חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – תרומת איברים מאדם חי להצלת חולה (ריאה וכבד)

(ריאה וכבד)ישנם חולים שהדרך היחידה להצלתם היא השתלת איבר. כגון חולה סיסטיק-פיברוזיס, שריאותיו הפסיקו לתפקד. הדרך היחידה להצלת חייו היא, שאדם אחר יתרום אונה אחת מריאתו, אותה ישתלו בחזהו של החולה, והיא תשמש לו כריאה. בדרך כלל לוקחים שני תורמים, כדי שכל אחד יתרום אונה אחת, כך שהתורם עצמו לא יפגע באופן משמעותי, ולעומת זאת החולה יוכל לחיות עם שתי האונות החדשות שיתפקדו אצלו כשתי ריאות. במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים, אונה אחת של מבוגר יכולה לשמש אותם כמעט כריאה רגילה, ועל ידי כך יוכלו לחיות כאנשים רגילים ובריאים. וכן ישנן מחלות הפוגעות בכבד, והדרך היחידה להצלת החולה היא, שאדם אחר יתרום למענו חלק מן הכבד שלו. אותו חלק ימלא את תפקיד הכבד הפגוע, וחייו של החולה ינצלו.

השאלה העולה היא, האם מצד מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז) אדם מצוּוה לתרום איבר מאיבריו; או שמא להיפך, אסור לתרום משום שמדובר בניתוח קשה, ומקצת מן התורמים עלולים למות בעקבות הסיבוכים שלאחר הניתוח?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, התורם חלק מריאתו או כבדו כדי להציל חבר או בן משפחה מקיים מצווה גדולה, אולם על פי ההלכה אין מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

וזאת משום שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", לדעת רוב הפוסקים, אינה מחייבת אדם להיכנס לסכנת נפשות ממשית. וכאן בתרומת האונה או חלק מהכבד, אדם נכנס לסכנה. בניתוח הריאה יש סיכון של 0.5% שהתורם ימות בניתוח, ובנוסף לכך ישנם סיבוכים שלאחר הניתוח, שמקצתם עלולים להיות קשים ומסוכנים. ואף יתכן שבעתיד ייגרמו סיבוכים נוספים בריאה או בכבד. אולם בסך הכל סיכון התמותה לתורם אינו עולה על אחוזים ספורים.

ולכאורה היה ניתן לטעון שהואיל ואחוז הסיכון נמוך מאוד, ולאחוזי סיכון כאלה אנשים מוכנים להיכנס אפילו כדי להרוויח כסף, אם כן על פי המצווה "לֹא תַעֲמֹד" יש לחייב כל אדם לתרום מקצת מאיבריו למען הצלת חבירו. אלא שיש הבדל. אף שיש מצווה כללית על כל אדם להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חבירו מסכנת נפשות, מכל מקום, זהו דווקא בהסתכנות לזמן קצר שעל-פי רוב רובם של הסיכויים הכל ייגמר בטוב ובשלום. אולם בתרומת האיבר מדובר בוויתור מוחלט על אחד האיברים, ואת זה התורה לא חייבה. בנוסף לכך, יתכן שגם סיכון כזה נחשב כבר לסיכון גדול מדי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו לצורך פרנסתו, ולכן גם מצד מצוות "לֹא תַעֲמֹד" אין חובה להיכנס אליו.

וכן נשאל הפוסק הגדול רבי דוד בן זמרא, שחי לפני יותר מארבע מאות שנה, מה יעשה אדם שהשליט האכזר אמר לו: או שתסכים שיקטעו את ידך או שנהרוג את חברך, האם עליו להקריב את ידו כדי להציל את חבירו או לא? והשיב, שהואיל וגם בקטיעת היד יש סכנה (של אובדן דם או זיהום), אין אדם מחויב להיכנס לסכנת נפשות ממשית כדי להציל את חבירו. בנוסף לכך, כתב הרדב"ז סברה יסודית מאוד: לא יתכן שהתורה תצווה עלינו לעשות דבר המנוגד לטבע האנושי, שהרי דרכיה דרכי נועם, וברור שאדם רגיל לא יסכים לוותר על אחד מאיבריו כדי להציל חיים של אדם אחר. ולכן למעשה, מצד מצוות "לֹא תַעֲמֹד" אין חובה להקריב איבר למען הצלת הזולת, אולם המסכים לכך מקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות ואשרי חלקו.

וכן לעניין תרומת האונה או מקצת הכבד, ברור שאדם רגיל לא יסכים לתורמם למען הצלת אדם זר שהוא אינו מכיר. ורק כאשר מדובר בקרוב משפחה או בחבר טוב במיוחד – חלק מן האנשים מסכימים לתרום איבר להצלתו.

אם כן לסיכום: אדם אינו מחויב לתרום איבר להצלת זולתו, ואפילו אם הוא קרוב משפחה. אבל אם יתרום יקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות.[1]


[1]. ככלל הזה פסק באג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד, והרב ישראלי, והגרש"ז אויערבאך הובא בנשמת אברהם יו"ד קנז, ד, 2, ויחו"ד ג, פד, והרח"ד הלוי אסיא ח"ד, 257. אמנם בציץ אליעזר ט, מה, אסר. אבל כאמור, דעת רוב רובם של הפוסקים עפ"י הרדב"ז, שאין חובה אבל זו מידת חסידות. אגב, לדעת הרקנטי פסקים ת"ע, שהיה מגדולי הראשונים, חובה על אדם לתרום איבר כדי להציל את חבירו. אבל למעשה האחרונים פסקו על פי הרדב"ז שלא כדעת הרקנטי.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן