ארכיון הקטגוריה: ה – מצוות הלוואה

א – יסודות המצווה

מצוות עשה מן התורה להלוות כסף לאדם שנזקק לו, שנאמר (שמות כב, כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי". ואמנם כל מקום שנאמר בתורה 'אם', הכוונה היא רשות, אם תרצה תלווה ואם לא תרצה לא תלווה, אבל כאן אמרו חכמינו במכילתא, שזהו אחד משלושת המקומות שהתורה השתמשה בלשון 'אם' אע"פ שהכוונה למצווה שחובה לקיימה. והאמת היא שהמילה 'אם' אינה מופנית כלפי המצווה, אלא מוסבת על סוף הפסוק, שאם תלווה ולא יהיה ללווה כסף להחזיר, לא תהיה לו כנושה (אהבת חסד א, סק"ב). המסקנה היא אם כן, שכשם שישנה מצווה להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע, כן ישנה מצווה חיובית להלוות כסף לאדם הנזקק לו (שו"ע חו"מ צז, א).

ואמרו חכמים במסכת שבת (סג, א), שמצווה זו גדולה יותר ממצוות הצדקה. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (קצ"ז): שצוונו הא-ל להלוות לעני כדי להקל לו מעוניו ולהרחיב לו, וזו מצווה יותר חזקה ויותר מחויבת מכל מצוות צדקה, כי מי שנתגלה כבר עוניו ברבים והוא פושט ידו לצדקה, אין צרתו ובושתו כמו צרת העני המסתתר, שרוצה להיעזר קודם שיתגלה עוניו ברבים ויתבזה. ולכן מצוות ההלוואה קודמת ועדיפה על מצוות הצדקה, באשר יש בה התחשבות יתירה בסבלו של הזולת.

ועוד יתרון יש במצוות ההלוואה על מצוות הצדקה הרגילה, שמצוות ההלוואה היא גם לעניים וגם לעשירים, ואילו צדקה רק לעניים (סוכה מט, ב). כלומר החסד המתבטא במצוות ההלוואה הוא יותר כללי ומקיף, ונוגע לכל מערכות היחסים שבין אדם לחבירו, ואילו הצדקה היא ביטוי של חסד רק כלפי סוג מסוים של אנשים. ואף שנאמר בפסוק: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", אין הכוונה שאין מצווה להלוות לעשיר, אלא הכוונה שאם באו עשיר ועני להלוות, יש להקדים את העני לעשיר, מפני שהצורך שלו בהלוואה הוא צורך גדול יותר (ב"מ עא, א. שו"ע חו"מ צז, א).

ולולי היתה התורה אומרת, שיש להקדים את העני, היו רוב האנשים מעדיפים להלוות לעשירים, מפני שיש יותר בטחון שהעשירים יוכלו להחזיר את הכסף, ואף לגמול בעתיד טובה תחת טובה, מה שאין כן העני שאין לו אפשרויות לכך. לכן הוצרכה התורה להדגיש – "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", להקדים עני לעשיר (אהבת חסד א, א).

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

ב – מהו שיעור ההלוואה

השאלה המסובכת ביותר במצוות ההלוואה היא, כמה כסף צריך אדם להלוות לחבירו ולכמה זמן. כמובן שאם מדובר באדם עשיר מאוד, שאין לו כל בעיה להלוות, ראוי שיעניק הלוואות לפי הצורך, ואם מבקשים ממנו הלוואה גדולה, ייתן הלוואה גדולה, ואם מבקשים ממנו הלוואה לזמן ארוך, ייתן לזמן ארוך.

אך צרכי עמך מרובים ואין הבור מתמלא מחולייתו, ועדיין לא נמצאו העשירים שיוכלו לספק את כל צרכי העם. ואם כן כשבא אלינו חבר או קרוב בבקשת הלוואה, ואין לנו אפשרות לעזור לו כפי צורכו, מתעוררת השאלה: כמה כסף עלינו להלוות, או עד כמה צריך האדם לחסוך בהוצאותיו כדי לעזור לחבריו. האם צריך, למשל, להפסיק תוכניות חסכון והשקעה כדי לתת את אותו הכסף בהלוואה, או האם מצווה להפסיק לקנות מעדני חלב, או לוותר על נופש בבית מלון.

ראשית צריך לומר, שברור שאי אפשר לקבוע בהלכה זו שיעורים ברורים, הואיל וישנם הבדלים גדולים בין אדם לחבירו, הן בהכנסות והן בהוצאות, וממילא לא ניתן לקבוע בזה שיעורים. וגם אי אפשר ללמוד דבר מדין הצדקה. שעל הצדקה אמרו חכמים שאסור לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית נכסיו, שמא יהיה עני ויצטרך לבריות (כתובות נא, א). אבל הלוואה אינה דומה לצדקה, שבצדקה הכסף אינו חוזר, ואילו בהלוואה האדם עתיד לקבל כספו בחזרה, ולכן ודאי שאפשר לתת יותר מחמישית. ומצד שני, לא יתכן לומר שאת כל הכסף הפנוי צריך לתת להלוואה, כי הרי יתכן שבעתיד הקרוב יזדמן לפניו איזה עסק טוב במיוחד ויצטרך לכסף. ועוד, שאם לא יתן את כספו בהלוואה יוכל להשקיע אותו ולהפיק ממנו רווחים. וכן ישנו סיכון מסוים שהכסף לא יוחזר. ולכן לא יתכן לומר שאת כל כספו יצטרך לתת בהלוואה. ומנגד, ודאי שגם אי אפשר להשתמט ממצוות ההלוואה בתואנה שאנחנו צריכים את כל הכסף כדי לגלגלו ולהפיק ממנו רווחים, כי אם כן, מה יהיה על מצוות ההלוואה?!

