א – חמש מתנות עניים

מצווה שישתף אדם את העניים בברכת יבולו ויניח להם פירות בפאת שדהו, וזו הפאה. ואם ישכח מעט תבואה או פירות בעת הקציר או הקטיף או האיסוף – יניחם לעניים, וזו השכחה. ואם יפלו שיבולים בודדות בעת הקציר, שהם הלקט, או ענבים בודדים בעת הבציר, שהם הפרט, יניחם לעניים. וכן יניח לעניים את העוללות, שהן אשכולות זעירים של ענבים.

כלל המתנות הללו חמש: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. שנאמר (ויקרא יט, ט-י): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם – לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". וכן נאמר (דברים כד, יט): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".

המצווה להניח מתנות לעניים היא מהיבולים הנחוצים למזונו של האדם, והם היבולים שעומדים בחמישה תנאים:
א) גדל מהארץ, ולא כמהין ופטריות שיונקים את מזונם מהאוויר.
ב) מאכל אדם, אבל גידולים שנועדו למאכל בהמה או לייצור חוטים או צבעים – פטורים.
ג) נשמר, אבל פירות שגדלו הפקר או שבעל השדה הפקיר – פטורים.
ד) לקיטתם כאחד, היינו שנקצרים או נקטפים ברציפות אפילו במשך כמה ימים, אבל פירות כדוגמת תאנה שאינם מבשילים כאחד וממילא אינם נלקטים כאחד – פטורים.
ה) מכניסם לקיום, שרגילים לאחסנם זמן רב, כדוגמת תבואה וקטניות, זיתים שמתקיימים זמן רב כשמן או כזיתים כבושים, ענבים שמתקיימים זמן רב כיין או כצימוקים, וכן שקדים, אגוזים, תמרים, רימונים וחרובים, וכן בצלים ושומים. אבל ירקות ופירות שאין רגילים לשמור זמן רב אלא רובם נאכלים סמוך ללקיטתם, כדוגמת מלפפונים, עגבניות, חסה, אבטיחים, פירות הדר, תפוחים, אגסים ואפרסקים – פטורים ממתנות עניים. כלומר תבואה, קטניות וחלק מפירות האילן ומעט ירקות כדוגמת בצלים ושומים חייבים, וכמעט כל הירקות ורוב פירות האילן פטורים.

כל הפירות החייבים במתנות עניים – חייבים בשתי מתנות – בפאה ושכחה. יתרות עליהם תבואה וקטניות שנקצרות או נקטפות, שחייבות בשלוש מתנות, כי נוספה להם חובת לקט. יתרים עליהם ענבים שחייבים בארבע מתנות, שיש בהם חובת פרט שמקביל ללקט, ובנוסף לכך חייבים גם בעוללות.^[1]