י"ג – השתלת איברים

א – תרומת איברים מאדם חי להצלת חולה (ריאה וכבד)

(ריאה וכבד)ישנם חולים שהדרך היחידה להצלתם היא השתלת איבר. כגון חולה סיסטיק-פיברוזיס, שריאותיו הפסיקו לתפקד. הדרך היחידה להצלת חייו היא, שאדם אחר יתרום אונה אחת מריאתו, אותה ישתלו בחזהו של החולה, והיא תשמש לו כריאה. בדרך כלל לוקחים שני תורמים, כדי שכל אחד יתרום אונה אחת, כך שהתורם עצמו לא יפגע באופן משמעותי, ולעומת זאת החולה יוכל לחיות עם שתי האונות החדשות שיתפקדו אצלו כשתי ריאות. במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים, אונה אחת של מבוגר יכולה לשמש אותם כמעט כריאה רגילה, ועל ידי כך יוכלו לחיות כאנשים רגילים ובריאים. וכן ישנן מחלות הפוגעות בכבד, והדרך היחידה להצלת החולה היא, שאדם אחר יתרום למענו חלק מן הכבד שלו. אותו חלק ימלא את תפקיד הכבד הפגוע, וחייו של החולה ינצלו.

השאלה העולה היא, האם מצד מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז) אדם מצוּוה לתרום איבר מאיבריו; או שמא להיפך, אסור לתרום משום שמדובר בניתוח קשה, ומקצת מן התורמים עלולים למות בעקבות הסיבוכים שלאחר הניתוח?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, התורם חלק מריאתו או כבדו כדי להציל חבר או בן משפחה מקיים מצווה גדולה, אולם על פי ההלכה אין מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

וזאת משום שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", לדעת רוב הפוסקים, אינה מחייבת אדם להיכנס לסכנת נפשות ממשית. וכאן בתרומת האונה או חלק מהכבד, אדם נכנס לסכנה. בניתוח הריאה יש סיכון של 0.5% שהתורם ימות בניתוח, ובנוסף לכך ישנם סיבוכים שלאחר הניתוח, שמקצתם עלולים להיות קשים ומסוכנים. ואף יתכן שבעתיד ייגרמו סיבוכים נוספים בריאה או בכבד. אולם בסך הכל סיכון התמותה לתורם אינו עולה על אחוזים ספורים.

ולכאורה היה ניתן לטעון שהואיל ואחוז הסיכון נמוך מאוד, ולאחוזי סיכון כאלה אנשים מוכנים להיכנס אפילו כדי להרוויח כסף, אם כן על פי המצווה "לֹא תַעֲמֹד" יש לחייב כל אדם לתרום מקצת מאיבריו למען הצלת חבירו. אלא שיש הבדל. אף שיש מצווה כללית על כל אדם להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חבירו מסכנת נפשות, מכל מקום, זהו דווקא בהסתכנות לזמן קצר שעל-פי רוב רובם של הסיכויים הכל ייגמר בטוב ובשלום. אולם בתרומת האיבר מדובר בוויתור מוחלט על אחד האיברים, ואת זה התורה לא חייבה. בנוסף לכך, יתכן שגם סיכון כזה נחשב כבר לסיכון גדול מדי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו לצורך פרנסתו, ולכן גם מצד מצוות "לֹא תַעֲמֹד" אין חובה להיכנס אליו.

וכן נשאל הפוסק הגדול רבי דוד בן זמרא, שחי לפני יותר מארבע מאות שנה, מה יעשה אדם שהשליט האכזר אמר לו: או שתסכים שיקטעו את ידך או שנהרוג את חברך, האם עליו להקריב את ידו כדי להציל את חבירו או לא? והשיב, שהואיל וגם בקטיעת היד יש סכנה (של אובדן דם או זיהום), אין אדם מחויב להיכנס לסכנת נפשות ממשית כדי להציל את חבירו. בנוסף לכך, כתב הרדב"ז סברה יסודית מאוד: לא יתכן שהתורה תצווה עלינו לעשות דבר המנוגד לטבע האנושי, שהרי דרכיה דרכי נועם, וברור שאדם רגיל לא יסכים לוותר על אחד מאיבריו כדי להציל חיים של אדם אחר. ולכן למעשה, מצד מצוות "לֹא תַעֲמֹד" אין חובה להקריב איבר למען הצלת הזולת, אולם המסכים לכך מקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות ואשרי חלקו.

וכן לעניין תרומת האונה או מקצת הכבד, ברור שאדם רגיל לא יסכים לתורמם למען הצלת אדם זר שהוא אינו מכיר. ורק כאשר מדובר בקרוב משפחה או בחבר טוב במיוחד – חלק מן האנשים מסכימים לתרום איבר להצלתו.