גם לא ניתן לקבוע מהן הוצאות מיותרות שנכון לקצץ בהן כדי שיהיה לאדם כסף לתת לחבירו בהלוואה, ומה אינו מותרות, מפני ששמחת החיים תלויה בהם. והדבר משתנה מאדם לאדם.

הואיל ואי אפשר לקבוע בזה שיעורים קבועים, צריך להדגיש את הכלל: כל אחד צריך להשתדל לעזור לחבריו כמה שיותר, בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים. וכדי שההחלטה אם הוא יכול להלוות או לא תהיה נכונה, חשוב מאוד ללמוד על הערך הגדול שבמצוות ההלוואה, וכן על הערך הכללי של גמילות חסד, ומתוך כך אפשר לשקול באופן נכון כמה כסף להלוות.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

ג – משך זמן ההלוואה

למרות שאמרו חכמים (מכות ג, ב), שסתם הלוואה היא לשלושים יום, ודאי הוא שאין כוונתם לומר שאין מצווה להלוות ליותר משלושים יום, אלא הכוונה היא, שאם לא סיכמו ביניהם את מועד התשלום, אזי צריך להחזיר את ההלוואה כעבור שלושים יום, כי כך הוא משך סתם הלוואה. אך דין זה אינו קשור לעצם מצוות ההלוואה, והכל תלוי באמצעים, ולכן מי שפנו אליו בבקשת הלוואה לזמן ארוך, אם יש לו אפשרות, מצווה עליו להלוות לזמן ארוך. וכן אם יש לו אפשרות לתת הלוואה רק לימים מספר, ברור שאין הוא מצווה לתת את ההלוואה לזמן ארוך יותר ממה שהוא מסוגל (אהבת חסד א,ו).

כמה פעמים ילווה לאותו אדם? כתב ה"חפץ-חיים" (אהבת חסד א, ז), שהואיל ומצוות ההלוואה שייכת למערכת המצוות הכלולות בגמילות חסדים, ממילא דינה הוא שאין לה שיעור. וכשם שבכל המצוות של גמילות חסדים, בכל פעם שמתעורר צורך חדש, ישנה מצווה לעזור, כך גם הדין לגבי הלוואה. וכמו שאין לומר לחולה הנזקק לעזרה: סליחה, הואיל וכבר עזרתי לך פעם אחת היום, יצאתי ידי חובתי, ומעתה תסתדר לבד, כך גם אין להימנע מלהלוות לאדם אחד כמה פעמים. ואפילו אם בא אדם לחבירו, וביקש ממנו הלוואה, וזמן קצר לאחר שפרע את ההלוואה ביקש הלוואה נוספת ואפילו עד מאה פעמים, בכל פעם ופעם, אם יש באפשרותו להלוות, ילווה מתוך שמחה וחביבות. ויחשוב שבכל פעם שהוא מלווה הוא מקיים מצווה, ואם כן מה אכפת לו להלוות שוב ושוב. וכי אם היה בעל חנות, והיה אדם מתדפק על דלתי חנותו שוב ושוב, בכדי לקנות את אותה הסחורה, וכי היה כועס עליו, וטוען כלפיו, הלא כבר קנית פעם אחת היום, מדוע אתה בא פעמיים?! ודאי שלא, שהרי על כל קנייה וקנייה הוא מרוויח. כך גם צריך לחשוב אדם שמעניק הלוואה, שבכל פעם שהוא מלווה הוא מקיים מצווה, ולכן הוא המרוויח הגדול מכך שזכה להלוות לחבירו.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

ד – הלוואה בריבית והיתר עסקה

ישנן שתי צורות של הלוואות, האחת משובחת ואין דומה לה, והאחרת רעה. ההלוואה הטובה היא אותה הלוואה אשר עיקר מטרתה היא לגמול חסד עם הזולת ולעזור לו. וההלוואה הרעה היא ההלוואה בריבית, שכל מטרתה אנוכית. אפשר לעשות כמעט את אותו המעשה, להלוות כסף לחבר, אבל כשמלווים ללא ריבית המטרה לעזור, ומקיימים מצווה. וכשמלווים בריבית, המטרה היא לנצל את מצוקתו של הזולת ולהתעשר, וזו עבירה חמורה. כתב ה'שולחן-ערוך' (יו"ד קס, ב): "כל הנותן הלוואה בריבית – נכסיו מתמוטטים וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוהי ישראל". הרי כבר יצאנו ממצרים, ועל ידי כך נודע לנו שהחומרניות היא לא העיקר. הרי כבר ה' יתברך נגלה אלינו, ולימד אותנו אורחות חיים וחסד. ואיך יתכן שאדם מישראל ינצל את מצבו הקשה של חבירו, ואת ההזדקקות הנואשת שלו לכסף, כדי להתעשר. אין זאת אלא שהתדרדר לכפירה באלוהי ישראל וביציאת מצרים. לכן גם עונש המלווה בריבית גדול, שנכסיו מתמוטטים, ודימו אותו חז"ל לנחש.

ולא רק המלווה בריבית עובר באיסור, אלא אף הלווה והעדים ונותני הערבות, וכל מי שמשתתף בהלוואה האסורה הזו, עובר באיסור תורה.

אלא שישנו "היתר עסקה" המפורסם, ועיקר עניינו הוא, שאין מדובר כלל בהלוואה אלא בעסק של שותפים, אחד נותן כסף והשני נותן עבודה, ולאחר מכן מחלקים את הרווחים. למשל, לאחד יש כסף להשקעה, ולשני מפעל, בעל הכסף משקיע את הכסף במפעל, על ידי כך יכול בעל המפעל להגדיל את הייצור, והם אח"כ יתחלקו ברווחים. וכדי שלא להסתבך בקשיים חשבוניים, קובעים מתחילה את חלקו של נותן הכסף, שכך וכך אחוזים ירוויח בכל שנה, ואילו את יתרת הרווחים יקבל העובד. ואכן ההגיון שב"היתר עסקה" הוא ברור, אין כל סיבה שבעל הכסף יוציא מכיסו מזומנים ויממן את העובד או את המפעל, אלא יש כאן שותפות ששני הצדדים צריכים להרוויח ממנה.

אבל יש להיזהר מאוד, שחס וחלילה "היתר עסקה" לא יבטל וישכיח מאיתנו את המצווה החשובה של מתן הלוואה לנצרך. כי כל "היתר העסקה" מבוסס על כך שהעובד אינו במצוקה, והמטרה של שניהם היא להרוויח ולהתעשר, ולכן זכותו של בעל הכסף להיות שותף ברווחים. אבל כשמדובר באדם השרוי במצוקה, שאין לו ממה להתקיים, או שאין לו אפשרות לקנות דירה, וכיוצא בכך, ודאי שחובה עלינו להשתדל לעזור לו ככל יכולתנו בהלוואה ללא ריבית.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

ה – האם הנמצא באוברדרפט עובר באיסור ריבית

שאלה: האם מותר לאדם להיות במינוס (אוברדפט) בחשבון הבנק שלו, ולשלם על כך ריבית ב"היתר עסקה"?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אסור לאדם למשוך משיכת יתר מהבנק (אוברדרפט) שלא למטרות עסקיות. ולמרות שיש לבנק "היתר עסקה" על כל פעולותיו, אין זה מועיל למשיכת יתר לצורך מימון שוטף, מפני שיסוד ההיתר מבוסס על כך שהכסף מושקע בעסקאות למטרת רווח, ועל כן אין מדובר כאן בהלוואה אלא בעסקה. אבל אם הכסף נועד לקניית מאכלים ובגדים ושאר צרכים, הרי זו הלוואה רגילה, שלא נועדה להשקעות, וממילא האחוזים שמתווספים על הקרן הם ריבית שאסורה מהתורה. ואף שיש מתירים זאת בשעת הדחק, מכל מקום דעת רוב הפוסקים, שאסור מהתורה לאדם להיות במינוס בבנק כדי לממן את קניותיו.

ואמנם מי שיש לו תוכנית חסכון או דירה, ולמשך תקופה מסוימת נקלע למצוקה כספית, וכדי לממן את צרכיו השוטפים יש בפניו שתי אפשרויות, או לשבור את תוכנית החסכון או למכור את הדירה, או למשוך מהבנק סכומי כסף ולשלם עליהם אח"כ ריבית – בשעת הדחק מותר לו להיכנס למינוס (לאוברדרפט) ולשלם עליו אח"כ ריבית. מפני שאפשר להחשיב משיכה זו כצורך עסקי, שאם יצטרך למכור את הדירה או לשבור את תוכנית החסכון, יגרם לו הפסד כספי, ולכן יותר משתלם לו להיות במינוס ולשלם עליו ריבית מסוימת, ובכך לחסוך מעצמו את ההפסד הכרוך בשבירת תוכנית החסכון או מכירת הדירה.

אבל גם בהיתר זה אפשר להשתמש רק למשך זמן קצוב. מפני שבמקרה של גירעון תמידי, אי אפשר לומר שעדיף לו שלא לשבור תוכנית חסכון או לא למכור את הדירה, כי הריבית שהוא מקבל עבור חסכונותיו, או הרווח שהוא מקבל עבור שמירת דירתו, קטנים מהריבית שהוא משלם במשך תקופה ארוכה עבור משיכת יתר. [1]


[1]. כתב בשו"ע הרב הל' ריבית מב, שאסור לעשות "היתר עסקה" בשביל הוצאות שוטפות אלא רק לצורך עסקי. וכ"כ הרבה פוסקים. ואמנם יש מתירים כאשר שווה לו יותר לשלם את הריבית מאשר לחיות בדוחק רב, ואזי גם זה נחשב כעסקה. וכך משמע מדברי שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ג, קס, ותליתאה א, קלז, ומהרש"ם ב, רטז. אבל לרוה"פ הדבר אסור, וכ"כ פרח שושן יו"ד כלל ו, הר הכרמל חו"מ כה, חיים ביד מא, אמרי יושר קח, תשובת שי פח, מהרש"ג יו"ד ד, ולז. ועוד רבים. אבל אם הוא נכנס למינוס כדי להימנע מהפסד גדול יותר של שבירת תוכנית חסכון, יש להקל, וכך הורו הרבה אחרונים. עיין בספר "תורת הריבית" טז, טו. ו"ריבית לאור ההלכה" כג, יד, וכד, יג.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

ו – האם בנקאי ובעל מכולת צריכים להלוות?

מצוות ההלוואה היא מצווה כללית המוטלת על כל אדם מישראל, בין איש ובין אשה, בין עשיר ובין עני, שבכל עת שיבוא אליו אדם מישראל שמצבו הכלכלי גרוע משלו, אם יש ברשותו כסף פנוי, מצווה עליו להלוותו לחבירו. וכתוב בספר 'אהבת-חסד' (ח"א ב, ג), שאפילו אדם שהעסק שלו הוא להלוות ב"היתר-עסקה", וכך הוא מרוויח מידי שנה אחוזים מסוימים על כספו ומזה הוא מתקיים, גם אדם כזה אינו פטור ממצוות ההלוואה, ועליו לחשב כמה כסף הוא יכול להלוות לנזקקים ללא ריבית.

ולגבי בעל מכולת, כתב ב'אהבת-חסד' (ח"א ב, ה), שאינו מחויב מצד מצוות הלוואה למכור לקונים שלו בהקפה. כלומר ודאי שבאופן פרטי עליו לקיים מצוות הלוואה, אבל בחנות הוא לא חייב למכור בהקפה. ואפילו אם הסכים שישלמו לו כל שבועיים, אין הוא מחויב להסכים להקיף למשך זמן ארוך יותר. והטעם הוא, מפני שמכירה איננה הלוואה, וממילא מוכר המקיף לקוניו אינו מקיים את מצוות ההלוואה. ואם תאמר, אע"פ שאין פה מצוות הלוואה, מכל מקום יש בהקפה משום חסד עם הקונים. התשובה לכך היא, שאם אנשים מרובים יבקשו מהמוכר לעשות עמהם חסד, לא יוכל המוכר להמשיך את העסק ולקנות סחורה חדשה ולפתח את חנותו, לכן אין עליו מצווה למכור בהקפה מעל למקובל. במילים אחרות, החסד לא צריך לשבש את חיי המסחר. העסקים צריכים להתנהל בישרות, באופן שלכולם יהיה כדאי לעבוד ולהרוויח. ומעל לזה בא החסד, כדי לעזור לאלו שלא הצליחו להסתדר.

לכן במקרים יוצאים מהכלל, אם פונה אל בעל המכולת אדם עני, שאין לו במה להחיות את נפשו, ודאי שמצווה על בעל המכולת לעזור לו. ואם יש ביכולתו למכור מעט סחורה בהקפה, או אפילו לתת לו אותה במתנה, מצווה עליו לעשות כן. מפני שאפילו אם אין כאן מצוות הלוואה, מכל מקום יש כאן מצוות צדקה, וכמו שנאמר (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ".

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

ז – אין להשתמש בהלוואה לצורך מותרות

הלכה חשובה מובאת ב'שולחן-ערוך' (חו"מ צג, ד): "אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה, עד שלא ימצא המלווה ממה לגבות חובו. ואם עושה כן – נקרא רשע. וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מידה זו, מוטב שלא להלוות לו, ממה שילווהו ויצטרך לנוגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה".

כלל חשוב למדנו בסעיף זה, שאסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך על כל מיני מותרות, שמא לאחר מכן לא יוכל להחזירה. וכן הסביר בעל ספר "מאירת-עינים' (סק"ה), שכוונת ה'שולחן-ערוך' היא, שכל דבר שאינו צורך גדול לאדם, נחשב שלא לצורך, והמשתמש בהלוואה שלא לצורך נחשב כמאבדה. ונוספה ב'שולחן-ערוך' הערה חריפה: שהלווה המבזבז את כספי ההלוואה על דברים שאינם חשובים – נקרא רשע. והטעם לכך, שבכל הלוואה ישנו סיכון מסוים שמא הלווה לא יוכל להחזיר את הכסף, ולסיכון הזה אנו מצווים על פי התורה להיכנס כדי לעזור לחבר לעמוד ולהתקיים, אבל לא ציוותה אותנו התורה להסתכן כדי לעזור לחבר לקנות מותרות או כדי לממן את הטיולים והנסיעות המיותרות שלו.

ואפילו אם ודאי לו ללווה שיוכל להחזיר לבסוף את החוב, גם אז אסור לו להשתמש בהלוואה לצורך מותרות ללא רשות מפורשת מהמלווה, כי כאמור, בדרך כלל נותנים הלוואה כדי לקנות דירה או כדי להתקיים ולעבור כמה חודשים קשים, אבל לא כדי לבזבזה על מותרות.

ומה נחשב למותרות ומה אינו מותרות, תלוי בתקופה ובחברה שאליה משתייכים המלווה והלווה. למשל, מי שמעוניין לקחת הלוואה מחבירו או מגמ"ח כדי לקנות מכונית חדשה, ודאי שעל פי ההלכה הוא צריך להודיע זאת למלווה בפירוש, ולבקש ממנו את ההלוואה כדי לקנות מכונית חדשה. ומנגד, מי שמבקש הלוואה לצורך קניית מקרר פשוט, אינו צריך לבקש רשות מפורשת מהמלווה להשתמש בהלוואה לצורך זה, מפני שהמקרר אינו נחשב כיום למותרות.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

ח – להלוות לאנשים נאמנים ובאופן בטוח

קורה שאדם רוצה להיות טוב ולגמול חסד עם חבירו ולהלוות לו כסף, אולם העניינים מסתבכים והלווה כופר בהלוואה ומסרב להחזירה. ולעיתים הלווה אינו כופר בהלוואה, אלא טוען שאין לו כסף להחזיר, ויחד עם זאת אינו מתאמץ כלל לעבוד ולהרוויח כסף כדי להחזיר את חובו, וכך לאחר שהמלווה רודף אחריו, הוא נאות להחזיר לו מפעם לפעם חלק מסוים מההלוואה. ובסופו של דבר, רק נזק יצא מאותה הלוואה, המלווה מפסיד כסף וזמן, ובנוסף לכך נגרמת לו אכזבה ממעשי החסד, ואילו הלווה נחשב רשע, שנאמר (תהילים לז, כא): "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם". כדי שלא להגיע לכך, פסק ה'שולחן-ערוך' (חו"מ צז, ד), שאין להלוות כסף לאדם בעל מידות רעות, בזבזן או לא אחראי, שיש חשש סביר שלא יחזיר את חובו.

וגם כאשר מלווים לאדם הגון, קורה שלא בכוונה הוא שוכח מן ההלוואה, ואח"כ כשבא המלווה לתובעו, הוא מכחיש את ההלוואה. כדי למנוע מצב כזה, נפסקה הלכה (שו"ע ע, א), שאסור להלוות בלא עדים, שמא הלווה ישכח את ההלוואה ולא ישלם, ויעבור על גזל. ואם אין עדים או כשרוצים לשמור את עניין ההלוואה בסוד, ישנן עוד שתי אפשרויות, או להלוות בשטר, כך שהכל כתוב ורשום – מהו סכום ההלוואה ומתי צריך להחזירה, או להלוות על המשכון, שוודאי במקרה כזה הלווה לא ישכח את ההלוואה, ואפילו אם ישכח – המשכון יזכיר לו. ומוסיף ה'שולחן-ערוך', שאפילו אם ההלוואה מיועדת לתלמיד חכם, שוודאי אין לחשוד בו שיכפור במזיד בהלוואה ויסרב לשלם, בכל זאת חייבים להלוות בעדים או בשטר או על משכון, והטעם הוא, שתלמיד חכם מחמת טרדתו ושקיעתו בלימוד, עלול לשכוח את ההלוואה. וכדי שלא להגיע למקרה לא נעים שכזה, מצווה להלוות רק עם שטר או עדים או משכון.

ואם המלווה אינו עושה כן, כתב ה'שולחן-ערוך' שעובר משום "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד), וגורם קללה לעצמו, שהבריות יקללוהו ויאמרו, הנה זה אדם התובע מחבירו מה שאינו חייב לו.

ואם יבוא אדם וישאל: האם גם כאשר אני מלווה לחברי סכום קטן לנסיעה, למשל, עלי לטרוח להביא עדים או לכתוב שטר, הרי אי אפשר לחיות בצורה מסובכת כל כך? התשובה לכך היא, שעומדות בפני המלווה שתי אפשרויות, או לכתוב שטר כפי שכתוב ב'שולחן-ערוך', או להחליט בליבו, שאם הלווה ישכח את ההלוואה, אזי הוא מוותר לו בלב שלם, וההלוואה תיהפך למתנה. ואז, גם אם באמת הלווה ישכח את ההלוואה, לא יעבור על איסור גזל. וודאי גם שהמלווה והלווה לא יסתכסכו ביניהם, הואיל והמלווה הסכים כבר בליבו למחול. וכן הדין לגבי אשה המלווה לחברתה גבינה וכיוצא בזה, או שירשמו את ההלוואה, או שהנותנת תסכים בדעתה, שאם השכנה תשכח את ההלוואה, אזי היא מוחלת לה בלב שלם.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

ט – אין לפחד מלהלוות

כפי שלמדנו, כשמבקש ההלוואה ידוע כאדם שאינו נאמן, וסביר שלא יחזיר את החוב, אין מצווה להלוות לו. ואף עדיף שלא להלוות לו, הואיל ומהלוואה זו לא יצמחו אהבה ושלום, אלא ריב ומדנים. וגם אם אותו מבקש ההלוואה הוא עני, ובאמת נזקק לכסף, אין לתת לו הלוואה משום "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". אבל צריך להשתדל לעזור לו מדין צדקה. ובדרך כלל כשמדובר בצדקה, הסכומים נמוכים יותר, הואיל והכסף אינו עתיד לחזור.

אולם צריך להיזהר מהזהירות, ולא לחשוד יותר מדאי באנשים שמא לא יחזירו את החוב. פעמים רבות הפחד מלהלוות אינו נובע מזהירות אמיתית, אלא מאהבת כסף מופרזת. לגבי דידו של הכילי, שום אדם לא ישמור על כספו, כפי שהוא אכן רוצה שישמרוהו. אבל האמת היא שרוב האנשים נאמנים ומחזירים את חובם, ולכן רק כשידוע שאדם מסוים אינו כזה, אין להלוות לו.

ה'חפץ-חיים', בספרו 'אהבת-חסד', מרבה לבאר את גודל מעלת מצוות ההלוואה, והוא מאריך בדברי מוסר, ואומר שאדם שבאים לבקש ממנו הלוואה, לא יחשוב שהנה קיבל עונש, ונגזר עליו לעזור לחבירו, אלא להיפך, זכות גדולה נפלה בחלקו, לעזור לחבירו. ואם יאמר אדם, מאחר שכבר כמה פעמים הילוותי לחברים כסף והם לא החזירו, אינני רוצה להמשיך להלוות יותר. נענה לו: וכי בעל חנות שהרבה קונים ממנו בהקפה, וכמובן מפעם לפעם ישנם שלא משלמים, האם מפני כך יפסיק את העסק ויסגור את חנותו? ודאי שלא, כך הוא סדר העולם, בכל עסק טוב ישנם גם הפסדים מעת לעת. אותה המחשבה ממש צריכה להיות גם לגבי ההלוואה, הרי זו זכות נפלאה לעזור לחבר, ואין כמעט דבר נעלה ואצילי יותר מאשר מעשה זה. ואם כן, מפני כמה מקרים בודדים של אנשים שלא החזירו את ההלוואה, נפסיד את העסק המוצלח הזה של מצוות ההלוואה?!

זהו רק אחד מהמשלים היפים המובאים בספר 'אהבת-חסד' אודות מצוות ההלוואה והחסד.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

י – מה עדיף, מספר הלוואות קטנות או אחת גדולה?

לפעמים מתעוררת לאדם שאלה, מה לעשות במקרה שעומדות לפניו שתי אפשרויות: לתת כמה הלוואות קטנות לכמה בני-אדם, או לתת הלוואה אחת גדולה לאדם אחד. למשל, אדם שיש לו אפשרות להלוות עשרת אלפים שקלים, ובאו לפניו אחד עשר אנשים, עשרה מהם מבקשים אלף שקל כל אחד, ואחד מבקש את כל עשרת אלפים השקלים, האם עדיף לתת הלוואה אחת גדולה לאדם אחד, או עשר הלוואות קטנות לעשרה אנשים.

תשובה לזה מובאת בספר 'אהבת-חסד' (א, יד), וזה עיקרה: באופן עקרוני טוב יותר להלוות לכמה אנשים סכומים קטנים, מאשר להלוות לאדם אחד סכום גדול. מפני שבכל הלוואה והלוואה מקיימים מצווה, ומרבים שלום ורעות בין אדם לחבירו. וכן כתב הרמב"ם, שאדם המעוניין לתת סכום מסוים לצדקה, עדיף שיחלק אותו ויתנו בפעמים מרובות, משום שבכל פעם שהוא נותן צדקה, נפשו מזדככת ומתרוממת אל מעלות החסד, וזהו מה שאמרו חז"ל (אבות ג, טו): "הכל לפי רוב המעשה".

וכל זה בתנאי שכל המבקשים הלוואה שווים בסדר קדימותם, אבל אם האדם שמבקש את ההלוואה הגדולה הוא במצב כזה, שללא ההלוואה הוא עלול להתמוטט מבחינה כספית ולפשוט את הרגל, ובעזרת ההלוואה יוכל להמשיך את עסקיו ולשקמם, ואילו שאר האנשים אינם צריכים את ההלוואה כדי להציל את עתידם, אזי עדיף להלוות הלוואה אחת גדולה כדי להציל את אותו האדם מפשיטת הרגל. וזאת מפני שבהלוואה הזו מקיימים, בנוסף למצוות ההלוואה הרגילה, את מצוות התורה (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". וכבר הזכיר הרמב"ם שהמעלה הגבוהה ביותר שבמעלות הצדקה היא לעזור לאדם העומד לפשוט רגל, באופן כזה שיוכל להמשיך ולהתקיים לאחר מכן בכוחות עצמו. ולכן בכל פעם שניתן להעמיד אדם על הרגליים, הוא קודם לכל האחרים.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

יא – סדרי הקדימה

הבעיה הקשה היא, שגם לאחר שהחלטנו לייעד חלק מכספינו לגמילות חסדים על ידי הלוואת כספים, גם אז עולה השאלה, למי לעזור קודם. הרי צרכי העם מרובים, וודאי שלא נוכל לתת הלוואה לכל מבקש, ולכן צריך לקבוע סדר עדיפויות.

ואכן סוגייה שלימה בתלמוד (ב"מ עא, א) עוסקת בסדרי הקדימה במצוות ההלוואה, וממנה נלמדו סדרי הקדימה לכל מצוות החסד שבתורה. מקור הלימוד הוא מהפסוק (שמות כב, כד) "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". כמה כללים אפשר ללמוד מפסוק זה, ראשית, עניי ישראל ועניי גויים, עניי ישראל קודמים. שנאמר: "כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי", קודם צריך לעזור ולהלוות לבני עמך, ורק לאחר מכן לבני עמים אחרים. ומוסיפה התורה ואומרת: "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", ללמדנו שאם באו לפנינו עני ועשיר, עלינו להקדים ולהלוות לעני, ורק אם יישאר כסף, אפשר להלוות לעשיר. ועוד מדייקת הגמרא מהמילה "עִמָּךְ", שתמיד הקרוב קרוב קודם, ולכן עני בן עירך ועני בן עיר אחרת, מצווה להקדים את העני שמאותה העיר. ואפילו אם באו שני תושבים בני אותה העיר, אחד משכונתך והשני משכונה אחרת, מצווה להקדים את בן שכונתך, שהוא יותר עִמָּךְ. ואפילו אם שניהם מאותה השכונה, רק שאחד מהם הוא שכן קרוב, והשני גר במרחק מה, מצווה להקדים את השכן הקרוב (יו"ד רנא, ג. אהבת חסד ח"א ו, ב).

ולא רק לגבי מגורים הכלל הוא שהקרוב קרוב קודם, אלא אף לגבי משפחה, קרוב משפחה קודם לרחוק. ולכן הורים קודמים לאחים, ואחים קודמים לדודים, ודודים קודמים לבני דודים, וכן הלאה (יו"ד שם, אהבת חסד ח"א ו, ד).

דיני קדימה אלו אינם נוגעים רק לגבי מצוות הלוואה, אלא אף לגבי כל שאר הלכות גמילות חסדים. למשל, כאשר ישנם שני חולים הזקוקים לעזרתנו, ואין ביכולתנו לעזור לשניהם, מצווה להקדים את החולה הקרוב או השכן.

והטעם לכל זה ברור. אמנם נכון שכל אחד צריך לרצות את טובתם של כל בני האדם בעולם, ולא רק את טובתם של אחיו ושכניו. אבל כשמתחילים לתקן ולעזור צריך לעשות זאת לפי הסדר. כי אם לא יהיה סדר, עלול להיווצר מצב שיהיה איזה עני פופולארי שכולם ירצו לעזור לו, ולידו עני אחר שאף לא אחד ישים אליו לב. אחד יפרסם את הבעיה שלו ברדיו, וכולם ירוצו לעזור לו, ואילו המסכן שהתבייש, יישאר לבד ללא עזרה. ולכן אמרה התורה, שכל אחד יתעניין במצבם של שכניו וקרוביו, שהרי אותם הוא מכיר היטב, ואם יזדקקו לעזרה, ידע על כך ויוכל להושיט להם יד. ואם כל אחד מאיתנו, באשר הוא שם, ישים את לבו אל שכניו וקרוביו, נוכל להיות בטוחים שדואגים לכל העניים, ולא נותר אדם ללא עזרה. שהרי כמעט שאין אדם ללא קרובים. ואפילו אם קרוביו מעטים ועניים, מכל מקום יש לו שכנים, והם צריכים לדעת את מצבו ולעזור לו.

ומי שזכה ומצבם של שכניו וקרוביו טוב, כמובן שאינו נפטר ממצוות ההלוואה והחסד, אלא תפקידו לעזור לרחוקים יותר, לבני עירו, לבני עמו. וכשכל בני עמינו יהיו מסודרים מבחינה כלכלית, נמשיך ונגמול חסדים עם העולם כולו. וכך שלב אחר שלב העולם יתוקן באור תורת החסד שלנו.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

יב – הקדמת היהודי לגוי

לימוד מיוחד לימדה התורה שיש להקדים את ההלוואה ליהודי להלוואה לגוי, שנאמר: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי", ללמד שיהודי קודם לגוי (ב"מ עא, א). ולכאורה היה אפשר ללמוד זאת מהכלל היסודי, שכל הקרוב קרוב קודם. שנאמר: "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", וברור שכל יהודי הוא יותר בבחינת עִמָּךְ, מאשר בן עם אחר.

אלא שתוספת חידוש יש כאן, שהרי לגוי מותר להלוות בריבית, ולדעת הרמב"ם, אפילו מצווה להלוות לו בריבית. ואם כן באה התורה ואומרת לנו, שאפילו שכשנלווה לגוי נרוויח את הריבית, ואילו כשנלווה ליהודי לא נקבל ריבית, למרות זאת מצווה להקדים ולהלוות ליהודי אפילו שלא נרוויח בהלוואתו ריבית.

וכן הדין לגבי כל דבר, שאם יהודי רוצה למכור דבר מה, ויהודי וגוי באים לפניו, אפילו אם הגוי מציע סכום גבוה יותר, מצווה למכור ליהודי ולא לגוי. שכן נאמר (ויקרא כה, יד): "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ", ולמדו חכמים בסיפרא: שאם באת למכור – תקדים למכור לישראל חברך. וכן אם באת לקנות – תקנה מיד ישראל חברך. כלומר בין בקנייה בין במכירה, יש להקדים יהודי לגוי. ואפילו אם הגוי מוכר בזול או מוכן לשלם מחיר גבוה יותר, גם אז צריך להקדים את הישראל לנוכרי (אהבת חסד ח"א ה, ז).

וכן הדין לגבי העסקת פועל, שאם יש אפשרות לשכור יהודי וגוי, מצווה להקדים את היהודי, ואפילו אם שכרו גבוה יותר, אבל אם ההבדל בין היהודי לגוי הוא גדול מאוד, במקרים מסוימים אפשר להקל ולהעדיף את הגוי על היהודי. ובכל מקרה צריך לדון לגופו של עניין על פי הנסיבות המיוחדות, וכשיש ספק, יש לשאול שאלת חכם (ועיין בפניני הלכה "העם והארץ" פרק ח' על עבודה עברית).

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

יג – סיכום דיני הקדימה בישראל

שלושה כללים ישנם בדיני הקדימה למצוות החסד שבישראל, ונמנה את הכללים לפי סדר החשיבות. הכלל הראשון הוא, שהנצרך יותר קודם לנצרך פחות, ולכן עני קודם לעשיר. הכלל השני, שקרוב משפחה קודם לרחוק. והשלישי, ששכן קודם לשאינו שכן, ובן העיר קודם לבן עיר אחרת. כלומר, על פי שלושה כללים שונים נקבע סדר העדיפויות: א' לפי רמת הנצרכות, ב' קרבת משפחה, ג' קרבת מקום. וחשוב מאוד לשים לב לסדר הכללים, כי במקרה שתהיה התנגשות בין כלל אחד למשנהו, יש להעדיף את הכלל הראשון על פני השני, ואת השני על פני השלישי.

ונזכיר כמה דוגמאות. אם למשל יש לאדם אלף שקלים, ובאו לפניו שני אנשים ובקשו ללוותם, האחד מהם קרוב משפחה שגר בעיר אחרת, והשני שכן שאינו קרוב משפחה. כלומר יש כאן התנגשות בין הכלל השני, שעל פיו יש להקדים את קרוב המשפחה, לכלל השלישי, שעל פיו יש להקדים את השכן, והואיל והכלל השני קודם לשלישי, יש להקדים את קרוב המשפחה על פני השכן. והטעם לכך, שקרבת המשפחה יותר חזקה מהשכנות, ומאחר שהתורה אמרה 'עִמָּךְ', קרוב המשפחה הוא יותר 'עִמָּךְ' מאשר השכן, ולכן יש להקדימו.[2]

ואם תיווצר התנגשות בין הכלל הראשון לכלל השני או השלישי, הכלל הראשון קודם. כי החשוב מכל הוא לעזור לנצרכים, והנצרך יותר קודם לנצרך פחות. למשל, אם יבואו שני אנשים בבקשה להלוואה, האחד עני בלתי מוכר שאינו לא קרוב ולא שכן, ואילו השני אינו עני אבל הוא גם קרוב משפחה וגם שכן. ושוב ישנה התנגשות בין הכללים, שעל פי הכלל הראשון יש להקדים את העני, ואילו על פי השני והשלישי צריך להקדים את הקרוב השכן. ומאחר שהכלל הראשון קודם, יש להלוות תחילה לעני ורק לאחר מכן, אם יישאר כסף, מצווה להלוותו לקרוב השכן (אהבת חסד ח"א ו, א).

וכן אם עומדים לפנינו שני עניים, אחד צריך הלוואה כדי לקנות מזון, והשני כדי לקנות מלבושים, צריך להקדים את זה שצריך מזון, מאחר שהוא נצרך ודחוק יותר (אהבת חסד ח"א ו, א).


[2]. אמנם פעמים, שיש חבר שהוא קרוב כאח, ואזי יש מקום להקדימו לקרובי משפחה, שחברותם הקרובה עושה אותו 'עִמָּךְ' יותר מאשר קרובי משפחתו. אלא שיש לשקול את הדברים היטב, כי פעמים שחבר קרוב מאוד למשך מספר שנים, אולם לטווח ארוך קרבת המשפחה עמוקה יותר, והשיקול הארוך חשוב יותר.

וכן לעתים אדם יכול להחליט שהוא מעדיף להלוות לקרוביו, למרות שהם פחות עניים מאחרים. שהואיל ואין חובה מוגדרת כמה עליו להלוות, הוא רשאי להעדיף את קרוביו. כל מה שלמדנו הוא, שאם אין לאדם עמדה ברורה, והוא שואל מה הדרכת התורה, אזי ההדרכה להקדים את העני יותר. וכן לגבי מתן צדקה, אם מסיבות שונות הוא מעדיף לעזור לקרוביו, כגון שעל ידי כך ימנע משברים במשפחה, או שעל ידי כך יקרבם לתורה ומצוות, כיוון שאין חיוב לתת כך וכך לעני הנצרך יותר, הוא רשאי להקדים את קרוביו.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה

יד – הקמת קופת גמ"ח

הואיל ומצוות ההלוואה לנזקקים בלא ריבית חשובה ומרכזית כל כך, טוב שאדם יפריש לחשבון מיוחד סכום קבוע בכל חודש, והכסף שיצטבר בחשבון יהיה מיועד לצורכי הלוואה לנצרכים. וכך כשיבקשו ממנו קרוביו או שכניו או מכריו הלוואה, יהיה הכסף מזומן תחת ידו ויוכל לעזור להם במתן ההלוואה. ודרך אגב, גם אם הוא עצמו יצטרך פעם הלוואה, יוכל לקחת מאותו חשבון, ובתנאי שיחזיר את הכל. שאם לא כן, נמצא שהשתמש לצרכיו הפרטיים בכספים שהיו מיועדים למצווה.

ורבים מעדיפים להתארגן יחד בחבורה, ולהקים קופת גמ"ח. גמ"ח הוא ראשי תיבות של גמילות חסד. כלומר מטרת הקופות הללו היא לעזור לזולת, כל קופה לפי הכללים שקבעו מייסדיה. יש קופות גמ"ח המיועדות לעזרה לחתנים עניים, יש המיועדות לטובת יתומים ואלמנות, ויש לעזרת חולים וכדומה. וישנן קופות שלא הגדירו לעצמן מטרה מסוימת, אלא הן נותנות הלוואה לכל נזקק באשר הוא. כל חבורה רשאית לקבוע לעצמה את מטרת הגמ"ח על פי מה שנראה בעיניה כדבר החשוב ביותר בעת הזאת.

ה'חפץ-חיים', בספרו 'אהבת-חסד' (ח"ב פט"ז), הקדיש פרק שלם כדי לבאר את גודל החיוב שיהיה בכל עיר ועיר גמ"ח קבוע לטובת אנשי אותה העיר. ויש בדבריו חידוש, כי לכאורה מדוע יהיה חיוב להקים גמ"ח, הרי המצווה היא שכל אחד ילווה כפי יכולתו? אלא שיש לכך טעם חזק, שהואיל והמצווה של ההלוואה מוטלת על כל אחד מישראל, אך יחד עם זאת, בדרך כלל אין לאדם אחד יכולת לעזור לחבירו כפי צורכו, לכן צריכים להתארגן יחד בחבורה, כדי להקים קופה גדולה שתוכל להגיש עזרה ממשית לכל אחד מבני אותו המקום שיזדקק לה. וכמובן שבערים הגדולות שלנו אין די בקופת גמ"ח אחת, אלא מצווה להקים גמ"ח בכל שכונה ושכונה.

פורסם בקטגוריה ה - מצוות הלוואה | כתיבת תגובה