העץ ולקוטפם.

התורה חזרה והזכירה את מצוות מתנות עניים באמצע פרשת המועדים שבהם היו ישראל עולים לבית המקדש, שנאמר (ויקרא כג, כב): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". בארו חכמים שרצתה התורה ללמדנו "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (רש"י שם). מזה נלמד שכל אדם שממשיך את רעיונות החסד והצדקה של מתנות עניים אל מקום עבודתו, באופן שהוא שומר על יעילותו של העסק ויחד עם זאת עוזר לעניים, ממשיך בכך את קדושת המקדש למקום עבודתו. יהי רצון שנזכה לקבל השראה והדרכה ממצוות אלו, ונמשיך את קדושת המקדש לכל העסקים והמפעלים, והעזרה שנעזור שם לכל נצרך, תחשב כקרבן שעולה לריח ניחוח לה'.[3]


[2]. שיעור הפאה הוא אחד משישים, ופעמים רבות המליצו חכמים לתת יותר (להלן ג). לקט 1/337.5 (להלן ה). שכחה תלויה בריכוז של הפועלים, ואולי ניתן להעריך שהיא לפחות חצי אחוז. לקט ופרט מן הסתם לפחות חצי אחוז. ובענבים, ניתן להעריך שהעוללות הוסיפו עוד אחוז או שניים.[3]. אמרו חכמים (יבמות מז, א), שמלמדים את הגרים לפני הגיור מקצת מצוות חמורות ומקצת מצוות קלות, מפני שאם ילמדום הלכות רבות, גם אם כוונתם לשם שמיים, יחששו וימנעו מלהתגייר. אבל הקפידו ללמדם את מצוות מתנות עניים. שלושה טעמים לכך: א) רבים מהגרים היו עניים והיתה להם תועלת מרובה מכך. ב) אם הגר היה עשיר שקנה שדה, היה חשש שיחשוב שהעניים שבאים ללקוט את מתנותיהם בשדהו גוזלים אותו, והיה עלול להורגם כפי המקובל באותם ימים. ג) מפני חשיבותן היתירה של מצוות גמילות חסדים. אכן הגיורת החשובה ביותר, רות המואביה, מתוך הגעתה לשדה ללקוט מתנות עניים נקשרה לבועז והתחתנה עמו, ומהם נוסדה מלכות ישראל בשושלת בית דוד, כמבואר במגילת רות.

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה

ג – פאה

מצוות ה'פאה', שישאיר בעל השדה או המטע לפחות אחד חלקי שישים מהיבול לעניים. מהתורה אמנם אין לפאה שיעור, ואפילו אם הניח בסוף שדהו שיבולת אחת – יצא ידי חובתו, שנאמר (ויקרא יט, ט): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ", וכבר בהשארת שיבולת אחת – לא כילה את שדהו. אולם חכמים תקנו להניח לעניים לפחות אחד משישים, שהוא קרוב לשני אחוזים מהיבול. עוד אמרו חכמים שבשלושה מצבים ראוי להשאיר לפאה יותר מאחד משישים: א) כאשר העניים מרובים ב) כאשר זכה לברכה מרובה בשדהו. ג) כאשר שדהו קטן ובאחד משישים אין כמעט תועלת לעניים (משנה פאה א, א-ב; רמב"ם מתנ"ע א, טו).

הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, שנאמר (ויקרא יט, ט): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר". כמה טעמים לכך: א) מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים. ב) מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים. ג) מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע. ד) מפני מראית עין, שאם יפריש באמצע השדה, הרואים שלא שייר בסוף עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה (ירושלמי פאה ד, ג; רמב"ם ב, יב).[4]

אין מניחים פאה ממין אחד על חבירו, ולא משדה אחד על חברו אפילו שתיהן מאותו המין, כי המצווה לשתף את העניים בברכת כל שדה בפאה מיוחדת. גם אם היו השדות צמודים, כל שהיה ביניהם נחל או שביל או דבר אחר שחוצץ, כך שאינם נחרשים ונקצרים כאחד, הרי הם נראות כשני שדות, וצריך להניח פאה לכל שדה (רמב"ם ג, א-ג). במטע של אילנות, שביל או נחל אינו מפריד את המטע לשני חלקים, הואיל והם נראים כאחד, ורק אם היה גדר בין שני החלקים, צריך להשאיר פאה מכל חלק בפני עצמו (רמב"ם ג, יט).


[4]. בשדה גדול יכול בעל השדה לקבוע שבסוף כל שורה יניח לפאה אחד מששים של אותה שורה. וכפי שמבואר במשנה ד, ה, ושם בירושלמי ד, ג, ששבחו חכמים את בית נמר ששיירו פאה בסוף כל שורה ושורה. וכ"כ פאת השולחן פאה ה, כב. היתרון בכך, שהעניים אינם צריכים לחשב אימתי יסיימו את כל הקציר או הקטיף, אלא הם יכולים לבוא בכל שלושת הזמנים שפותחים את השדה וללקט את מתנותיהם, כמבואר להלן בהלכה ח.נראה שניתן להשאיר פאה בראש כל אילן ואילן, אחד מששים מפירות אותו אילן. שכן למדנו פאת האילן ממה שנאמר (דברים כד, כ): "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". "תנא דבי ר' ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו" (חולין קלא, ב). וסימוכין לכך ממה שפירשו רמב"ן והכתב והקבלה, שהכוונה לפירות שבראש האילן, שכן 'תְפַאֵר' מלשון 'פארי המגבעות', כלומר הפירות שבראש האילן. ואולי יש בכך מעלה נוספת, שמפני הקושי שבקטיפת הפירות שבראש העץ ישאירו יותר מפי שישים. ופירות אלו יישארו במיוחד לילדים עניים יתומים, שקל להם לטפס על העץ.

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה

ד – שכחה

שכח תבואה או פירות בשדה מצווה להניחם לעניים, שנאמר (דברים כד, יט-כ): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". וכן הדין בפירות אילן, שנאמר בהמשך: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". מצוות השכחה קיימת בשני שלבים: האחד בעת הקציר או הקטיף, שאין לשוב לקצור או לקטוף תבואה או פירות ששכח לקצור או לקטוף. השני בעת איסוף עומרי התבואה וחבילות הפירות למקום שאליו אוספים את כל יבול השדה או המטע (רמב"ם א, ו).

אם היה בתבואה או בפירות שנשכחו שיעור גדול של סאתיים, כ-14.4 ליטר, אין להם דין שכחה והם שייכים לבעל השדה, מפני שנאמר וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, עומר היינו אסופה קטנה או בינונית של תבואה, ולא אסופה גדולה שנחשבת 'גדיש'. וכל זה בתנאי שהיה במקום אחד שיעור כזה, אבל אם נשכחו עומרים או פירות במקומות שונים בשדה או במטע, בכל מקום פחות משיעור סאתיים, אפילו אם סך כולם עולה למאה סאה ויותר, יש להניח את כולם לעניים (רמב"ם ה, יח).[5] היו העומרים או הארגזים שנשכחו סמוכים זה לזה, אם היו שניים – עדיין הם שכחה, אבל אם היו שלושה, אפילו לא היה בשלושתם שיעור סאתיים, אינם שכחה. וכן אם שכח לקטוף שני עצים רצופים – שכחה, שלושה ויותר – אינם שכחה (רמב"ם ה, יד-טז).  שכח עץ בעל שם מיוחד, כגון שהיה נותן פירות טעימים במיוחד או שהיה במקום מיוחד – אינו שכחה, מפני שבעל המטע זוכרו גם בלא שיראה אותו (שם ה, כג-כד).

מיוחדת היא מצוות שכחה שמזדמנת לאדם מן השמים, וכפי שסיפרו חכמים (תוספתא פאה ג, ח), על חסיד אחד ששכח עומר בשדהו, ושמח שמחה גדולה עד שאמר לבנו, עלה לבית המקדש והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים כתודה על המצווה שזימן לי הקב"ה. שכל המצוות אדם מקיים מדעתו, ואילו מצווה זו שלא מדעתו אלא ה' מזמנה לידו כדי לברכו, שנאמר: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".


[5]. לרמב"ם ה, כב, השוכח אילן אחד או שניים, אפילו היו בכל אחד יותר מסאתיים הם שכחה, שדין סאתיים קיים רק בעומר, וכ"כ שערי צדק. אולם לראב"ד, רש"ס ופאת השולחן, גם באילן אין שכחה אם היו בו סאתיים. וכן עולה מר"ש ורא"ש. וכן מסתבר, שיסוד מצוות השכחה בשכחת כמויות שאינן גדולות.
פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה

ה – לקט

בעת הקציר נופלות לעיתים שיבולים לארץ, והמצווה, שאם בפעולה אחת של קציר נפלה שיבולת אחת או שתיים – יניחן לעניים שילקטון, אבל אם נפלו שלוש שיבולים או יותר – הרי הן של בעל השדה. וכן בקטניות, אם בפעולה אחת של קטיפת קטניות נפל גבעול אחד או שניים – יניחם לעניים שילקטום, ואם שלושה או יותר – יטלם בעל השדה. מצווה זו נקראת 'לקט', ומתקיימת בתבואה, קטניות וירקות שחייבים בפאה, אבל בפירות האילן אין מצווה כזו, מלבד בבציר ענבים, שאם נפל ענב אחד או שניים, מצווה להניחם לעניים. שנאמר (ויקרא יט, ט-י): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם – לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

רק מה שנפל באופן טבעי כפי שנופל לפעמים בדרך קציר תבואה או לקיטת קטניות – נחשב לקט, שנאמר "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט", דווקא כדרך קצירך. אבל אם תלש את התבואה בידו, כיוון שלא קצר כדרך הקוצרים, מה שנפל אינו לקט. כמו כן אם נפלו שיבולים מחמת קוץ שנתקע בידו או מסיבה חיצונית אחרת, אין לשיבולים שנפלו דין לקט אלא הן שייכות לבעל השדה (ירושלמי ד, ז; רמב"ם ד, א-ב).

באה רוח והעיפה את השיבולים של בעל השדה על שיבולי הלקט שנותרו בשדה, ואין ידוע מהי כמות הלקט, בעל השדה צריך לתת לעניים כשיעור אחד חלקי שלוש מאות מהיבול (1/337.5), שזה הלקט הממוצע, שהוא כשליש אחוז (ב"מ קה, ב; רמב"ם ד, ה; דרך אמונה ד, לא).

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה

ו – פרט ועוללות בגפן

כפי שלמדנו, ענבים הם פרי העץ היחיד שיש בו מצווה מקבילה ללקט, והיא נקראת פרט. לא זו בלבד אלא שבענבים, ישנה מצווה נוספת ומיוחדת – להשאיר את העוללות לעניים, שנאמר (ויקרא יט, י): "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט". הרי שמצווה לתת לעניים מהענבים יותר, הן מצד בעל הכרם, שראוי שיעניק לעניים מהדברים המשמחים אותו יותר, והן מצד העניים, כדי שיוכלו לשמוח ביין שיכינו מענבי הפרט והעוללות.

פֶּרֶט מלשון נפרד, היינו ענבים בודדים שנפרדו מהאשכול בעת הבציר, שאם תוך כדי קטיפת האשכול נפל ענב אחד או שניים, יניחם לעניים. ואם נפלו שלושה ענבים או יותר – הרי הם של בעל הגפן. וכן אם האשכול נפל לארץ ונפרדו ממנו ענב אחד או שניים – יניחם לעניים, ואם שלושה ויותר – יטלם בעל הגפן. אם בכל פעם נפל ענב אחד או שניים, אפילו אם בסך הכל נפלו שם ענבים רבים מאוד, כולם לעניים. אם האשכול הסתבך בעלים ולכן נפל לארץ, או שהיה שם קוץ שגרם לבוצר להפילו, גם אם נפרטו מהאשכול ענב אחד או שניים – אינם פרט, כי לא נפרדו כדרך בציר רגיל (רמב"ם ד, טו-טז).

