חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – מוקצה מחמת גופו

כל דבר שאינו ראוי לשום שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו, היינו שמחמת גופו עצמו, שאין בו שום שימוש בשבת, הוא מוקצה. ובכלל זה אבנים, בעלי חיים, חצץ, עפר, עצים, עלים וכל מיני פסולת, וכן גופת מת.

גם לצורך דבר המותר אסור לטלטל מוקצה זה. למשל, אסור לקחת אבן כדי להחזיק בה את הדלת או כדי לפצח בה אגוזים. והרוצה להפקיע את האבן מאיסור מוקצה, צריך לפני השבת לייחד אותה במחשבתו לשימוש זה של החזקת הדלת או פיצוח אגוזים דרך קבע, או להשתמש בה פעם אחת ביום חול לצורך זה (שו"ע שח, כ; כב).

וכן חול הוא מוקצה, ואסור לכסות בו דברי טינוף. ואם הניחו את החול במקום מסוים לצורך זה – אינו מוקצה (שו"ע שח, לח). וכן חול שהונח בארגז לצורך משחק הילדים – אינו מוקצה (לעיל טו, ב).

דברי מאכל שאסורים באכילה ומתכוונים לתקנם לאחר השבת, כגון פירות שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות, ולחם שלא הופרשה ממנו חלה – מוקצה (רמב"ם שבת כה, יט). אבל בשר טרף שמתכוונים לתת לגוי – אינו מוקצה. וכן בשר טרף שמתכוונים לתת לכלב – אינו מוקצה (שו"ע שכד, ז).

דברי מאכל שראויים לאכילה בשעת הדחק, אינם מוקצה. אבל אם אינם ראויים לאכילה ללא בישול או אפיה, כגון קמח, תפוחי אדמה, שעועית, בשר חי ודג חי, הרי הם מוקצים. ואף שהם ראויים לבעלי חיים, הם מוקצה, מפני שאין רגילים לתת לחיות מאכלים שמיועדים לבני אדם.

בשעת הדחק, כאשר המקפיא הפסיק לעבוד והבשר והדג שבתוכו עלולים להתקלקל, סומכים על הסוברים שכיוון שהם ראויים למאכל כלב אינם מוקצה, ומותר להעבירם למקפיא אחר.[2]

בעלי חיים הם מוקצה כי אין בהם שימוש בשבת, ובשעת הצורך התירו לאחוז בהם ולגוררם כדי לתת להם אוכל או כדי לשומרם, אבל אסור להרימם (לעיל כ, ג). וחיות מחמד שרגילים תמיד להרים לשעשוע – אינן מוקצה (לעיל כ, ה).

פסולת מאכלים שראויה למאכל כלבים או חתולים, אינה מוקצה, כי אף שלבעל הפסולת אין כלב או חתול, כיוון שיש בעיר כלבים וחתולים, הרי שהפסולת ראויה לשימוש ואינה מוקצה. ולכן עצמות אינן מוקצה כי הן ראויות לכלבים וחתולים. אבל פסולת מאכלים שאינה ראויה למאכל אדם ובעלי חיים, כמו קליפות אגוזים ועצמות דגים – הרי הם מוקצה. וכן שיירי מאכלים שראויים לבעלי חיים שאינם מצויים בסביבה – מוקצה (שו"ע שח, כט. גלעיני משמש שילדים רגילים לשחק בהם והוצאו בשבת, אינם מוקצה, עי' שש"כ טז, הערה לג).


[2]. אמנם מבואר בשו"ע שח, לא-לב, שבשר חי אינו מוקצה כי יש שרגילים לאוכלו חי, אבל דג חי שאין רגילים לאוכלו – מוקצה. ולמ"א ודעימיה, בשר עוף רך אינו מוקצה, אבל קשה שאינו ראוי לאכילה מוקצה. ולט"ז כ, אם הדג ראוי לאכילת כלב, למרות שאין נותנים אותו בפועל לכלבים, אינו מוקצה. ועי' במ"ב ובאו"ה שנטה לדברי השו"ע. וכיוון שמקובל שאין אוכלים בשר חי, הוא מוקצה. אמנם כיוון שיש אנשים שנותנים לכלבים בשר ודג שראויים למאכל אדם, בשעת הדחק אפשר לסמוך על הט"ז. וכ"כ חזו"ע ח"ג עמ' יד, וארח"ש יט, קיח.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן