חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – דעת האוסרים

לדעת האוסרים, עיקר חיי האדם נקבעים על פי הלב. שכן מבואר בהרבה מקורות, בזוהר, בראשונים ובאחרונים, שהלב הוא מרכז החיים שבאדם, וממנו מתחייה כל הגוף. ואף שלכאורה מהתלמוד (יומא פה, א) נראה שהמוות נקבע על פי הנשימה בלבד, ואם מצאו אדם שאינו נושם כלל, הרי הוא נחשב כמת, אין זה מפני שאין מתחשבים בלב, אלא מפני שבאותם הזמנים בדיקת הנשימה היתה יותר אמינה מבדיקת הלב. כלומר, היו מצבים שבבדיקת היד לא חשו פעימות לב, אולם יכלו להבחין שהאדם עדיין נושם, ועל סמך זה יכלו להסיק שהלב חי. ולכן הורו שלא לקבוע את המוות לפני שבדקו שגם הנשימה פסקה. אבל אם ייווצר מצב שהנשימה תיפסק והלב עדיין יפעם, מוגדר האדם כחי. ולכן, לדעתם, אין שום היתר לקחת לב להשתלה. וכל רופא שנוטל את הלב מאדם שמוחו מת, וליבו עדיין פועם, עובר על איסור רציחה (הרב ולדינברג, הרב וואזנר).[7]

ואף אם מוכח שזרימת הדם למוח נפסקה, ועקב כך מתחיל תהליך ריקבון במוח, ולא יתכן שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי. בכל זאת, מאחר שיש בו סימני חיים בלב, הרי הוא נחשב כחי. ואף שהפגיעה האנושה בגזע המוח תביא בהכרח למותו, מכל מקום בינתיים כל זמן שליבו פועם הוא נחשב כחי. ולכל הפחות יחשב כספק חי, ואין לעשות פעולה של ספק רציחת אדם, אפילו אם היא נעשית כדי להציל אדם אחר (הרב אלישיב הובא בנשמת אברהם ח"ד ע' קלז-קלח).

גם הרב אויערבאך זצ"ל היה בין האוסרים, אולם מטעם אחר. הרב אויערבאך הסכים שמבחינה עקרונית, מות האדם נקבע על פי הנשימה, כלומר על פי המוח שמפעיל את הנשימה. אלא שלדעתו, למרות כל ההתפתחויות המדעיות, עדיין יש לחשוש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, ויתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי, ואזי אסור ליטול את ליבו. ולכן מספק אסר לסמוך על הבדיקות הרפואיות שיש בידינו, וממילא אסר לבצע השתלת לב (דעתו מבוארת במאמרו של ד"ר שטינברג באסיא נ"ג).

לסיכום, דעת האוסרים מבוססת על שתי סברות עיקריות: א' כל זמן שיש באדם סימני חיים בלב הוא מוגדר כחי. ב' אין לסמוך כל-כך על דעת הרופאים בקביעת רגע המוות.[8]

לפיכך, לדעת האוסרים, אין להוציא לב או כבד מגופו של אדם שמוחו מת וליבו עדיין מתפקד. והעושה כן עובר על איסור רציחה. ולא זו בלבד, אלא שהורה הרב אויערבאך זצ"ל, שאסור לחולה לב להסכים שישתילו בו לב שנלקח מיהודי, משום שהוא גורם בזה לקיצור ימיו של התורם. ולמרות שסירובו לא יועיל להארכת חייו של מי שמשפחתו הסכימה לתת את ליבו, שהרי יתנו אותו לאדם אחר. מכל מקום, אסור לו להיות שותף בגרימת הריגתו.

אבל בחוץ לארץ, מותר לאדם לקבל תרומת לב, משום שרוב התורמים גויים, והואיל וממילא יעקרו את הלב, מותר להירשם לקבלתו, משום שהשתתפות בגרימת המוות במקרה כזה קלה יותר. ואף שיש גם יהודים בחו"ל, אין לחשוש לכך, משום שלעומת זאת עומדת לנגד עינינו הצלת היהודי הזקוק להשתלה (נשמת אברהם ח"ד ע' קלד, וע' קמה-קמז).

אגב, חשוב לציין שבהשתלת לב וכבד אין פתרון לכלל חולי הלב והכבד, מפני שבכל מקרה, מספר המתים שניתן ליטול מהם לב וכבד להשתלה מועט מאוד. רק אנשים שנפגעו בראשם על ידי תאונה או פציעה, ומוחם מת, כשירים לתרומת לב וכבד. אבל כל שאר המתים עקב מחלות, אינם כשירים לתרומת איברים. ולקוות שיותר אנשים יהרגו בתאונות או בקטטות סכינים, כדי שאיבריהם יוכלו לשמש להצלת חיי החולים, זהו דבר שלא יעלה על הדעת. ולכן גם לפי הדעות המקילות, על ידי ההשתלות ניתן להציל את חייהם של חולים מעטים מכלל חולי הלב והכבד.


[7]. וגם מה שמבואר בתלמוד, שאם רואים אדם שנשימתו פסקה, הרי הוא נחשב מת, באר המהרש"ם ח"ו קכד, שזהו דווקא כאשר הוא נפגע מן המפולת ונתרוצצה גולגלתו, וקרוב לודאי שמת, ואז כשנוכחו לדעת שפסק לנשום, אין לחלל יותר שבת עבורו. אבל במקרה שאנו רואים שליבו עדיין פועם, שזהו אחד מסימני החיים, אין להחשיבו כמת, ויש לחלל עליו שבת כדי לקיימו, ואין ליטול את ליבו.

[8]. האוסרים הם: הרב אויערבאך זצ"ל אסיא נ"ג, 5-16; הרב אלישיב שליט"א, הרב ולדינברג בציץ אליעזר יז, סו; הרב עובדיה יוסף יחו"ד ב, יד; הרב וואזנר שבט הלוי ז, רלה; ועיין נשמת אדם ח"ב ע' רמ"א-רמ"ד, וח"ד ע' קל"ג-ק"נ.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן