ארכיון הקטגוריה: ו – הוצאה ומוקצה

ו – הוצאה ומוקצה

א – מלאכת 'הוצאה'

אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת היא מלאכת 'הוצאה', האוסרת לטלטל דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, וכן לטלטל דבר ארבע אמות ברשות הרבים. אולם ביום טוב, בכלל המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש, הותרה גם מלאכת 'הוצאה', מפני שהיא נצרכת מאוד לסעודת יום טוב, שעל ידה אפשר לטלטל מבית לבית מאכלים ותבשילים, סכו"ם וצלחות (רמב"ם הל' יו"ט א, ו).

וכבר למדנו (לעיל ג, ג), שמתוך שהותרה מלאכת הוצאה לצורך אכילה, הותרה גם לשאר צרכים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר לצאת לטיול ברשות הרבים עם תינוק בעגלה, וכן מותר להוציא לרשות הרבים ספר תורה ולולב (ביצה יב, א, כדעת בית הלל).

אבל אסור להוציא אבנים ושאר דברים שאין בהם צורך להנאת יום טוב. לפיכך, היוצא לרשות הרבים צריך לשים לב שלא יהיה בכיסו דבר שאין לו בו צורך. ואמנם יש מתירים להוציא ביום טוב גם שלא לצורך כלל (רש"י). אולם ההלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שאסור מהתורה לטלטל ביום טוב שלא לצורך (עיין לעיל ג, ג, 2).

וכן אסור להוציא ביום טוב דבר עבור גוי או עבור בהמה או עבור יום חול, מפני שכל מה שהותר ביום טוב הותר לצורך שמחת יום טוב בלבד, ולכן אסור להוציא דבר עבור מי שאינו מְצוּוֶה לשמוח ביום טוב או עבור ימי החול (לעיל ג, ה).

כל הדברים שאסור להוציא ביום טוב, אסורים גם ברשות הרבים מדברי חכמים שנקראת 'כרמלית' (תוס' כתובות ז, א, 'מתוך'; מ"ב תקיח, ח). וכשם שה'עירוב' מועיל לשבת, כך הוא מועיל ליום טוב, שבכל מקום שמוקף ב'עירוב' מותר לטלטל דברים שאין בהם שום צורך, או שהם לצורך גויים או בהמה.[1]


[1]. כדי להתיר כל טלטול ברשות הרבים – צריך להקיף את המקום בחומה או גדר (ברשות הרבים מהתורה), או צורות הפתח (ברשות הרבים מדרבנן), כמבואר בפניני הלכה שבת כא, ח. בנוסף להיקף הרשות צריך להניח בתוכה 'עירוב חצרות', היינו מזון שתי סעודות עבור כל בני המקום, שעל ידו נעשים כולם שותפים, כמבואר בפניני הלכה שבת כט, ה. אמנם לגבי יום טוב נחלקו: לדעת רי"ף, רמב"ם, רא"ש ושו"ע תקכח, א, אין צורך להניח מזון ל'עירוב'. ולדעת רשב"א ורמ"א תקיח, א, צריך להניח מזון, אלא שמחמת הספק אין מברכים על הנחתו (שעה"צ תקכח, א). כיום נוהגים להניח לקראת שבת של פסח 'עירוב חצרות' עבור כל שבתות השנה, ובעת שמניחים את ה'עירוב' אומרים שהוא יהיה 'עירוב' עבור כל השבתות והימים הטובים, ובזה יוצאים מהספק (מ"ב תקיח, י; תקכח, א).

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ב – לאיזה צורך מותר לטלטל ביום טוב

כפי שלמדנו, גם במקום שאין 'עירוב' מותר לטלטל מרשות לרשות חפצים לצורך אוכל נפש, ומתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה גם לשאר צרכים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר לאדם לקחת בכיסו שעון כדי לראות בו את השעה. וכן מותר לאדם לצאת במשקפי שמש בכיסו למקרה שיזדקק להם. וכן מותר לאשה לצאת בתכשיטיה, כדי להראותם לחברותיה ברשות הרבים.

גם לצורך הנאה רוחנית מותר לטלטל. לפיכך, מותר לטלטל לולב כדי לקיים בו את מצוות החג. וגם לצורך הידור מצווה מותר לטלטל, ולכן גם מי שכבר נטל לולב לפני התפילה, רשאי לטלטל את הלולב כדי לנענע בו בעת אמירת הלל. וכן מותר לטלטל שופר בראש השנה ולולב בסוכות עבור נשים (שועה"ר תקפט, ב; שש"כ כ, הערה ה, ושלא כשאגת אריה קו-קז).

המוציא תינוק לטיול, רשאי להוציאו בעגלה ולקחת עבורו בקבוק ומוצץ ומשחק שהוא רגיל לשחק בו. וכן מותר להוציא בשבילו בגד שאולי יצטרך לו, כגון סוודר למקרה שיהיה קר, או בגדים להחלפה למקרה שבגדיו יתלכלכו.

גם אדם מבוגר רשאי להוציא בידו בגד שאולי יצטרך לו בהמשך, כמו למשל סוודר. אבל בגד שלא יצטרך לו, אסור לקחת. וכן מותר להוציא בכיס מטפחות שאולי יזדקק להן.

הנצרך לקחת מפתח שאגוד בצרור עם מפתחות שאין בהם צורך ביום טוב. יש אומרים שעליו להפריד את המפתח הנצרך, כי רק אותו מותר לטלטל. ויש אומרים שמותר לטלטל אותו עם כל הצרור. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המיקל.[2]


[2]. למדנו במ"ב תקיח, י, שכאשר יש סיכוי שיזדקק לדבר ביו"ט מותר לטלטלו, אבל כשאין סיכוי – אסור. וכ"כ בשש"כ יט, ב. ובדין ריבוי בשיעורים למדנו שמותר להוסיף מים לסיר לפני שמניחים אותו על האש (לעיל ג, ד), וכן הנצרך לשלוש מטפחות, רשאי להוסיף עוד מטפחות באותו הכיס. אבל הרוצה להוציא מפתח שנמצא בתוך צרור שיש בו גם מפתחות שאין בהם שום צורך ביו"ט, יש אומרים שאינו רשאי להוציא את כל הצרור אלא יקח את המפתח הנצרך בלבד, כי מה שהותר בריבוי שיעורים הוא בדבר שאפשר להשתמש בו ביו"ט כדוגמת מים חמים, אבל לא בדבר שבוודאי לא ישתמש ביו"ט (אג"מ או"ח ה, לה; הלכות המועדים ה, ט). ויש אומרים שהאיסור הוא להוסיף לצרור מפתח שאין בו צורך, כשם שאסור להוסיף מים בסיר לאחר שהניחו אותו על האש. אבל אם כבר היה בצרור, מותר להוציא את הצרור בלא להסיר ממנו את המפתח המיותר (שש"כ כ, הערה יד, וכן מסרו בשם רשז"א וריש"א). והלכה כדעת המקילים, מפני שסברתם נראית, וזו מחלוקת בדברי חכמים, שכן הוצאה זו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלרוה"פ אסורה מדרבנן. ועוד, שלדעת רש"י ודעימיה, אין בהוצאה שלא לצורך איסור, או שהאיסור דרבנן. ועוד, שלדעת רבים אין כיום רה"ר מהתורה, וברוב המקומות יש עירוב, ואזי גם לדעת המחמירים האיסור מדרבנן (פ"ה שבת כא, ט, 9). ועיין בהרחבות ו, ב, בג. מפתחות של רכב הם מוקצה, וההיתר לדעת המקילים הוא רק כאשר המפתחות האחרים חשובים יותר.

הנצרך להוציא תיק שיש בו צורכי תינוק וגם דברי מוקצה, אם הדברים שאינם מוקצה חשובים יותר, מותר לדעת המקילים לטלטל את התיק ואגב כך את דברי המוקצה. שהואיל ולא הניח אותם בתוך התיק ביו"ט, הרי זה כמרבה בשיעורים שהותר.

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ג – מפתחות לבית ולכספת

היוצא לטייל ביום טוב ברשות הרבים, וחושש שאם ישאיר את ביתו פתוח, יבואו גנבים ויגנבו מהמאכלים שהכין לסעודת יום טוב, רשאי לנעול את הבית שמונחים בו מאכלים וכלים לצורך סעודת יום טוב, ולקחת עימו את המפתחות, מפני שטלטול זה הוא לצורך יום טוב. וכן מותר לטלטל מפתח של חדרים שיש בהם בגדים או תכשיטים שיכולים להשתמש בהם ביום טוב.

אבל נחלקו הפוסקים, אם היוצא מביתו רשאי לטלטל את המפתח של הכספת, מדאגה שמא בעודו מחוץ לביתו יגנבו את כספו. יש אומרים שאסור, מפני שהיתר הטלטול הוא רק לצורך הנאת יום טוב, ולא כדי למנוע הפסד ממון (רא"ש, מהרי"ל). ויש אומרים שגם הסרת הדאגה מן הלב נחשבת צורך יום טוב, ולכן מותר לטלטל גם את מפתח הכספת (הגהות סמ"ק; רמ"א תקיח, א). למעשה, הרוצה להקל יש לו על מי לסמוך. ולכתחילה טוב שיניח את המפתחות אצל שכנים, ואם ירצה לטלטל את המפתח, נכון שיטלטל אותו בשינוי, כגון שיניח אותו בשולי הגרב או בכובע.[3]

אבל אסור לטלטל ברשות הרבים דבר עבור נוכרי, ואפילו אם הנוכרי יבטיח ליהודי שתמורת הטלטול יביא לו אוכל, אסור לטלטל עבורו, מפני שאין קשר בין פעולת ההוצאה להכנת האוכל. ואף אם הנוכרי יאיים עליו, שאם לא יביא לו כלי מסוים דרך רשות הרבים, יגנוב ממנו את צורכי סעודתו, לא יחלל יום טוב עבור כך. כי כל מה שהותר ביום טוב הוא לעשות מלאכה שעל ידה מכינים את המאכלים או מועילים באופן ישיר להנאת יום טוב, אבל מלאכה שבלא שום קשר ישיר גורמת להשגת אוכל או שמירתו – אסורה (רשז"א שש"כ יט, הערה יז).


[3]. ההיתר בשעת הצורך לטלטל את מפתח הכספת, הוא מפני שלדעת רבים אין לנו כיום רשות הרבים מהתורה (עיין פ"ה שבת כא, חט), וממילא הספק מדברי חכמים, ובספיקא דרבנן הלכה כמיקל. ועוד שיש לצרף את דעת רש"י, רי"ף ורמב"ם, הסוברים שאין איסור להוציא דבר שלא לצורך (ולכל היותר האיסור מדברי חכמים, עיין ב, 2). וכאשר יש שם עירוב, אזי גם המחמירים בשבתות שלא לסמוך על העירוב, מפני שחוששים לדעת הסוברים שדרך שרוחבה 16 אמה היא רשות הרבים מהתורה, יכולים להקל בזה, שהוא ספק ספיקא: א' אולי הלכה כסוברים שאינו רשות הרבים מהתורה והעירוב מועיל, ב' אולי הלכה כסוברים שמותר לטלטל ביו"ט גם שלא לצורך. ואם יטלטל את המפתח בשינוי, הרי הוא ספק ספיקא בדרבנן.

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ד – תחומין

איסור תחומין חל בחג כמו בשבת, שעניינם של הימים הקדושים שינוחו בהם ישראל מכל טרחה ודאגה, ויהיו פנויים ללימוד תורה ושמחה של מצווה. לפיכך, תקנו חכמים שלא יצא אדם מחוץ לתחום שביתתו, שהוא מקום שביתתו ועוד אלפיים אמה לכל רוח מרוחות העולם (כ-912 מטרים). היה שובת בשדה, מקום שביתתו הוא ד' אמות ובנוסף להן יש לו אלפיים אמה לכל רוח. היה שובת בעיר או ישוב, כל המקום המיושב ברציפות או המוקף 'עירוב' הוא מקום שביתתו, ומעבר לכך יש לו אלפיים אמה לכל רוח, ודינים אלה נתבארו בפניני הלכה שבת פרק ל'.

ואף שמותר לעשות בחג מלאכות לצורך אוכל נפש, אסור לצאת מתחום שבת עבור צורכי הסעודה. מפני שכל מה שהותר ביום טוב לצורך אוכל נפש הוא במאכלים שכבר נמצאים ברשותו של אדם, אבל כשם שאסור לקצור תבואה או לצוד חיות כך אסור לצאת מתחום שבת כדי להביא מאכלים, מפני שאלו מאכלים שאינם ברשותו (רמב"ן במלחמות ביצה כג, ב; רשב"א עבוה"ק א, א). ועוד, שאיסור תחומין אינו כלול בל"ט מלאכות, ולכן איננו כלול בהיתר מלאכה לצורך אוכל נפש (חת"ס או"ח קמט).[4]

גוי שהביא פירות מחוץ לתחום שבת, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל גוי אחר, מותרים לכל ישראל באכילה. אלא שקבעו חכמים דין תחומין גם על חפצים ששייכים לגוי (שו"ע תא, א), וכיוון שהפירות שהגוי הביא יצאו מן התחום שלהם, אסור לטלטל אותם מחוץ לארבע אמות. ואם הגוי הביא אותם לתוך בית או לתוך מקום שמוקף גדר או 'עירוב', מותר לטלטל אותם בכל השטח המוקף.

אם הגוי הביא את הפירות עבור ישראל, אסרו חכמים עליו ועל בני ביתו ליהנות מהם עד שיגיע מוצאי החג ויעבור זמן שיוכל להביאם. אבל ליהודים אחרים שאינם מבני ביתו, מותר ליהנות מהפירות, ובתנאי שלא יוציאום ממקומם (שו"ע שכה, ח).[5]

יהודי שהביא מאכלים מחוץ לתחום שבת, אם ידע שהדבר אסור, אסור לכל ישראל ליהנות ביום טוב מהמאכלים שהביא.[6]


[4]. לדעת רמב"ם וסמ"ג, יסוד איסור תחומין מן התורה, אלא שהאיסור מהתורה הוא שלא יצא אדם מחוץ למקום שביתתו יותר מ-12 מיל (24,000 אמה), שהם קרוב ל-11 ק"מ (10,944 מטר), כשיעור מחנה ישראל במדבר, שנאמר (שמות טז, כט): "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". ולדעת רוב הראשונים ומהם: רמב"ן, רא"ש ורשב"א, פסוק זה נאמר על איסור טלטול ברשות הרבים, אבל איסור תחומין, גם מעבר ל-12 מיל, מדברי חכמים. ועיין בפניני הלכה שבת ל, א.

[5]. כשם שאסור לצאת מתחום שבת עבור אוכל, כך אסור לצאת עבור צורכי מצווה כלולב ושופר. אבל מותר לבקש מגוי להביאם כדי לקיים את המצווה, שכן למדנו שהתירו חכמים 'שבות דשבות' לצורך מצווה או לצורך גדול, ולדעת רוב הראשונים איסור תחומין מדברי חכמים. ואמנם גזרו חכמים שלא ליהנות מדבר שגוי הביא מחוץ לתחום, אלא שמצוות לאו ליהנות ניתנו (שו"ע תרנה, א; מ"ב ג; פ"ה שבת ט, יא).

[6]. עיין פניני הלכה שבת כו, ב, שאם הביא את הפירות במזיד, גם כשהאיסור מדרבנן, אסור ליהנות ממה שהביא. ואם הביא את המאכלים בשגגה ובאיסור תורה, כגון על ידי מכונית, לדעת רוב הפוסקים אסור ליהנות ממה שהביא (שו"ע שיח, א), וי"א שבשעת הדחק אפשר ליהנות (מ"ב שיח, ז). ואם הביא את הפירות בשגגה ובלא איסור תורה, היינו שהביאם ברגל מחוץ לתחום, מותר ליהנות מהם (באו"ה שיח, א, 'המבשל'; פניני הלכה שם כו, ג).