עוללות הן אשכולות קטנים, שלעומת האשכולות הרגילים הם כתינוק לעומת אדם מבוגר. אשכול רגיל מורכב מפסיגים, היינו ענפי משנה שעל כל אחד מהם גדלים ענבים, ומחמת צפיפות הענבים הפסיג העליון נשען על ענבים שתחתיו ונראה ככתף של האשכול, וסופו של הפסיג התחתון נראה כנטף שנוטף מהאשכול כלפי מטה. עוללות שצריכים להשאיר לעניים הם שאין להם כתף ונטף, אבל אם יש לאשכול כתף או נטף – אינו עולל. ואם היה ספק, יש להשאירו לעניים, שספק מתנות עניים – לעניים. כרם שכולו עוללות – כולו לעניים (משנה ז, ד; רמב"ם ד, יז-כא).[6]


[6]. תנאי נוסף להגדרת עוללות נזכר בירושלמי ז, ג, שהענבים יהיו דלילים באופן שאם יניחום על מגש, כולם יגעו במגש, וכן נפסק ברמב"ם וראב"ד ד, יח, כמבואר בכס"מ ומהר"י קורקוס. ולר"ש ורא"ש אין כוונת הירושלמי להוסיף תנאי בהגדרת עוללות, אלא שאם יש מרחק של 'טבלה' (לא ידוע שיעורו) בין ענב יחיד לאשכול – יש לו דין עוללות, פחות – אינו עוללות.כלל אמרו במשנה פאה ד, יא: "ספק לקט – לקט", וכן לגבי עוללות, שם ז, ד, "אם ספק – לעניים". וזאת משום שנאמר (תהלים פב, ג): "עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ" – "צָדֵּק משלך ותן לו" (חולין קלד, א). הכוונה שאם ודאי שהשדה חייב במתנות עניים או סוג הגידול חייב במתנות עניים, ורק התעורר ספק על שיבולים או אשכולות מסוימים – צריך להחמיר. אבל אם יש ספק אם יש שם חיוב, כגון שספק אם הוא מין מתקיים או לקיטתו כאחד (לעיל הלכה א), פטורים כדין ממון, שהמוציא מחבירו עליו הראיה (מהרי"ט ח"א לט, ו; חת"ס נדרים ז, א; חזו"א מעשרות ז, י).

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה

ז – כללי המצווה

בעל השדה צריך לפתוח את שדהו לכלל העניים, שיוכלו כולם ללקט את מתנותיהם. ואין רשות לבעל השדה להעדיף עני אחד על פני חבירו. ואם לא נתן לעניים מסוימים רשות להיכנס לשדהו, עבר באיסור גזל, שגזל מהם את חלקם במתנות (רמב"ם א, ח; ד, יב).[7]

רק לעניים מותר לקטוף את מתנותיהם, ואסור לאדם שאינו עני לקטוף את המתנות עבור חבירו העני שאינו יכול להגיע לשדה. ואם בעל השדה או אדם שאינו עני קטף מתנות עבור עני מסוים, לא קנה עני זה את המתנות, וזה שקטפן באיסור צריך להניחן לפני העני הראשון שיפגוש (רמב"ם ב, יט).

שכר בעל הבית פועל עני לקצור את שדהו, מותר לבנו של הפועל או אשתו ללקט אחריו וליטול מהפאה, ובתנאי שמעמדם יהיה שווה לשאר העניים (ב"מ יב, א-ב; רמב"ם ד, יא). לא זו בלבד אלא לאחר שהפועל העני סיים את עבודתו, מותר לו עצמו ליטול מהמתנות שנותרו בשדה, ובתנאי שלפני כן לא יפריע לשאר העניים ליטול מהן (רמב"ם ו, טו).

המצווה להניח מתנות לעניים בעת הקציר או הקטיף, אבל אם באו ליסטים וקצרו את התבואה או קטפו את הפירות, והניחום בשדה וברחו, בעל השדה פטור ממתנות עניים (רמב"ם ב, ד).

אם קצר הכל ולא הניח פאה, עבר על איסור תורה, אבל עדיין אינו חייב מלקות, הואיל והוא יכול לתקן את חטאו בכך שייתן מהפירות שקצר או קטף את המתנות לעניים. אבל אם כבר מכר את כל הפירות או שהם אבדו או נשרפו, שוב אינו יכול לתקן את חטאו והתחייב במלקות (רמב"ם א, א-ה).

גם בעל שדה עני חייב להניח את המתנות לשאר העניים, שכן בשדהו הוא נחשב עשיר (עי' ב"מ יב, א; רמב"ם א, ח).

גם כאשר העניים התעכבו ולא באו ליטול את מתנותיהם בעת הקציר או הקטיף, אסור לבעל השדה ללוקטן לעצמו עד שיעבור הזמן שהעניים האחרונים רגילים לבוא ללקוט בשדות, כי רק אז העניים מתייאשים מהמתנות שלהם ובעל השדה רשאי ללוקטן או לחרוש עליהן ולאבדן (ב"מ כא, ב).