אם כן לסיכום: אדם אינו מחויב לתרום איבר להצלת זולתו, ואפילו אם הוא קרוב משפחה. אבל אם יתרום יקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות.[1]


[1]. ככלל הזה פסק באג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד, והרב ישראלי, והגרש"ז אויערבאך הובא בנשמת אברהם יו"ד קנז, ד, 2, ויחו"ד ג, פד, והרח"ד הלוי אסיא ח"ד, 257. אמנם בציץ אליעזר ט, מה, אסר. אבל כאמור, דעת רוב רובם של הפוסקים עפ"י הרדב"ז, שאין חובה אבל זו מידת חסידות. אגב, לדעת הרקנטי פסקים ת"ע, שהיה מגדולי הראשונים, חובה על אדם לתרום איבר כדי להציל את חבירו. אבל למעשה האחרונים פסקו על פי הרדב"ז שלא כדעת הרקנטי.

ב – תרומת כליה מאדם חי

אותה שאלה נוגעת גם לתרומת כליה, אם כי ישנם הבדלים בשיקולים. מחד, הניתוח להוצאת הכליה קל מן הניתוח להוצאת האונה או חלק מן הכבד, כך שאחוז הסיכון שהתורם ימות בעקבות הניתוח נמוך יותר. הסיכון למיתה מיידית בעקבות הניתוח הוא 0.1%. אמנם ישנו עדיין סיכון של כ-30% שיתפתחו סיבוכים מאוחרים בעקבות הניתוח, 2.5% מהם עלולים להיות סיבוכים קשים ומסוכנים.

אולם מאידך, ההכרח שבתרומה זו פחות גדול. ניתן להמשיך ולקיים את החולה על ידי דיאליזה (סינון הדם על ידי מכשירים רפואיים). אמנם הדבר גורם סבל גדול לחולה, מצריך הגבלות משמעותיות, קשר מתמיד עם בית-החולים 3-4 פעמים בשבוע, ופגיעה בפוריות. וכן אחוזי התמותה בקרב מטופלי הדיאליזה גבוה במעט מאלו שקיבלו תרומת כליה. בנוסף לכך, אין הכרח לקבל תרומת כליה דווקא מגוף חי אלא ניתן לקחתה גם מגופו של אדם מת, ואחוזי ההצלחה של ההשתלה נמוכים אך במעט מהשתלת כליה מתורם חי (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ע' 200-202 וע' 216).

ולמעשה הדין שווה, אין חובה לתרום כליה להצלת החבר או קרוב המשפחה, אולם זוהי מידת חסידות (עיין בהערה על ההלכה הקודמת).

ג – השתלת איברים מגופת מת

שאלה: האם מותר ליטול מגופת מת כליה כדי להשתילה באדם חולה, הנמצא בסכנת מוות, עקב אי ספיקת כליות סופנית?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים הדבר מותר, ויש שאסרו. ונבאר יותר:

על פי שלושה איסורים אין לקחת איבר מגוף המת. האחד, ישנו איסור ליהנות מגוף המת. (הושווה המת לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה אף גוף המת אסור בהנאה, ע"ז כט, ב). איסור נוסף ישנו לנוול ולבזות את המת. המבזה את גופת המת – פוגע בכבודו של המת ובכבוד משפחתו. והאיסור השלישי נובע מן המצווה לקבור את המת, וכל איבר שניטל ממנו, אין מקיימים בו את מצוות הקבורה.

וכל זה במצב רגיל, אבל כאשר ישנה סכנת נפשות, הלכה היא שפיקוח-נפש דוחה את כל התורה, ואף את המצוות הללו. ולכן אם נמצא לפנינו חולה מסוכן שזקוק לאיבר מגופו של מת, ועל ידי כך יינצלו חייו, מותר להוציא מן המת אותו איבר, ולהשתילו בחי. וכל זה בתנאי שהמשפחה מסכימה, משום שגופת המת נמצאת תחת אחריותם, וכשם שאין כופים כיום אדם לתת את כספו עבור הצלת חיים, כך אין לחייבם לתרום מגופו. אך לדעת הרבה פוסקים, מצווה על המשפחה לתרום, ומצווה לשכנעם לכך (הרב גורן, הרב סולובייצ'יק).

ולדעת האוסרים, המת פטור מכל המצוות שבתורה, ולכן אין עליו חובה להסכים שינוולו את גופו כדי להציל אחר, ולכן אין ליטול מגופו דבר. ואף שלהלכה מותר לאדם שנמצא בסכנת נפשות לגנוב מחבירו כדי להציל את עצמו. אבל כל זה בתנאי שיחזיר לאחר מכן את הגניבה, ואילו כאן, לא ניתן יהיה להחזיר את האיבר למת. לפיכך, אין לקחת ממנו איבר, אפילו למען הצלת חיי אדם.[2]

למעשה, החוק היום קובע שאין ליטול איבר מגוף המת ללא הסכמת המשפחה. לדעת רוב הפוסקים, מצווה עליהם להסכים, ולדעת המיעוט, אסור שיסכימו. וכל משפחה ומשפחה רשאית להחליט כמי לנהוג. ואם המת גילה דעתו בחייו שהוא מוכן לתרום מאיבריו למען הצלת אחר, על המשפחה להסכים לתרומתו.


