מצוות עשה מן התורה להלוות כסף לאדם שנזקק לו, שנאמר (שמות כב, כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי". ואמנם כל מקום שנאמר בתורה 'אם', הכוונה היא רשות, אם תרצה תלווה ואם לא תרצה לא תלווה, אבל כאן אמרו חכמינו במכילתא, שזהו אחד משלושת המקומות שהתורה השתמשה בלשון 'אם' אע"פ שהכוונה למצווה שחובה לקיימה. והאמת היא שהמילה 'אם' אינה מופנית כלפי המצווה, אלא מוסבת על סוף הפסוק, שאם תלווה ולא יהיה ללווה כסף להחזיר, לא תהיה לו כנושה (אהבת חסד א, סק"ב). המסקנה היא אם כן, שכשם שישנה מצווה להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע, כן ישנה מצווה חיובית להלוות כסף לאדם הנזקק לו (שו"ע חו"מ צז, א).
ואמרו חכמים במסכת שבת (סג, א), שמצווה זו גדולה יותר ממצוות הצדקה. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (קצ"ז): שצוונו הא-ל להלוות לעני כדי להקל לו מעוניו ולהרחיב לו, וזו מצווה יותר חזקה ויותר מחויבת מכל מצוות צדקה, כי מי שנתגלה כבר עוניו ברבים והוא פושט ידו לצדקה, אין צרתו ובושתו כמו צרת העני המסתתר, שרוצה להיעזר קודם שיתגלה עוניו ברבים ויתבזה. ולכן מצוות ההלוואה קודמת ועדיפה על מצוות הצדקה, באשר יש בה התחשבות יתירה בסבלו של הזולת.
ועוד יתרון יש במצוות ההלוואה על מצוות הצדקה הרגילה, שמצוות ההלוואה היא גם לעניים וגם לעשירים, ואילו צדקה רק לעניים (סוכה מט, ב). כלומר החסד המתבטא במצוות ההלוואה הוא יותר כללי ומקיף, ונוגע לכל מערכות היחסים שבין אדם לחבירו, ואילו הצדקה היא ביטוי של חסד רק כלפי סוג מסוים של אנשים. ואף שנאמר בפסוק: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", אין הכוונה שאין מצווה להלוות לעשיר, אלא הכוונה שאם באו עשיר ועני להלוות, יש להקדים את העני לעשיר, מפני שהצורך שלו בהלוואה הוא צורך גדול יותר (ב"מ עא, א. שו"ע חו"מ צז, א).
ולולי היתה התורה אומרת, שיש להקדים את העני, היו רוב האנשים מעדיפים להלוות לעשירים, מפני שיש יותר בטחון שהעשירים יוכלו להחזיר את הכסף, ואף לגמול בעתיד טובה תחת טובה, מה שאין כן העני שאין לו אפשרויות לכך. לכן הוצרכה התורה להדגיש – "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", להקדים עני לעשיר (אהבת חסד א, א).