מתנות עניים פטורות מתרומות ומעשרות (רמב"ם תרומות ב, ט; להלן ח, ד, 7). אין במתנות קדושה ויכול העני לעשות בהן מה שירצה, ואפילו להאכילן לבהמה (ערוה"ש יד, כח).


[7]. יש מהראשונים (תוס' ור"ן) שסוברים שיש רשות לבעל השדה לפתוח את שדהו בפני עניים שהוא בוחר, ושיטתם תמוהה מאוד, שכן יסוד המצווה לעזוב את המתנות לכלל העניים, כפי שכתבו אחרונים רבים (והתבאר בהרחבה על ידי הפר"ח ב'מים חיים' על הרמב"ם א, ח; עפ"י משנה פאה ד, א; וגמ' שבת כג, ב, ועוד מקומות).
פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה

ח – סדרי פתיחת השדות ללקיטת העניים

אין העניים רשאים להיכנס לשדות ללקוט את מתנותיהם בלא רשות בעל השדה. ואסור לבעל השדה ללקוט את המתנות עבורם או לסייע לאחד מהם, אלא המצווה שייתן לעניים רשות להיכנס לשדהו, וכל עני ילקט מהמתנות כפי כוחו.

משעה שהעני נטל את המתנות הן שלו, והחוטף ממנו גוזל. אבל אם לא נטלן אלא הכריז שהן שלו או פרס בגדו עליהן, לא קנה אותן ורשאי כל עני ליטלן לרשותו.

אפילו היו שם תשעים ותשעה עניים זקנים שמבקשים שבעל השדה יקצור עבורם את הפאה ויחלקה להם בשווה, וצעיר אחד מבקש שכל אחד יחטוף כפי כוחו, שומעים לצעיר, מפני שאמר כהלכה, שמצוות המתנות שיהיו העניים לוקטים אותן בידיהם. כדי שלא יפצעו זה את זה בטעות תוך כדי איסוף מתנותיהם, תקנו חכמים שהעניים יקטפו את הפאה בידיהם ולא בכלים כדוגמת מגל וקרדומות. אמנם באילן גבוה כדקל, שאם העניים יתחרו על לקיטת פירותיו יגיעו לידי סכנה גדולה, תקנו חכמים שבעל השדה יקטוף את הפאה עבור כולם ויחלקה להם בשווה (משנה ד, א-ב; ד; רמב"ם ב, טז-כ).

קבעו חכמים ששלוש פעמים ביום בעלי השדות יפתחו את שדותיהם בפני העניים כדי שייטלו מהפאה ושאר המתנות. בשחר עבור העניות המיניקות, כדי שיוכלו להספיק ללקוט לפני שילדיהן יתעוררו. בחצות היום עבור הילדים העניים שקמו מאוחר ועבור הילדים שלמדו תורה בבוקר. לפנות ערב, עבור הזקנים שהתקשו בהליכה וראיה, ועד שהתחזקו לצאת לשדות הגיעה שעת המנחה. קביעת הזמנים גם מנעה מבעלי השדות את האפשרות לתאם את זמן פתיחת השדה עם קרוביהם העניים כדי להפלותם על פני שאר העניים (ירושלמי ד, ג; רמב"ם ב, יד; יז).

כפי הנראה, לכתחילה נתנו לעניים ללקוט את הלקט והשכחה, הפרט והעוללות, תוך כדי העבודה במשך כל היום, ורק את הפאה חילקו בשלושת הזמנים. אולם כאשר בעל השדה חשש שהעניים יגנבו או יזיקו לעצים, גם את שאר המתנות לקטו בשלושת הזמנים, תוך פיקוח של בעל השדה.

לגבי פאה, כפי הנראה, בשדות ומטעים קטנים, בעת שסיימו את הקציר או הקטיף, המתינו עד הגעת הזמן הראשון משלושת הזמנים ונתנו לעניים ללקוט את מתנותיהם, כך שלפחות אחד משלושת סוגי העניים יכול היה ללקוט מהשדה. ובשדות ומטעים גדולים, הקציר או הקטיף היה מתבצע שורות שורות, ובכל אחד משלושת הזמנים, היו בעלי השדות מייעדים את סופי השורות שכבר נקצרו או נקטפו כפאה לעניים, וכך יכלו כל סוגי העניים ליהנות מהפאה.[8]

בעל השדה צריך להשגיח שלא יבואו אנשים שאינם עניים ליטול מהמתנות, אבל אם הגיע אדם שאינו עני ואין בידו כוח למונעו בלא קטטה, יניח לו ללקוט עם העניים מפני דרכי שלום (רמב"ם ד, יג, מהר"י קורקוס).

אף שהמתנות נועדו לעניי ישראל, אם באו עמהם עניים גויים, נותנים להם ללקוט מפני דרכי שלום (גיטין נט, ב. רמב"ם א, ט).

אמרו חכמים שאין ראוי ליהודי להעסיק פועלים נוכרים שאינם בקיאים בדיני המתנות בעבודות הקציר והקטיף, מפני שהם עלולים לקפח את העניים (רמב"ם ב, י).


[8]. לרא"ש (משנה פאה ד, ה) חלוקת לקט ושכחה היתה מתבצעת בשלושת הזמנים, ומנגד למדנו שהעניים היו הולכים אחר הקוצרים (משנה ראשונה), וכן משמע שרות המואביה לקטה בשדה כל היום, שנאמר (רות ב, ג): "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים", וכן נאמר (שם, יז): "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב". לפיכך יש לפרש, שכאשר בעל השדה חשש שהעניים יזיקו או יגנבו, פתח את השדה או הכרם ללקט שכחה, פרט ועוללות, במשך שלושת הזמנים בלבד, וכשלא חשש, יכלו ללקט אחר הקוצרים והקוטפים.לגבי פאה, כתב הרא"ש שהיתה מתחלקת פעם אחת, בעת שהגיעו הקוצרים או הקוטפים לסוף השדה. אולם לרמב"ם (מתנו"ע ב, יז), הפאה היתה מתחלקת בשלושת הזמנים, ולכאורה קשה, שהרי צריך ליתנה בסוף השדה? רש"ס (ירושלמי ד, ג) מבאר ששדותיו של אדם מחולקים, וכך יצא שסיום כל שדה היה בזמן אחר, וכל שלושת סוגי העניים יכלו ליהנות. ובהלכתא גבירתא ד, ה, כתב שלא ייתן לעניים ליטול בזמן אחד את כל הפאה, אלא ישאיר את חלקה לזמנים הנוספים עבור שני סוגי העניים הנוספים. לפירוש לחם משנה על המשנה שם, בעל השדה היה יוצא שלוש פעמים ביום, לראות אולי צרכי העניים מרובים, כדי להוסיף להם בפאה. והנראה כפי שכתבתי למעלה, שכאשר השדה קטן, מתן הפאה היה בפעם אחת באחד משלושת הזמנים שקבעו חכמים. והעניים היו משוטטים בשדות, וכשראו שעומדים להניח פאה בשדה אחד, היו ממתינים שם לזמן החלוקה. ובשדות גדולים, מן הסתם נהגו לשייר בסוף כל שורה פאה, וכך פתחו את השדה ללקיטת הפאה בשלושת הזמנים באופן המועיל לשלושת סוגי העניים, וכדוגמת מנהג בית נמר ששבחו חכמים (כמובא לעיל בהערה 4).

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה

ט – דין המתנות בזמן הזה

המצווה להניח את המתנות לעניים בתנאי שהעניים עומדים לבוא לקחתן, אבל כאשר ידוע שהעניים לא יבואו, כגון שהשדה היה רחוק מאוד ממקום מגוריהם, אין מצווה להניח את המתנות, שכן נאמר (ויקרא יט, י): "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם", הרי שהמצווה להניחם לעניים "ולא לעורבים ולעטלפים" (חולין קלד, ב). וכיוון שאין מצווה להניח את המתנות, כל היבול בלא יוצא מהכלל שייך לבעל השדה, וחובה עליו להפריש מכולו תרומות ומעשרות (ריטב"א גיטין מז, א).

כיוצא בזה, כאשר ידוע שרוב העניים שיבואו ללקוט את המתנות הם גויים, אין מצווה להניח את המתנות. שכן המצווה להניח את המתנות לעניי ישראל, ואם כדרך אגב באו גם עניים נוכרים, נותנים להם ללקוט עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, אבל כאשר רוב הלוקטים נוכרים, בטלה המצווה (טור יו"ד שלב; ב"ח).

כיום אין כמעט מצב בו ישתלם לעניים לבוא ללקוט את המתנות, מפני שהשדות רחוקים ממקומות היישוב שבהם העניים גרים, וכדי להגיע לשדות העניים יצטרכו ללכת מרחקים גדולים ברגל, והפירות שיוכלו להעמיס על שכמם יהיו מעטים יחסית. ואם ישיגו רכב עבור הובלת הפירות, בדרך כלל מחיר הרכב והנסיעה יהיה גבוה ממחיר הפירות. וגם אם יצליחו ללקוט כמויות גדולות, יתקשו מאוד למוכרם מפני שאינם מחוברים למערכות השיווק. ואם יתחברו למערכות השיווק, הסכום שיקבלו עבור הפירות יהיה נמוך, כפי המקובל בחקלאות המתועשת, שמחיר הפירות עצמם נמוך מאוד, ורוב התשלום שהצרכן משלם הוא עבור ההובלה והשיווק.

אמנם כעיקרון יתכן שבמקרים נדירים מאוד, יהיה משתלם לעני ללקוט את מתנותיו. כגון, בענבי יין שנועדו להכנת יין יוקרתי, כאשר העניים גרים סמוך לשדות, ואין להם עבודה אחרת, ויחד עם זאת הם מסוגלים ללקוט לעצמם את הפירות ולהובילם לביתם ולעשותם יין משובח. בפועל זה כמעט לא קורה, מפני שכל עני שמסוגל לזה, יכול בקלות להשיג לעצמו עבודה קבועה שירוויח בה יותר. לפיכך, כל זמן שלא ידוע לבעל השדה על עניים שמעוניינים ללקוט את המתנות משדהו, הרי שהוא בחזקת כלל החקלאים, ואין עליו מצווה להשאיר את המתנות לעניים. וכיוון שכל היבול שלו, כולו חייב בתרומות ומעשרות, כולל מה שהיה צריך בעבר להשאיר למתנות עניים.[9]

ואף שאיננו זוכים לקיים כיום את מצוות מתנות עניים בשדות, מצווה על חכמי ישראל להעמיק חקר בתחומי הכלכלה והתעסוקה בענפים השונים, ולהתבונן במצב העניים ובגורמי מצוקתם, ובמקביל להתעמק בהלכות מתנות עניים, ולקבל מהן השראה והכוונה לדרך הראויה על פי התורה לעזור לעניים באופן הטוב ביותר. כאשר המגמה למצוא את הדרך שבה יוכלו כל בעלי העסקים שמייצרים דברים שנצרכים לאדם, כדוגמת מזון, בגדים, רהיטים, דיור, בריאות וכיוצא בזה, לשתף את העניים בתוצרת עבודתם. והשיתוף יהיה באופן שהעניים ישתתפו במאמץ לקבלו, והנתינה להם תהיה באופן שתגרום הפסד מועט לנותנים ותועלת מרובה למקבלים (לעיל הלכה ב).


[9]. הפטור כיום מפני שהעניים לא באים לקחת מתנותיהם מבואר בחזו"א מעשרות ז, י; והרב יהודה עמיחי (אמונת עתיך 96). אמנם רשז"א פקפק שאולי משתלם לעניים לבוא ליטול מתנותיהם, וכ"כ הרב רווח (חלקת השדה ח"ב מתנ"ע א). ואם אכן משתלם לעניים ליטול את המתנות, בוודאי שצריך להשאיר להם את המתנות, אלא שבפועל לפי מה שהתברר לחקלאים בדורות האחרונים, לא משתלם לעניים ללקוט את מתנותיהם, ועובדה היא שאין עניים שמבקשים מבעלי השדות להשאיר להם את המתנות. ולכן אין כיום מצווה להשאיר מתנות עניים, מלבד במקרים מיוחדים שבהם עני יבקש מבעל השדה להשאיר עבורו את המתנות.אם בעל השדה חשב שיבואו עניים ללקוט והשאיר את המתנות בשדה, ולבסוף כשלא באו לקחן לעצמו, המתנות פטורות מתרו"מ (וכ"כ דבר אברהם א, יג).

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים | כתיבת תגובה