בארבע דרכים צוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות. השנייה, צדקה, להשלמת צרכיהם הבסיסיים, והצדקה הגדולה ביותר – לסייע להם למצוא עבודה. השלישית, 'מעשר עני'. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה במקום 'מעשר שני' היו מפרישים 'מעשר עני', ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע (להלן ז, ט). הרביעית, בשיתוף העניים בשמחות, ובכלל זה בסעודות הרגל בעת שהיו אוכלים מפירות מעשר שני ובשר קרבן מעשר בהמה (להלן ז, י; פנה"ל מועדים א, יא).
בפרק זה נעסוק בדרך המרכזית שעל ידה היו העניים מתקיימים בימים עברו, שבהערכה זהירה הגיעה לכ-3-4% מהיבול, ובענבים מעט יותר.[2] אמנם כיום, בעקבות הירידה העצומה במחיר המזון והעלייה הגדולה ברמת החיים, כבר אין תועלת לעניים בליקוט המתנות מהשדות (כמבואר להלן בהלכה ט), אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך הראויה לעזור לעניים. ראשית, ראוי לתת לעניים להשתתף עד כמה שאפשר באחריות למצבם, ולכן היה עליהם לבוא לשדות וללקוט את המתנות בכוחות עצמם. שנית, ראוי לבעל הנכסים לשתף את העניים בפירות נכסיו, ולכן המצווה לתת לעניים לקטוף מהיבול עצמו ולא מהכסף שמתקבל עבורו. שלישית, ראוי שהעזרה לעני תהיה באופן שההוצאה לעשיר תהיה מעטה והתועלת לעני מרובה. שכן חכמה עצומה ישנה במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם לפועל על קציר או קטיף של מאה קילו רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה. כך יצא שהעניים שממילא לא היתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו הרבה מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה הפסיד מעט. לא זו בלבד, אלא שאף הרוויח מעט, שכן ליקוט הפירות שנשכחו על העצים מונע את המזיקים להימשך לעצים ולהדביקם במחלות, במיוחד בגפן שנוטה לקבל יותר מחלות, והשארת העוללות עלולה להביא מחלות. כמו כן, הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שהפסדו של בעל הגפן היה מועט, ואילו העניים יכלו לשמוח ביין שהכינו מהם.
לגבי פאה, אמנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה, ובאמת מהתורה בשיבולת אחת מקיימים את המצווה. ואע"פ כן ישנה חכמה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שאז בעלי השדות עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר פאה לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה לפועלים להגיע, ולילדים העניים היה קל לטפס על העץ ולקוטפם.
התורה חזרה והזכירה את מצוות מתנות עניים באמצע פרשת המועדים שבהם היו ישראל עולים לבית המקדש, שנאמר (ויקרא כג, כב): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". בארו חכמים שרצתה התורה ללמדנו "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (רש"י שם). מזה נלמד שכל אדם שממשיך את רעיונות החסד והצדקה של מתנות עניים אל מקום עבודתו, באופן שהוא שומר על יעילותו של העסק ויחד עם זאת עוזר לעניים, ממשיך בכך את קדושת המקדש למקום עבודתו. יהי רצון שנזכה לקבל השראה והדרכה ממצוות אלו, ונמשיך את קדושת המקדש לכל העסקים והמפעלים, והעזרה שנעזור שם לכל נצרך, תחשב כקרבן שעולה לריח ניחוח לה'.[3]
