אחת הסוגיות הקשות ביותר בהלכות השתלות, היא סוגיית השתלת לב וכבד. הסיבה לכך, שלב וכבד ראויים להשתלה רק כאשר ניטלו מאדם שליבו עדיין פועם. וכאן הננו נכנסים לא רק לשאלת כבוד המת, אלא לשאלה הרבה יותר קשה, שאלת חיים ומוות. האם אדם שמוחו מת וליבו פועם נחשב מת, ומותר ליטול את ליבו כדי להציל חיי אדם אחר. או שהוא נחשב חי, ואז ברור שאסור להרוג אותו כדי להציל את חבירו.
ותחילה נסביר. מרגע שמחזור הדם מפסיק לעבוד, מתחיל תהליך התנוונות בכל האיברים, ולכן הרופאים משתדלים לקחת את האיברים להשתלה סמוך ככל האפשר למועד הפטירה. אך ישנם איברים שניזוקים מהר יותר וישנם כאלה שפחות. למשל, כליה ניזוקה לאט, ולכן גם כמה שעות לאחר הפטירה, עדיין ניתן להוציאה ולהשתילה בגוף החולה. אבל לב וכבד, ראויים להשתלה רק אם ניטלו בעוד מחזור הדם נמשך בהם.
עוד נקדים, שעד לשנת תש"מ לערך, כל הרבנים כמעט אסרו השתלת לב, מפני הסכנה שבדבר. עובדה היא שרוב רובם של המושתלים מתו תוך זמן קצר, משום שגופם דחה את הלב המושתל (הרב אונטרמן, הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קמ"ו, ועוד). אולם משנת תש"מ חלה התקדמות ביכולת הרפואית למניעת הדחייה, עד שכ80%- נותרו בחיים שנה לאחר ההשתלה, וכ60%- נותרו בחיים לאחר חמש שנים. לסיכום, ללא ספק תוחלת החיים של חולי הלב הקשים הוארכה על-ידי ההשתלה, ומרבית המושתלים חזרו לאורח חיים תקין, כמעט ללא הגבלות.
אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר להוציא את הלב מאדם שמת מוות מוחי. יש אומרים שכל זמן שהלב עדיין פועם, האדם נחשב חי, וכל הנוטל את ליבו עובר על איסור רצח. ויש אומרים, שהואיל והמוח מת, והאדם אינו מסוגל לנשום בכוחות עצמו, ורק על ידי מכונה הוא מונשם ובכוח זה גם ליבו פועם, הוא נחשב מת ומותר ליטול את ליבו ולהציל על ידי כך חיי אדם אחר.
לאחר דיונים ממושכים, בשנת תשמ"ז, החליטה מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א, והרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, להתיר לבית-החולים הדסה להשתיל לב, בכפוף לכמה תנאים. באותה שנה בוצעה בהדסה השתלת הלב הראשונה שהצליחה בארץ (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ע' 194 ו203 ו224, אסיא ו' 20-40, אסיא ז' 123-238). למרבה הצער, מסיבות פוליטיות לא התמלאו כל התנאים שדרשה הרבנות.
בפועל, החוק כיום מתיר לבצע השתלה רק כאשר המשפחה מסכימה, או שהתורם הודיע על כך בחייו. ולמעשה, כל משפחה יכולה לנהוג כפי שפוסקים הרבנים המקובלים עליה.
בהלכות הבאות נסביר את שורש המחלוקת.