[2]. המתירים הם: הנודע ביהודה ח"ב יו"ד רי; חת"ס יו"ד שלו; חזו"א יו"ד רח, ז, וכן דעת רבים מפוסקי דורנו, וביניהם הרב אויערבאך כמובא בנשמת אדם יו"ד שמט, ב, 2. האוסרים הם: שו"ת בנין ציון ח"א ק"ע קע"א; מנחת יצחק ה, ח.

ד – הקמת בנק עור

אדם שנפצע מכוויות קשות נמצא בסכנה גדולה, משום שחסרון העור גורם לו לאבד נוזלים וחלבונים, כמו כן הוא חשוף לזיהומים קשים. עד כה לא פותחה תחבושת שתוכל להעניק הגנה טובה לשטחי הכוויות. הדרך היעילה ביותר להצילו היא על ידי כיסוי הכוויות בעור אדם. העור נקלט למשך כשבועיים ולאחר מכן הוא נדחה, ואז צריכים להניח על הכווייה עור חדש, וכן הלאה עד שהכווייה תתרפא. את עור המת ניתן לקלף בעזרת מכשיר המוריד מצידו החיצוני של העור שכבה דקה של כמילימטר וחצי. אגב, הואיל ומדובר בשכבה דקה כל-כך, חסרונה כמעט שאינו ניכר על הגופה (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ע' 206).

השאלה היא, האם מותר ליטול שכבת עור דקה מן המת כדי להציל על ידה נפגעי כוויות?

כפי שלמדנו, לדעת רוב הפוסקים, מצוות פיקוח-נפש דוחה את מצוות הקבורה, ואת איסור הנאה מן המת, ואת איסור ניוולו. לפיכך, מותר לקחת מן המת עור כדי להציל את הפצוע. ואפילו הפוסקים האוסרים ליטול איברים מן המת כדי להציל חיי אדם, יתכן שיתירו ליטול עור. משום שדין העור קל משאר האיברים, שכן יש מי שסובר שאין עליו איסור הנאה כבשאר איברי המת (תוס' נידה נה, א ד"ה 'שמא'). כמו כן יש סוברים, שמצוות הקבורה ואיסור ההנאה אינם חלים על חלקים הקטנים משיעור כזית (תוס' יו"ט שבת י, ה; שו"ת הר צבי יו"ד רע"ז). ולגבי איסור הניוול, יתכן שבהורדת שכבה דקה שאינה ניכרת כל-כך אין ניוול.

אלא שהתעוררה שאלה, האם מותר להקים בנק עור, שבו ישמרו את השכבות הדקות הללו של עור אדם, כדי שאם חס וחלילה יגיעו לבית-החולים פצועי כוויות, יוכלו מיד לטפל בהם. שאם לא כן, במשך הזמן שיעבור עד שישיגו עור להגנת הכווייה, עלול הפצוע למות. במיוחד הדבר נחוץ למקרה שתפרוץ מלחמה.

נחלקו בזה הפוסקים. יש סוברים, שכל ההיתר להשתמש בגוף המת כדי להציל חיי אדם, הוא דווקא כאשר החולה נמצא לפנינו, אבל ספק פיקוח-נפש שעלול להגיע בעתיד, אינו מתיר להשתמש בגוף המת. אולם לדעת הרבה פוסקים, הואיל וישנה סבירות גבוהה מאוד שבעתיד ייפצעו אנשים מכוויות, והדבר נוגע לפיקוח-נפש, על כן מותר להקים בנק עור.[3] מה עוד, שנטילת העור אינה חמורה כל-כך, שהרי מכמה צדדים יתכן שדינה קל יותר מנטילת שאר איברים. וכן נוהגים למעשה בבתי-החולים, שיש מאגר מסוים של עורות, והם נלקחים לאחר הסכמת בני המשפחה או הנפטר עצמו שהצהיר על כך בחייו. וכפי שלמדנו, לדעת הרבה פוסקים, יש בתרומה זו מצווה של הצלת נפשות.


[3]. כך ההלכה לפי דעת החזון איש יו"ד רח, ז, שאינו מחלק כלל בין אם החולה לפנינו או לא, אלא העיקר לדעתו ברמת הסבירות שהדבר יועיל להצלת נפשות. וכן פסקו הרב גורן והרב משאש תחומין ז'. לדעת הרב גורן גם ה'נודע-ביהודה' יו"ד ח"ב רי יודה בזה, משום שכל מה שאסר לנתח מת כדי שהרופא ילמד על ידו כיצד לרפא, הוא דווקא בזמן שיש ספק גדול אם אותו רופא ייפגש עם בעיה דומה בעתיד. אבל כאן שיש למדינת ישראל אחריות על מיליוני יהודים, וקרוב לוודאי שיצטרכו בעתיד את בנק העור, גם ה'נודע-ביהודה' יסכים שמותר להקים בנק עור.

ה – השתלת קרנית ממת

אדם שאיבד את ראייתו עקב פגיעה בקרנית, ניתן להציל את ראייתו על ידי נטילת קרנית מעינו של מת והשתלתה בעין הפגועה. ההשתלה השכיחה ביותר כיום היא השתלת קרנית.

השאלה היא, האם על פי ההלכה מותר לקחת קרנית מעינו של מת כדי להציל על ידה את מאור עיניו של החי? לכאורה נראה שאין היתר לכך, משום שרק פיקוח-נפש דוחה את המצוות הקשורות בכבוד המת וקבורתו, ואילו כאן מדובר רק באובדן ראייה. ואכן כמה פוסקים הורו, שאסור ליטול קרנית מן המת (ישכיל עבדי ו, יו"ד כו; מנחת יצחק ה, ח; ציץ אליעזר יג, צא).

אולם לעומת זאת, לדעת כמה פוסקים אחרים, מותר ליטול קרנית מעין המת. וכמה טעמים להיתר. ראשית, יש שאמרו שגם אובדן ראייה נחשב כפיקוח-נפש, ויש אומרים שכל אובדן של איבר נידון כפיקוח-נפש. ולדעתם, אין בלקיחת הקרנית ביזוי למת, משום שעל ידי כך יצילו ראייה של אדם אחר.[4]


[4]. הרחבת נימוקי ההיתר: מדעת הש"ך יו"ד קנז, ג, נראה שאובדן איבר נידון כסכנת נפשות, ולפיכך מותר לעבור על איסורים הנוגעים בכבוד המת כדי להציל את הראייה, ועיין בנשמת אברהם ח"ד ע' קס"ו. ולעניין איסור הנאה מן המת, כתב בשו"ת הר צבי יו"ד רע"ז, שהואיל ושיעור הקרנית פחות מכזית, וכן אין זה דרך הנאה, אפשר להתיר. והרב אונטרמן כתב בשבט מיהודה עמ' שי"ד, שהואיל והקרנית חוזרת לחיים בגוף המושתל, אינה נחשבת כגוף מת, ומותרת בהנאה. וכן לעניין הקבורה, מאחר שהיא חוזרת לחיים, אין בלקיחתה ביטול מצוות הקבורה. ועוד שלדעת התוס' יו"ט שבת י, ב, אין מצוות קבורה על פחות מכזית, ולדעת הרמב"ם הל' אבלות יד, א, מצוות הקבורה אינה מדאורייתא אלא מדרבנן. ולעניין ניוול המת, מאחר שהוא משמש להצלת ראייה, אין בזה ביזוי. וכן פסק בשבט הלוי ב, ריא, ועשה לך רב ב, נו. וביבי"א יו"ד ג, כג, פסק שמותר לחולה לקבל קרנית, משום שרבו הספקות להתיר, אבל לרופא אסור ליטול קרנית מעיניו של יהודי משום איסור ניוול המת. ורק אם המת ציווה על כך בחייו, ניתן להתיר בדוחק גדול. כאן המקום לציין, שגם לדעת האוסרים ליטול קרנית מעין יהודי, מותר ליטול מגוי, משום שאינו מצווה בכל האיסורים הללו.

ו – השתלת לב וכבד

אחת הסוגיות הקשות ביותר בהלכות השתלות, היא סוגיית השתלת לב וכבד. הסיבה לכך, שלב וכבד ראויים להשתלה רק כאשר ניטלו מאדם שליבו עדיין פועם. וכאן הננו נכנסים לא רק לשאלת כבוד המת, אלא לשאלה הרבה יותר קשה, שאלת חיים ומוות. האם אדם שמוחו מת וליבו פועם נחשב מת, ומותר ליטול את ליבו כדי להציל חיי אדם אחר. או שהוא נחשב חי, ואז ברור שאסור להרוג אותו כדי להציל את חבירו.

ותחילה נסביר. מרגע שמחזור הדם מפסיק לעבוד, מתחיל תהליך התנוונות בכל האיברים, ולכן הרופאים משתדלים לקחת את האיברים להשתלה סמוך ככל האפשר למועד הפטירה. אך ישנם איברים שניזוקים מהר יותר וישנם כאלה שפחות. למשל, כליה ניזוקה לאט, ולכן גם כמה שעות לאחר הפטירה, עדיין ניתן להוציאה ולהשתילה בגוף החולה. אבל לב וכבד, ראויים להשתלה רק אם ניטלו בעוד מחזור הדם נמשך בהם.

עוד נקדים, שעד לשנת תש"מ לערך, כל הרבנים כמעט אסרו השתלת לב, מפני הסכנה שבדבר. עובדה היא שרוב רובם של המושתלים מתו תוך זמן קצר, משום שגופם דחה את הלב המושתל (הרב אונטרמן, הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קמ"ו, ועוד). אולם משנת תש"מ חלה התקדמות ביכולת הרפואית למניעת הדחייה, עד שכ80%- נותרו בחיים שנה לאחר ההשתלה, וכ60%- נותרו בחיים לאחר חמש שנים. לסיכום, ללא ספק תוחלת החיים של חולי הלב הקשים הוארכה על-ידי ההשתלה, ומרבית המושתלים חזרו לאורח חיים תקין, כמעט ללא הגבלות.

אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר להוציא את הלב מאדם שמת מוות מוחי. יש אומרים שכל זמן שהלב עדיין פועם, האדם נחשב חי, וכל הנוטל את ליבו עובר על איסור רצח. ויש אומרים, שהואיל והמוח מת, והאדם אינו מסוגל לנשום בכוחות עצמו, ורק על ידי מכונה הוא מונשם ובכוח זה גם ליבו פועם, הוא נחשב מת ומותר ליטול את ליבו ולהציל על ידי כך חיי אדם אחר.

לאחר דיונים ממושכים, בשנת תשמ"ז, החליטה מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א, והרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, להתיר לבית-החולים הדסה להשתיל לב, בכפוף לכמה תנאים. באותה שנה בוצעה בהדסה השתלת הלב הראשונה שהצליחה בארץ (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ע' 194 ו203 ו224, אסיא ו' 20-40, אסיא ז' 123-238). למרבה הצער, מסיבות פוליטיות לא התמלאו כל התנאים שדרשה הרבנות.

בפועל, החוק כיום מתיר לבצע השתלה רק כאשר המשפחה מסכימה, או שהתורם הודיע על כך בחייו. ולמעשה, כל משפחה יכולה לנהוג כפי שפוסקים הרבנים המקובלים עליה.

בהלכות הבאות נסביר את שורש המחלוקת.

ז – דעת המתירים

השאלה, מה מעמדו של אדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם, לא עלתה כלל בימים עברו. משום שלא יתכן שלאחר שהמוח מת, הלב יפעם יותר מדקות ספורות. הסיבה לכך: גזע המוח מפעיל את מערכת הנשימה, ומרגע שגזע המוח נהרס, אין לאדם יכולת לנשום באופן עצמאי. מרגע שאין נשימה, אין תחלופת חמצן וחומרים בגוף, ומיד כל האיברים והתאים שבגוף מתים, מתנוונים, ותהליך הריקבון מתחיל. אולם כיום, כשאפשר להנשים את האדם בצורה מכנית, ניתן לאפשר ללב לפעום זמן רב למרות שהמוח נהרס ומת. ואזי עולה השאלה על פי מה מוגדרים חיי האדם, על-פי פעילות הלב או המוח.

על-פי חכמינו ז"ל, הגדרת האדם כמת נקבעת על פי הנשימה, שנאמר (בראשית ז, כב): "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו". ולפי זה נקבעה הלכה במסכת יומא (פה, א), שאדם שהתמוטט עליו בניין, מחללים עליו את השבת, ומפקחים את גל האבנים מעליו, מפני שיש סיכוי שאולי הוא חי. אם החלו לחשוף אותו מרגליו והגיעו ללב ונוכחו לדעת שהפסיק לפעום, עדיין אין זו ראיה שהוא מת, ועליהם להמשיך לנסות להצילו עד שיגיעו לאפו ויתברר שפסקה נשימתו. ואם החלו לחשוף אותו מראשו, והגיעו לאפו, ומצאו שאינו נושם, מפסיקים את פעולת החילוץ, ואין צורך לבדוק האם ליבו פועם. משום שלאחר שהתברר שנשימתו פסקה, על פי ההלכה, ברור לחלוטין שהוא מת. וכן פסקו הרמב"ם (הלכות שבת ב, יט), וה'שולחן-ערוך' (או"ח שכט, ד).[5]

ואם כן, כיום, כאשר ברור לחלוטין שהמוח נהרס לגמרי כולל גזע המוח, ושאין לאדם שלפנינו שום יכולת לנשום באופן עצמאי – הוא נחשב כמת לכל דבר. ואף שליבו ממשיך לפעום, אין זה מפני שהוא חי, אלא זו פעולה רפלקסית הנגרמת על-ידי ההנשמה המלאכותית, וכמוה כפעימת לב המונח בצלוחית מעבדה.

וכן מצינו במשנה במסכת אהלות (א, ו), שאדם שהותז ראשו, אף-על-פי שגופו מפרכס, מרגע שראשו נכרת – הוא נחשב כמת לכל דבר, והנוגע בו נטמא. וברור שאדם שראשו נכרת, ליבו ימשיך לפעום מספר רגעים, וגם איבריו עלולים לפרכס, ובכל זאת מרגע שאין לו ראש הוא נחשב כמת. וכמו כן מי שמוחו נהרס ומת, נחשב כמי שאין לו ראש, ואף שגופו מפרכס, וליבו פועם בעזרת ההנשמה המלאכותית – דינו כמת, ומותר ליטול ממנו את ליבו כדי להציל על ידי כך חיי אדם אחר.

לסיכום, דעת המקילים, שמרגע שהוכח ללא צל של ספק שהמוח – כולל גזע המוח – מת, אינו מתפקד, ואינו מגיב לשום גירוי, ואין בו זרימת דם, והוא אף החל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי – הרי הוא מת ומותר ליטול מגופתו איברים כדי להציל על ידם חיי אדם אחר. וכן פסקה מועצת הרבנות הראשית.

אלא שכדי למנוע כל ספק, נקבעו על ידי מועצת הרבנות תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח – כולל גזע המוח – מת, ורק לאחר מכן, התירו ליטול איברים להשתלה. בזמנו ניתן האישור רק לבית-החולים הדסה, על סמך האמון המיוחד שמועצת הרבנות העניקה לו (אסיא ו' 27-40, אסיא ז' 124-134).[6]

כאן כדאי לציין, שלמרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. ולכן גם לדעת המתירים, אף שמדובר בהצלת נפשות, אין להתיר הוצאת הלב ללא היתר מפורש מרב שבדק ומצא שניתן לסמוך על הרופאים ועל בדיקותיהם.


[5]. למעשה כיום, מחללים שבת גם עבור אדם שפסקה נשימתו. משום שעל ידי התפתחות המדע אנו יודעים שתוך ארבע דקות מעת ההפסקה המוחלטת של הנשימה, עדיין ניתן לבצע החייאה בעזרת הנשמה ועיסוי לב, ועל ידי כך יכול הפצוע או החולה לחזור לחיים. ולכן כיום מחללים שבת עד לסיום ניסיונות ההחייאה. אבל העיקרון שהמוות נקבע על פי הנשימה נשאר תקף ואף התחזק על ידי המדע.

[6]. בין המקילים: הרב גורן זצ"ל, הרב אברהם שפירא שליט"א, הרב מרדכי אליהו שליט"א, הרב ישראלי זצ"ל אסיא ז' ע' 167, הרב גרשוני שבילין לא,לב, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין בני משפחתו, הרב ד"ר טנדלר, והרב רפפורט, אסיא ז' ע' 148.

ח – דעת האוסרים

לדעת האוסרים, עיקר חיי האדם נקבעים על פי הלב. שכן מבואר בהרבה מקורות, בזוהר, בראשונים ובאחרונים, שהלב הוא מרכז החיים שבאדם, וממנו מתחייה כל הגוף. ואף שלכאורה מהתלמוד (יומא פה, א) נראה שהמוות נקבע על פי הנשימה בלבד, ואם מצאו אדם שאינו נושם כלל, הרי הוא נחשב כמת, אין זה מפני שאין מתחשבים בלב, אלא מפני שבאותם הזמנים בדיקת הנשימה היתה יותר אמינה מבדיקת הלב. כלומר, היו מצבים שבבדיקת היד לא חשו פעימות לב, אולם יכלו להבחין שהאדם עדיין נושם, ועל סמך זה יכלו להסיק שהלב חי. ולכן הורו שלא לקבוע את המוות לפני שבדקו שגם הנשימה פסקה. אבל אם ייווצר מצב שהנשימה תיפסק והלב עדיין יפעם, מוגדר האדם כחי. ולכן, לדעתם, אין שום היתר לקחת לב להשתלה. וכל רופא שנוטל את הלב מאדם שמוחו מת, וליבו עדיין פועם, עובר על איסור רציחה (הרב ולדינברג, הרב וואזנר).[7]

ואף אם מוכח שזרימת הדם למוח נפסקה, ועקב כך מתחיל תהליך ריקבון במוח, ולא יתכן שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי. בכל זאת, מאחר שיש בו סימני חיים בלב, הרי הוא נחשב כחי. ואף שהפגיעה האנושה בגזע המוח תביא בהכרח למותו, מכל מקום בינתיים כל זמן שליבו פועם הוא נחשב כחי. ולכל הפחות יחשב כספק חי, ואין לעשות פעולה של ספק רציחת אדם, אפילו אם היא נעשית כדי להציל אדם אחר (הרב אלישיב הובא בנשמת אברהם ח"ד ע' קלז-קלח).

גם הרב אויערבאך זצ"ל היה בין האוסרים, אולם מטעם אחר. הרב אויערבאך הסכים שמבחינה עקרונית, מות האדם נקבע על פי הנשימה, כלומר על פי המוח שמפעיל את הנשימה. אלא שלדעתו, למרות כל ההתפתחויות המדעיות, עדיין יש לחשוש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, ויתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי, ואזי אסור ליטול את ליבו. ולכן מספק אסר לסמוך על הבדיקות הרפואיות שיש בידינו, וממילא אסר לבצע השתלת לב (דעתו מבוארת במאמרו של ד"ר שטינברג באסיא נ"ג).

לסיכום, דעת האוסרים מבוססת על שתי סברות עיקריות: א' כל זמן שיש באדם סימני חיים בלב הוא מוגדר כחי. ב' אין לסמוך כל-כך על דעת הרופאים בקביעת רגע המוות.[8]

לפיכך, לדעת האוסרים, אין להוציא לב או כבד מגופו של אדם שמוחו מת וליבו עדיין מתפקד. והעושה כן עובר על איסור רציחה. ולא זו בלבד, אלא שהורה הרב אויערבאך זצ"ל, שאסור לחולה לב להסכים שישתילו בו לב שנלקח מיהודי, משום שהוא גורם בזה לקיצור ימיו של התורם. ולמרות שסירובו לא יועיל להארכת חייו של מי שמשפחתו הסכימה לתת את ליבו, שהרי יתנו אותו לאדם אחר. מכל מקום, אסור לו להיות שותף בגרימת הריגתו.

אבל בחוץ לארץ, מותר לאדם לקבל תרומת לב, משום שרוב התורמים גויים, והואיל וממילא יעקרו את הלב, מותר להירשם לקבלתו, משום שהשתתפות בגרימת המוות במקרה כזה קלה יותר. ואף שיש גם יהודים בחו"ל, אין לחשוש לכך, משום שלעומת זאת עומדת לנגד עינינו הצלת היהודי הזקוק להשתלה (נשמת אברהם ח"ד ע' קלד, וע' קמה-קמז).

אגב, חשוב לציין שבהשתלת לב וכבד אין פתרון לכלל חולי הלב והכבד, מפני שבכל מקרה, מספר המתים שניתן ליטול מהם לב וכבד להשתלה מועט מאוד. רק אנשים שנפגעו בראשם על ידי תאונה או פציעה, ומוחם מת, כשירים לתרומת לב וכבד. אבל כל שאר המתים עקב מחלות, אינם כשירים לתרומת איברים. ולקוות שיותר אנשים יהרגו בתאונות או בקטטות סכינים, כדי שאיבריהם יוכלו לשמש להצלת חיי החולים, זהו דבר שלא יעלה על הדעת. ולכן גם לפי הדעות המקילות, על ידי ההשתלות ניתן להציל את חייהם של חולים מעטים מכלל חולי הלב והכבד.


[7]. וגם מה שמבואר בתלמוד, שאם רואים אדם שנשימתו פסקה, הרי הוא נחשב מת, באר המהרש"ם ח"ו קכד, שזהו דווקא כאשר הוא נפגע מן המפולת ונתרוצצה גולגלתו, וקרוב לודאי שמת, ואז כשנוכחו לדעת שפסק לנשום, אין לחלל יותר שבת עבורו. אבל במקרה שאנו רואים שליבו עדיין פועם, שזהו אחד מסימני החיים, אין להחשיבו כמת, ויש לחלל עליו שבת כדי לקיימו, ואין ליטול את ליבו.

[8]. האוסרים הם: הרב אויערבאך זצ"ל אסיא נ"ג, 5-16; הרב אלישיב שליט"א, הרב ולדינברג בציץ אליעזר יז, סו; הרב עובדיה יוסף יחו"ד ב, יד; הרב וואזנר שבט הלוי ז, רלה; ועיין נשמת אדם ח"ב ע' רמ"א-רמ"ד, וח"ד ע' קל"ג-ק"נ.

ט – חתימה על טופס לתרומת איברים לאחר המוות

בצמוד לרשיון הנהיגה של כל אזרח בישראל, מצורפת הצהרה על תרומת איברים לצורך השתלה. וזה נוסח ההצהרה, "בתקווה כי אוכל לעזור לזולת, אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר שהזולת יוכל להיעזר בו". השאלה היא, האם ראוי לחתום על ההצהרה הזו?

תשובה: כפי שלמדנו בהלכות הקודמות, לדעת רוב הפוסקים, מצוות הצלת נפשות דוחה את מצוות הקבורה וכבוד המת ואיסור ההנאה ממנו (נו"ב, חת"ס, חזו"א ועוד רבים). לפי זה הורה הרב ליאור, שמותר לתרום איברים, אלא שלא ניתן להגדיר זאת כמצווה, מאחר שיש פוסקים מעטים (בנין ציון) שאוסרים תרומת איברים. אולם הרב גורן זצ"ל פסק, שהואיל ומדובר בהצלת נפשות, אין להתחשב בדעת המיעוט, ולפיכך יש מצווה לתרום איברים למען הצלת הזולת (גיליון רבני יש"ע מס' 19).

אבל למעשה, למרות שהרבנות הראשית פסקה להתיר השתלת איברים, כולל לב וכבד, בפועל אין לחתום על טופס זה, מפני שהממסד הרפואי, מטעמי כבוד, לא הסכים לשתף רב בקביעת רגע המוות ואישור ההשתלה. ואין לחתום אפילו על הסכמה לתרום איבר אחד, כגון כליה, מפני שני חששות עיקריים. ראשית, בנוגע לקביעת רגע המוות, יש חשש מסוים שמא הרופאים יקבעו שהחולה מת, בשעה שעל פי ההלכה (גם לדעות המקילות) הוא עדיין נחשב חי. ובמצב כזה ברור שאסור ליטול איברים מגופו. עוד חשש ישנו, שמא ישתמשו באיבריו לצרכים שאינם נחשבים כפיקוח-נפש. כגון שכלייתו של המת אינה ראויה כלל להשתלה, ואם היו אנשים יראי-שמיים עוסקים בזה, היו מבררים תחילה אם יש סיכוי שהכליה תתאים להשתלה, ואם ייווכחו שלא – יוותרו מראש על נטילתה. אולם רופאים אחרים, עלולים ליטול בחינם את הכליה, ולאחר מכן לזורקה לפח ללא קבורה (וכך כתבתי בפניני הלכה ח"ג ע' 261 מהדורה קמא).

במשך הזמן, הממסד הרפואי התרכך מעט, והסכים לכלול בטופס כי התרומה תינתן "בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי". עלי לציין כי בתחילה סברתי כי על טופס מתוקן כזה נכון לחתום, ובתנאי שהתורם יודע שהוא יכול לסמוך על בני משפחתו שבמקרה שיצטרכו, חס וחלילה, לאשר את תרומתו, אכן ידעו לדרוש פיקוח הלכתי ראוי (וכך כתבתי בפניני הלכה ח"ג עמוד 261 מהדורה בתרא). אולם לאחר שכמה פעמים התקשרו בני משפחה מבוהלים מבית החולים לשאול הלכה למעשה, נוכחתי כי לרובם המוחלט של הרבנים אין כלים לענות על שאלת המשפחות, ומנגד חתימת ההרוג על הכרטיס יוצרת מחויבות שקשה למשפחות לקיימה. ופעמים שבלחץ הנסיבות מתרשלים מלקיימה כהלכה. לפיכך, הדרך היחידה לפקח על ההשתלות כהלכה היא, על ידי מינוי רבנים שיתמחו בזה, שהם יהיו הפוסקים בשאלות אלו, כפי שדרשה הרבנות הראשית בהנהגתם של הרב שפירא והרב אליהו. וכל זמן שהממסד הרפואי עדיין לא מסכים למינוי רבנים מומחים, או רופאים יראי שמים שמקובלים על הרבנות, שיהיו שותפים בהחלטה על קביעת רגע המוות ונטילת האיברים להשתלה, עדיין קשה לחתום על כרטיס כזה.[9]

ובינתיים, במקרה שיפנו אל משפחת ההרוג ויבקשו מהם להסכים שייטלו מגופת יקירם איברים כדי להציל חיי אחרים, באופן עקרוני ישנה מצווה לתרום, אלא שכדי לוודא שהתרומה תיעשה כהלכה, חובה עליהם להתייעץ עם רב שמבין בתחום הרפואה.

נסיים בתקווה שבעתיד הממסד הרפואי ישתף פעולה עם הוראת הרבנות, ואזי תהיה מצווה לחתום על כרטיס התרומה.


[9]. סוגיה זו כאובה במיוחד. במשך שנים טען הממסד הרפואי כנגד הרבנים, שאינם מוכנים לעודד תרומת איברים ואינם מוכנים להתגייס למען הצלת חיי אדם. הרבנות הראשית, בהנהגתם של מרן הרב אברהם שפירא שליט"א, והראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א, נטלה על עצמה אחריות כבדה, וכבר בשנת תשמ"ז הכריעה בסוגיה חמורה זו להתיר, כדי להציל חיי אדם. אלא שהממסד הרפואי מטעמי כבוד לא הסכים לשתף רבנים בתהליך ההחלטה. מבחינתו שהחולים יסתדרו בעצמם ובלבד שלא ייפגם ח"ו כבוד הממסד הרפואי. וכפי שכתבתי, גם התיקונים שנעשו לאחרונה אינם מספקים, ואין בהם כדי להחזיר את האמון הנדרש בין פוסקי ההלכה והממסד הרפואי. ומי יודע אם לא אבדה השעה, ואם יש כיום ביד הרבנות הראשית את הסמכות ההלכתית להורות היתר בזה.

דילוג לתוכן