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ה – מוקצה

אסרו חכמים לטלטל בשבת ויום טוב דברים שאינם ראויים לשימוש בימים אלו ואדם מַקצֶה (מפריש) אותם מדעתו. שני טעמים יסודיים לאיסור: א) לשמור על צביון הימים הקדושים כימי שבתון שנועדו לקדושה ומנוחה, ובכלל זה שגם הידיים ישבתו מטלטול והתעסקות בדברים שאינם קשורים לשבת ויום טוב. שאם היה מותר לטלטל את כל הדברים שאינם נצרכים לאדם בימים הקדושים, אנשים היו עלולים לטרוח כל היום בסידור בתיהם, חפציהם ואוצרותיהם, ולבטל בכך את מצוות השביתה והמנוחה. הרי שאיסור 'מוקצה' יוצר התאמה בין המחשבה לידיים, שכל דבר שאינו ראוי לשימוש בשבת, גם הידיים לא יהיו ממשמשות בו. ב) לעשות סייג לאיסור מלאכה, שאם יטלטל אדם דבר שאינו ראוי לחג, יש חשש שיבוא לעשות בו מלאכה ביום טוב, או יבוא להוציאו מרשות לרשות, וכבר למדנו שכל המוציא דבר שאין בו שום צורך, עובר באיסור תורה עיל ג, 2, כדעת רוב הפוסקים).

ככלל איסור מוקצה שווה בשבת ויום טוב, ולכן אין צורך לחזור כאן על הלכות מוקצה שכבר נתבארו בפניני הלכה שבת (פרק כג). אולם בשלושה דברים יש ביניהם הבדל, שניים לקולא ואחד לחומרא:

ההבדל הראשון לקולא: בשבת ישנם מוצרי מזון שהם מוקצה מפני שאינם ראויים לאכילה, כגון קמח, תרנגולת חיה, בשר חי, תפוחי אדמה חיים (פניני הלכה שבת כג, ג). אבל ביום טוב שמותר לעשות מלאכה כדי להכין אותם לאכילה – אינם מוקצה. וכן ישנם כלים שבשבת הם מוקצה מפני שעושים בהם מלאכה לצורך הכנת מאכלים, כדוגמת כירי-גז וסיר (שם כג, זח), אבל ביום טוב שמותר לבשל – אינם מוקצה. כמו כן, מנורת שולחן וכל מכשיר חשמלי שיש בו חוט להט נחשבים בשבת מוקצה מחמת גופו, הואיל ויש בהם אש וכל הבערה של אש אסורה בשבת (שם כג, ז). אבל ביום טוב שמותר להעביר אש, מכשירים אלו אינם מוקצה (שש"כ יג, מו).

ההבדל השני לקולא: מותר לטלטל ביום טוב את כל סוגי המוקצה לצורך אוכל נפש. למשל, אם נפל טיח לתוך התנור, למרות שהטיח מוקצה, מותר להסירו כדי שהמאפה או הצלי שרוצים להכין לסעודת יום טוב לא ייחרך (שו"ע תקז, ד; רמ"א תקט, ז; תקיח, ג). כיוצא בזה, אם היו אבנים מונחות על פירות, כיוון שהאבנים מוקצה, אסור בשבת ליטול אותם כדי ליטול את הפירות שתחתיהם (אמנם בגופו, כגון ברגלו, מותר להסירם), אבל ביום טוב, כשם שהתירו לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, כך התירו ליטול את אבני המוקצה מהפירות כדי שאפשר יהיה לאוכלם (מ"ב תקט, לא; תקיח, כג). היה המפתח של המאכלים מונח בתוך ארנק, בשבת אסור להוציאו, הואיל והארנק מוקצה, אבל ביום טוב מותר לפתוח את הארנק ולהוציא ממנו את המפתח, מפני שטלטול הארנק נעשה לצורך אוכל נפש (מ"ב תקיח, כד). אמנם כאשר אפשר בקלות להביא מפתח ממקום אחר בלא לטלטל את המוקצה, אין לטלטל את הארנק.

וכל ההיתר הזה הוא רק לטלטל מוקצה כדי להגיע לצורכי אוכל נפש, אבל אסור לאכול או להשתמש בדברים שהם עצמם מוקצים. למשל, פירות שגוי קטף בחג – אסורים באכילה, וכן דגים ועופות שגוי צד בחג – אסורים באכילה, שכן הוקצו מדעתו של ישראל, הואיל ואסור ליהודי לקטוף ולצוד בחג (שו"ע תקטו, א; מ"ב ה). וכן עצים יקרים שנועדו לבנייה, אסור להבעיר בהם אש לצורך מאכלי החג, הואיל והם מוקצה מחמת חסרון כיס (שו"ע תקב, ג).[7]


[7]. ביצה שנולדה ביו"ט היא מוקצה, משום שכל ביצה שנולדה היום נגמרה מאתמול במעי התרנגולת, ואם יו"ט חל אחר שבת, נמצא שהביצה הוכנה ליו"ט בשבת, והלכה היא שרק יום חול יכול להכין ליו"ט ולא שבת, וכיוון שהוכנה בשבת, הרי היא אסורה מהתורה ביו"ט. וכדי שלא יטעו, גזרו חכמים גם על ביצה שנולדה ביו"ט שאחר יום חול שתהיה מוקצה (ביצה ב, ב, כדעת רבה. שו"ע תקיג, א). אמנם תרנגולת שנשחטה ביו"ט ומצאו במעיה ביצים, הביצים כשרות לאכילה, שהואיל ולא נולדו, נמצא שההכנה של אתמול עדיין לא באה לידי ביטוי מלא (שו"ע תקיג, ז; מ"ב לה).

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ו – חומרת מוקצה ביום טוב

בדברים מסוימים בדיני מוקצה החמירו חכמים ביום טוב יותר מאשר בשבת, משום שחששו שמא מתוך שמותר לעשות ביום טוב מלאכות לצורך אוכל נפש, יבואו להקל במלאכות שאסורות בחג, וכשיראו שמחמירים במוקצה יותר, יזהרו לברר בכל דין מה מותר ביום טוב ומה אסור.

מוסכם להלכה שמוקצה של 'נולד' חמור יותר ביום טוב. כלומר, כאשר הדבר נולד לגמרי, כמו אפר שנוצר מעצים שנשרפו בשבת, גם בשבת הוא מוקצה (שו"ע תצח, טו; מ"ב עז). אבל כאשר ה'נולד' אינו חדש לגמרי, כמו למשל עצמות שנותרו לאחר אכילת הבשר, הואיל והן ראויות עדיין למאכל בעלי חיים, אינן מוקצה בשבת. אבל ביום טוב הן מוקצה, מפני שיש בהן בחינה מסוימת של 'נולד', שבתחילה הבשר היה מוכן לאכילת אדם והעצמות היו בלועות בו וטפלות אליו, ואילו לאחר האכילה נולד דבר חדש – עצמות שראויות למאכל בעלי חיים (מ"ב תצה, יז). לפיכך, מותר לטלטל בשבת את העצמות שנותרו לאחר האכילה, וכן נוהגים רבים לטלטל עצמות אלה כדי להביאן לכלבים וחתולים. אבל ביום טוב העצמות הללו מוקצה, וממילא אסור לטלטל אותן ולהביאן לבעלי חיים. אמנם מותר להסירן מהשולחן כפי שמותר להסיר קליפות וכל דבר שמפריע לאדם.[8]

אלא שנחלקו הראשונים עד כמה מחמירים יותר ביום טוב. יש אומרים שרק במוקצה של 'נולד' מחמירים (רא"ש, רמ"א). ויש אומרים שחומרת יום טוב כוללת את כל הדברים שמצד אחד האדם לא דחה לגמרי מדעתו, ומאידך לא חשב להשתמש בהם. בשבת הם אינם מוקצה, כיוון שלא דחה אותם מדעתו. אבל ביום טוב שמחמירים בו יותר, הם מוקצה, כיוון שלא חשב עליהם במפורש (רי"ף, רמב"ם, שו"ע תצה, ד).

למשל, מי שיש לו פרה שנועדה לחלב או תרנגולת שנועדה לביצים, וביום טוב חזר בו ורצה לשוחטן. לדעת המקילים, אינן מוקצה, מפני שלא דחה אותן במפורש ממחשבתו. ולדעת המחמירים, הן מוקצה, כיוון שלא חשב במפורש לפני יום טוב שהן מיועדות לשחיטה (שבת יט, ב; מ"ב תצה, טו). ואם הפרה נעשתה חולה מסוכנת, ואם לא ישחטו אותה תמות ויפסיד את בשרה, כיוון שזו שעת הדחק, גם הנוהגים להחמיר רשאים לסמוך על דעת המקילים ולשוחטה ביום טוב (חזון עובדיה עמ' יט).

