דם שנמצא בביצה, אם הוא במקום שממנו מתחילה התרקמות האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט על כל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו מתחילה התרקמותו אסור מהתורה (רשב"א ורא"ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי"ף, רמב"ם, רא"ה, שערי דורא).
אבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח – אין בו איסור, אולם משום מראית עין, צריך להסירו והביצה מותרת. דם זה מופיע כאשר אחד מנימי הדם שעוטף את הביצה נקרע בעת תחילת היווצרותה.
נחלקו הראשונים בשאלה, היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא 'חלמון' (רי"ף, רמב"ם ושו"ע סו, ג). מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא 'חלבון' (רא"ה ורש"ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לצד הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות. וכאשר הדם התפשט מקשר החלבון לגרעין החלמון, התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרה (רש"י ותוס'). למעשה, כיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שלפי אחת השיטות הוא דם התרקמות שאוסר את כל הביצה, נוהגים על כל דם שנמצא בביצה לאסור את כולה (רמ"א סו, ד; ב"ח, בא"ח).
ואף שדם ריקום אפרוח אסור, הרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו צריך לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או מאפה, כיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב"י ושו"ע רמ"א סו, ח). וכיוון שאם יימצא בה דם, כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, שאם יימצא בה דם, יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים או התבשיל שמעורבים עמה.
כל מה שלמדנו עד כה הוא על ביצה מופרית, היינו ביצה של תרנגולת שהופרתה מתרנגול זכר, שמביצתה יכול להתפתח אפרוח, וכפי שהיו רוב הביצים בעבר.[2]
נקודות חומות אינן נחשבות דם, כי רק מה שבצבע אדום כדם אסור (דרכי תשובה סו, כב). בביצים חומות יש יותר כתמים חומים שלעיתים אף נוטים לכתום, והם מגיעים מהקליפה ואין בהם איסור. גם הקליפה הלבנה גורמת לכתמים אלא שהואיל והם לבנים, אינם ניכרים כל כך.
