כד – מזון מהחי

א – ביצים טהורות

ביצים של עופות טהורים כשרות לאכילה, וביצים של עופות טמאים אסורות באכילה, “שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור” (בכורות ה, ב). ביצי תרנגולות שאנו רגילים לאכול, אפשר לקנות מכל אדם, הואיל וביצים של עופות טמאים אינן מצויות אצלנו, וממילא כל הביצים שדומות לביצים הרגילות שאנו צורכים בחזקת כשרות (שו”ע פו, ב).

ואם הביצים שונות מהביצים הרגילות, אמרו חכמים (חולין סד, א) שאם שני ראשי הביצה כדים, היינו עגולים ככדור; או חדים, היינו מאורכים; או שהחלמון (הצהוב) מבחוץ והחלבון (הלבן) מבפנים – בידוע שהיא ביצה של עוף טמא ואסור לאוכלה. ואפילו אם יאמר המוכר שהיא של עוף טהור – אין מאמינים לו. אבל אם ראשה אחד כד ואחד חד, והחלמון מבפנים והחלבון מבחוץ, יתכן שהיא מעוף טהור, ואזי אם אדם שמבין בהלכה אומר שהיא של עוף טהור – סומכים עליו והביצה כשרה. ואם הוא נחשב אדם אמין אבל אינו מבין בהלכה, רק אם יאמר שהביצה ממין עוף מסוים שידוע כעוף טהור, הביצה טהורה (עי’ שו”ע ורמ”א פו, א).

ביצים שהטילה נקבת עוף שנעשתה טריפה בעקבות פציעה או מחלה – אסורות באכילה, שכשם שבשרה אסור באכילה כך הביצים שלה אסורות באכילה. וכן ביצה שנמצאה במעיה של נבילה – אסורה באכילה.[1] אין מניחים ביצה של טריפה או נבילה תחת תרנגולת שתדגור עליה, שמא יטעו לאוכלה. אבל אם הניחו ובקע ממנה אפרוח – האפרוח כשר (שו”ע פו, ז; פת”ש ד).

ביצים שנמצאו בתוך נקבת עוף אחר שנשחטה שחיטה כשרה – כשרות. אם כבר יש להן חלבון וחלמון, דינן כביצים שהן פרווה ומותר לאוכלן עם חלב. ואם אין להן עדיין חלבון, דינן כבשר ואסור לאוכלן עם חלב (שו”ע פז, ה).


[1]. מבואר במשנה עדויות ה, א, על פי דעת בית הלל, שביצה גמורה שנמצאה במעיה של נבילה – מותרת מהתורה, הואיל ותהליך היווצרותה היה בעת שהעוף היה כשר, אבל חכמים אסרו אותה, כיוון שיצאה מנבילה שאסורה מהתורה. וביצה של טריפה, שהאם הטילה זמן מה אחר שנטרפה, אסורה מהתורה, הואיל וחלק מהיווצרותה נעשה במעי טריפה. לפיכך, ביצה שהיא ספק מנבילה או מכשרה – מותרת כדין ספיקא דרבנן, ואם היא ספק טריפה – אסורה כדין ספיקא דאורייתא (שו”ע פו, ג). אם הביצה הוטלה מיד לאחר שהאם נטרפה, למרות שאיסורה מדרבנן, מחשיבים אותו כאיסור תורה שספקו אסור, מפני שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים (ב”י פו, ג; תורת חטאת עא, א).

ב – דם בביצים מופרות

דם שנמצא בביצה, אם הוא במקום שממנו מתחילה התרקמות האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט על כל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו מתחילה התרקמותו אסור מהתורה (רשב”א ורא”ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי”ף, רמב”ם, רא”ה, שערי דורא).

אבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח – אין בו איסור, אולם משום מראית עין, צריך להסירו והביצה מותרת. דם זה מופיע כאשר אחד מנימי הדם שעוטף את הביצה נקרע בעת תחילת היווצרותה.

נחלקו הראשונים בשאלה, היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא ‘חלמון’ (רי”ף, רמב”ם ושו”ע סו, ג). מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא ‘חלבון’ (רא”ה ורש”ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לצד הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות. וכאשר הדם התפשט מקשר החלבון לגרעין החלמון, התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרה (רש”י ותוס’). למעשה, כיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שלפי אחת השיטות הוא דם התרקמות שאוסר את כל הביצה, נוהגים על כל דם שנמצא בביצה לאסור את כולה (רמ”א סו, ד; ב”ח, בא”ח).

ואף שדם ריקום אפרוח אסור, הרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו צריך לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או מאפה, כיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב”י ושו”ע רמ”א סו, ח). וכיוון שאם יימצא בה דם, כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, שאם יימצא בה דם, יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים או התבשיל שמעורבים עמה.

כל מה שלמדנו עד כה הוא על ביצה מופרית, היינו ביצה של תרנגולת שהופרתה מתרנגול זכר, שמביצתה יכול להתפתח אפרוח, וכפי שהיו רוב הביצים בעבר.[2]


[2]. בביצים מופרות, אם ברור שהדם הוא במקום התרקמות האפרוח, והתערבה ביצה זו בביצים אחרות או בתבשיל, כל שאין פי שישים ואחת כנגדה כל התערובת אסורה. אבל כאשר ספק אם הדם ממקום התרקמות האפרוח, הביצה בטלה ברוב (שו”ע ורמ”א סו, ד; פו, ה). אימתי בטוח שהדם ממקום התרקמות, כאשר הוא גם בחלמון (רי”ף, רמב”ם ושו”ע), וגם בחלבון (רא”ה ורש”ל), והחלק שבחלבון הוא ב’קשר החלבון’ ונמשך משם אל ‘גרעין החלמון’ (רש”י ותוס’).

נקודות חומות אינן נחשבות דם, כי רק מה שבצבע אדום כדם אסור (דרכי תשובה סו, כב). בביצים חומות יש יותר כתמים חומים שלעיתים אף נוטים לכתום, והם מגיעים מהקליפה ואין בהם איסור. גם הקליפה הלבנה גורמת לכתמים אלא שהואיל והם לבנים, אינם ניכרים כל כך.

ג – ביצים לא מופרות

הדם האסור בביצה הוא רק דם שממנו מתחיל להתרקם אפרוח, ולכן מעיקר הדין אין איסור בדם שנמצא בביצה שאינה מופרית, הואיל ואין אפשרות שיתפתח ממנה אפרוח. אמנם משום מראית עין, צריך להוציאו (שו”ע סו, ז). וכיוון שכך, אין חובה לבדוק ביצים שאינן מופרות, שכן רק במקרה שרואים בהן דם צריך להסירו. תופעה זו של דם בביצה שאינה מופרית קיימת בביצה אחת מתוך כמה אלפי ביצים שנמכרות בפיקוח.

כיום במדינת ישראל, אסור מסיבות בריאותיות לשווק ביצים מופרות למאכל, שכן הן מכילות שאריות של תרופות שמזריקים לתרנגולות שמטילות אותן. בפועל, למעלה מתשעים ושבעה אחוזים מהביצים המשווקות למאכל בישראל הן ביצים מפוקחות שאינן מופרות, והחותמת שעליהן היא הסימן לכך.

לפיכך, על פי הדין אין צריך לבדוק ביצים שיש עליהן חותמת, ואם באקראי תוך פתיחת הביצה ראו בהן דם, יש להוציאו משום מראית עין, והביצה כשרה. ואע”פ כן רבים נוהגים להדר לבדוק את כל הביצים שנמכרות בחנויות, או מפני שאינם יודעים שאין חייבים בכך, או מפני שרוצים להדר שלא יהיה בביצים אפילו דם שאסור משום מראית עין בלבד.[3]


[3]. לפני כשישים שנה התעוררה השאלה לגבי דם שנמצא בביצים שנמכרו בשווקים, שרובן כבר לא היו מופרות. ביבי”א ח”ג יו”ד ב, כתב שאין לחשוש למיעוט הביצים המופרות, אלא יש להתייחס לכל דם שנמצא בביצה כדם שאסור משום מראית עין בלבד, שיש להוציאו והביצה כשרה. ובאג”מ יו”ד א, לו, הסכים שכך הוא עיקר הדין, אבל כיוון שאין מדובר בהפסד רב, אם נמצא דם בביצה, יש לחשוש שאולי היא מופרית ולזרוק את כל הביצה. מאז ועד היום המציאות השתנתה מאוד. למעלה מ-97% אחוז מהביצים חתומות כחוק ויש לגביהן ודאות שאינן מופרות, ולהלכה אין צריך לבודקן. ואע”פ כן עדיין רבים נוהגים לבודקן. שני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שיסודו בטעות, ואילו היו יודעים שיש ודאות שהביצים החתומות אינן מופרות ואין צורך לבודקן – לא היו בודקים. השני, שהואיל וכבר נהגו מימים ימימה לבדוק ביצים, ממשיכים לבודקן כדי להסיר גם דם שאסור משום מראית עין בלבד. וזאת למרות שמעיקר הדין אפילו ביצים מופרות אין חובה לבדוק כשרוצים לאוכלן כביצים קשות, שכן הולכים אחר הרוב. ורק אם ממילא פותחים ביצים מופרות הורו להחמיר לבודקן. ואם הביצים לא מופרות, גם כאשר פותחים אותן אין חובה לבודקן.

גם בין הביצים שמשווקות שלא כחוק, בלא חותמת, אין כמעט ביצים מופרות, מפני שגידול ביצים מופרות יקר. דוגמא למקרה נדיר שבו יתכן שישווקו ביצים מופרות הוא כאשר ארעה תקלה בגידול להקת רבייה או בשיווק הביצים שנועדו לרבייה, ובמקום לזרוק את הביצים, החליטו לשווקן בניגוד לחוק. בכל אופן חשש זה רחוק, כי בביצים אלו עלולות להיות תקלות ודם רב, והמשווק אותן עלול לפגוע באמינותו, ואף העוברים על החוק מעדיפים להימנע מכך. לכן גם הקונה ביצים בלא חותמת כעיקרון אינו חייב לבודקן, כי רק אחוזים בודדים מהן מופרות. אבל ראוי שישים לב אם יש בהן דבר משונה, מחשש שהן מופרות והתחילו להתפתח בהן אפרוחים, ומחשש שהן מקולקלות ומסוכנות לבריאות. אגב, כאשר רוצים להפוך תרנגולות רבייה למטילות ביצים למאכל, צריכים להפרידן מהזכרים ולהמתין כשבועיים עד ששאריות התרופות יתפוגגו מבשרן.

גם ‘ביצי חופש’ או ביצים אורגניות המשווקות בחנויות הן ביצים שאינן מופרות. ‘ביצי חופש’ הן ביצים של תרנגולות שגדלות בשטח גדול פי עשרה מהשטח של הלול הרגיל, כדי למנוע מהן צער. כיום אחוז ‘ביצי החופש’ בישראל הוא פחות מאחוז מכלל הביצים. ביצים אורגניות הן ביצים של תרנגולות שקבלו מזון אורגני, ולא עברו חיטוי בחומרים כימיים, וגם לא קיבלו את רוב הזריקות.

ד – דבש

הדבש כשר לאכילה, וכן מסופר בתנ”ך על שמשון ויהונתן שאכלו דבש. אלא שיש לשאול, הרי הדבש נוצר על ידי דבורים, והדבורים אסורות באכילה משום שרץ העוף, ואיך מאכל שנוצר ממין טמא כשר לאכילה, הרי כלל נקוט בידינו: “היוצא מן הטמא – טמא”, ולכן למשל, חלב של בהמה טמאה אסור באכילה. שני הסברים נאמרו לכך בתלמוד (בכורות ז, ב): לדעה אחת (תנא קמא), הדבש שונה מחלב, שהחלב נוצר בגוף הבהמה, ואם היא טמאה אף החלב הנוצר בה טמא. אולם הדבש אינו נוצר בגוף הדבורים אלא הן מלקטות צוף מפרחים וצמחים ואוגרות אותו בגופן, ואחר כך פולטות אותו בכוורת, ושם בכוורת הנוזלים שבצוף מתאדים ונוצר הדבש. ולדעה אחרת (רבי יעקב), יש לימוד מיוחד מן הפסוק העוסק בשרץ העוף, שממנו אפשר לדייק שהדבש היוצא מן הדבורים כשר.

הדבוראים צריכים לסנן את הדבש, מפני שלפעמים מעורבות בדבש דבורים מתות או רגליים וחלקי גוף אחרים של דבורים. לאחר הסינון – הדבש כשר. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות זמן רב, אין לחוש שמא נתנו בו טעם, מפני שאפילו אם נתנו בו טעם, הרי זה טעם פגום שאינו אוסר (שו”ע יו”ד פא, ח; להלן לד, ז).

ה – מזון מלכוֹת

מזון מלכות הוא חומר נוזלי למחצה, שדבורים מפיקות מבלוטות שבראשן, שטעמו מר במקצת. על ידי אכילה מרובה של מזון מלכות, זחל רגיל מתפתח להיות מלכת הדבורים. לולי כן היה זחל זה נעשה דבורה רגילה. מלכת הדבורים מיוחדת בכך שממנה נמשך הדור הבא, היא מסוגלת להטיל עד אלפיים ביצים ביום, משקלה כפול ממשקל שאר הדבורים, ותוחלת חייה פי ארבעים משאר הדבורים. כיוון שמזון מלכות מסוגל לחולל שינויים מופלגים בדבורה, ישנם מרפאים שסוברים שיש במזון מלכות סגולות רפואיות חשובות.

אולם לגבי כשרותו נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לאוכלו, מפני שכל היוצא מטמא – טמא, וכיוון שהדבורים אסורות באכילה – אף מזון המלכות שהן מפיקות מבלוטות שבראשן אסור באכילה. ואין דינו כדבש, מפני שהדבש הוא צוף שהדבורים מלקטות מפרחים וצמחים ואוגרות בזפק הנמצא בין פיהן לקיבתן, ואחר כך מוציאות אותו בכוורת, ושם הצוף מתייבש מעט ונעשה דבש. וכיוון שמדובר בצוף מעובד – הדבש כשר באכילה. אבל מזון מלכות נוצר מתוך גופן של הדבורים, ולכן אסור באכילה. ואף אם נאמר שיש לימוד מן הפסוק שדבש דבורים כשר, כוונת התורה להתיר רק את הדבש הידוע בטעמו, אבל לא את שאר החומרים המופרשים מן הדבורים.

ויש אומרים שדינו כדבש, שכל מה שהדבורים מפיקות מגופן מבוסס על צוף ומיני צומח שונים שהדבורים מלקטות. ואף הדבש עצמו מתגבש בצורתו על ידי תוספת אנזימים שמופרשים מבלוטות שבגוף הדבורה, וכמו שהדבש כשר, כך שאר החומרים היוצאים מגוף הדבורה כשרים. וגם אם נאמר שיסוד ההיתר של הדבש הוא ממה שנלמד מן הפסוק, כשם שלמדנו שהדבש כשר, כך אפשר ללמוד שכל החומרים המופרשים מן הדבורים כשרים.

למעשה, אף שראוי לחוש לדעת המחמירים, לצורך רפואי אפשר להקל לאכול מזון מלכות, מפני שרגילים לערב את מזון המלכות בדבש שכמוּתוֹ פי ארבעים ממזון המלכות, וכיוון שטעמו אינו מורגש, איסורו בטל ומותר לאוכלו. וכן אם יכינוהו בצורה של גלולות שאין בהן טעם מותר לבולען. והמיקל לאכול מזון מלכות כפי שהוא, אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך.[4]

עוד מפיקות הדבורים חומר הנקרא פרופוליס, שעל ידו הן משמרות את הכוורת מזיהומים ומחלות; וחומר שנקרא פולן, שמסייע להזנת הדבורים בצעירותן. ומותר לאוכלם כדין דבש.[5]


[4]. הרב אונטרמן בשבט יהודה שער ה’ עמ’ שמ”ד התיר. וכן בציץ אליעזר יא, נט; יב, נד, הרחיב בביאור העניין ונטה להחשיב מזון מלכות כדבש, ולמעשה התירו לחולה או לצורך רפואי. מנגד דעת הרב בריזל, שמזון מלכות אינו בכלל הדבש שהותר. ובשו”ת עמא דבר עמ’ קטו, סיכם את הסוגיה, והביא את דעת רשז”א לאסור, אולם התיר לחולה בחצי שיעור.

[5]. בשו”ת עמא דבר עמ’ קטו כתב שדין פרופוליס ופולן שהדבורים מפיקות כדין מזון מלכות. ע”כ. אולם התברר שהפרופוליס מורכב משרף שהדבורים מלקטות, לועסות ופולטות. ואילו הפולן הוא אבקת פרחים מעורבת בצוף ובמעט רוק דבורים, ואם כן דינן קל מדין מזון מלכות, וקרוב להיחשב כדבש. וכיוון שטעמם פגום והם נאכלים לרפואה בלבד, אין שום צד לאוסרם.

דילוג לתוכן