וכן סיטונאי שיש לו במחסן מוצרי מזון, ואין דעתו לקחת מהם בשבתות וימים טובים. אם נוצר בשבת צורך לקחת מהמחסן מוצרי מזון, אינם מוקצה, הואיל ולא דחה אותם במפורש ממחשבתו. ודעת המקילים שכך הדין גם ביום טוב. אולם לדעת המחמירים, הואיל ולא חשב להשתמש בהם, הרי הם מוקצים ביום טוב. אבל בעל מכולת שרגיל לפעמים לקחת מהחנות שלו מוצרי מזון בשבת, לכל הדעות גם ביום טוב המאכלים שבחנות שלו אינם מוקצה (מ"בתצה, טו; באו"השם'סגי'; שו"עתקיז, א).[9]


[8]. ההיתר לפנותן מהשולחן מדין גרף של רעי, וכיוון שכבר מפנים אותן מותר להוציאן אל בעלי החיים (פניני הלכה שבת כג, יב). אלא שאם מעורבים עם העצמות עוד סוגים של פסולת, אסור לאחוז בהן כדי להפרידן, אלא צריך להניח את הכל בפח, או את הכל בחצר.

כמה אחרונים כתבו שיש להיזהר שלא להניח את העצמות בצלחת, מפני שהוא מבטל את הצלחת מייעודה, אלא אם כן יניח בצלחת דבר יותר חשוב, שעל ידי כך יוכל לטלטל אותה גם אח"כ (הל' מועדים ו, כא; חזו"ע עמ' כז). ודבריהם קשים, שכן למדנו שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, הרי שאם יצטרך את הצלחת יהיה רשאי להסיר ממנה את העצמות, ונמצא שלא ביטל כלי מהיכנו. וכפי שכתב בתהל"ד לגבי שבת רסו, ז, שמותר להניח כלי שמלאכתו לאיסור על כלי היתר, שאינו מבטל אותו בזה מהיכנו.

[9]. נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בדיני מוקצה. לר' יהודה רק דברים שאדם חשב שירצה להשתמש בהם בשבת מותר לטלטל, אבל דברים שלא חשב עליהם, הם מוקצה למרות שלא דחה אותם במפורש במחשבתו. ואילו לר' שמעון, רק דברים שאדם דחה במחשבתו, שלא להשתמש בהם, מוקצה, אבל סתם דברים שלא חשב שירצה להשתמש בהם בשבת, אינם מוקצה. בשבת מקובל לפסוק כר' שמעון, ולכן מוצרי מזון שמיועדים לסחורה, אינם מוקצה, הואיל ולא דחה אותם מדעתו במפורש (שו"ע שי, ב). אולם לגבי יו"ט אמרו בית הלל במשנה (ב, א): ביצה שנולדה ביו"ט לא תאכל, והובאו בגמרא כמה הסברים לכך. ודעת רב נחמן שהאיסור משום מוקצה, ואף שבשבת מקילים כר' שמעון, זה מפני ששבת חמורה ואין חשש שיזלזלו בה, אבל ביו"ט שקל, יש חשש שיזלזלו בו, הואיל ומותר לעשות בו מלאכה לצורך אוכל נפש, לפיכך החמירו חכמים במוקצה כר' יהודה (ביצה ב, ב). ויש שם בגמרא עוד הסברים בדעת בית הלל. למעשה לדעת רי"ף, רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, רא"ה ושו"ע תצה, ד, הלכה ביו"ט כר' יהודה שמחמיר במוקצה. ולדעת בה"ג, ר"י, ר"ת, רא"ש ורמ"א, גם ביו"ט הלכה כר' שמעון שמיקל. אמנם כתב הרמ"א, שמ"מ לעניין נולד מחמירים ביו"ט יותר מבשבת, וכפי שכתב ר"ח והרא"ש (ביצה ה, יד), וכך הסכמת האחרונים ההולכים בשיטת הרמ"א.

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה