חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – רשות הרבים מן התורה

השאלה המעשית ביותר בדיני 'הוצאה' בשבת: האם הרחובות שבערים ובישובים נחשבים ל'רשות הרבים' מן התורה, או שהם 'רשות הרבים' מדברי חכמים הנקראת 'כרמלית'. אם הרחובות שלנו נחשבים 'רשות הרבים' מן התורה, קשה מאוד לתקנם ולהופכם ל'רשות היחיד', מפני שצריך לשם כך להקיף את כל העיר בגדר, ולהתקין דלתות בכל הכניסות, ולדאוג לסוגרן בלילה. וכל זמן שלא עשו זאת, אסור לטלטל בערים ובישובים שלנו.

אך אם הרחובות שלנו נחשבים 'כרמלית', היינו רשות הרבים מדברי חכמים, ניתן בקלות יחסית לתקנם ולהופכם ל'רשות היחיד' המותרת בטלטול. וזאת על ידי היקף העיר ב'צורת הפתח', כלומר, בעמודים שעליהם מתוחים חוטים, היוצרים מעין צורה של פתח בין כל עמוד לעמוד (להלן כט, ב-ג).

נקדים תחילה שאנו לומדים את איסורי שבת ממלאכת המשכן, שכאשר ציוותה אותנו התורה שלא לעשות מלאכה בשבת, התכוונה שנשבות ממלאכת המשכן שבה עסקו ישראל במדבר, וממילא גם דין 'רשות הרבים' נלמד מהמציאות שהיתה במדבר. וכיוון שהרחוב הראשי שהיה במחנה ישראל היה רחב שש עשרה אמה (7.3 מטר), כדי שיוכלו להעביר בו שתי עגלות מהעגלות שהובילו את המשכן, לפיכך רק רחוב שרוחבו ט"ז אמה ומעלה נחשב 'רשות הרבים'. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, האם גם למספר האנשים שילכו בו יש שיעור.

יש אומרים, שכל רחוב או שוק המשמש את הרבים ורוחבו ט"ז אמה נחשב 'רשות הרבים' מהתורה, ואין זה משנה כמה אנשים משתמשים בו בכל יום (רמב"ם, ר"ת, רמב"ן, רשב"א ועוד רבים). לפי דעה זו ה'עירובין' שלנו שהם 'צורות הפתח' אינם מועילים, מפני שיש בערים שלנו רחובות שרוחבם עולה על שש עשרה אמות (7.3 מטר). ויש להוסיף, שלפי דעה זו, כל זמן שיש בעיר רחובות שרוחבם 16 אמה, גם לרחובות הצרים אין העירוב של 'צורת הפתח' מועיל, כי מציאותה של 'רשות הרבים' מהתורה בתוך השטח המוקף ב'צורות הפתח' מבטלת את ההיקף של 'צורות הפתח'.

ויש סוברים, שהואיל ובמחנה ישראל שבמדבר היו שישים ריבוא גברים (שש מאות אלף), וכולם היו נצרכים ללכת אל המשכן ולסייע בבנייתו ולשמוע תורה ממשה ומהכהנים והלוויים, לפיכך 'רשות הרבים' היא דרך או שוק שרוחבם לפחות 16 אמה והולכים בהם בכל יום שישים ריבוא. ודרך שאין הולכים בה בכל יום שישים ריבוא, נחשבת 'כרמלית' (בה"ג, רש"י, סמ"ג, רא"ש ועוד רבים). יש מבארים שיטה זו, שגם אם אין הולכים שם בכל יום ויום שישים ריבוא, אם מידי פעם מזדמנים שם ביום אחד שישים ריבוא, נחשב אותו מקום ל'רשות הרבים', שכן גם במדבר לא בכל יום כל הגברים היו מגיעים לדרך הראשית ההולכת למשכן. בפועל, רק בערים ענקיות, כ'ניו יורק' ו'מקסיקו סיטי', ישנם רחובות שעוברים בהם שישים ריבוא אנשים ביום. אבל בסתם ערים גדולות, אין רחובות שעוברים בהם שישים ריבוא ביום אחד, וממילא לדעה זו אין בהם 'רשות הרבים' מהתורה ודינם כ'כרמלית', וניתן להתיר את הטלטול בהם על ידי עירוב של 'צורת הפתח'. לדעה זו, 'רשות הרבים' מהתורה היא בעיקר בדרכים בין עירוניות, שהואיל ודרכים אלו מיועדות לכל בני העולם ולא לבני עיר אחת בלבד, הן נחשבות 'רשות הרבים' גם כאשר אין הולכים בהן שישים ריבוא ביום.[8]


[8]. בבאו"ה שמה, ז, מנה שנים עשר ראשונים מקילים, ושנים עשר ראשונים מחמירים. ודעת השו"ע בפשטות להחמיר, ועפי"ז כתבו כמה אחרונים שמלכתחילה צריכים יוצאי ספרד לנהוג לחומרא ולא לסמוך על העירוב של צורות הפתח (לוית חן לג; מנו"א ח"ג כז, סעיפים י, נט). לעומת זאת, יש אחרונים (מ"א, ערך השולחן) שכתבו שהשו"ע לא הכריע, כי בכמה מקומות משמע שסובר כמקילים (שג, יח; שכה, ב). ובמבוא ל'אור לציון' ח"ב ענף א' א-ב, ביאר, שבספק דאורייתא החמיר, ובספק דרבנן היקל, ועל פי זה יישב את הסתירות שבדברי השו"ע. והמ"א והט"ז כתבו, שרוב הפוסקים נוטים לקולא, לפיכך אפשר לסמוך על עירוב של צורות הפתח להתיר טלטול בערים שלנו, וכן נוהגים רבים. והרבה אחרונים כתבו, שאף שאין אפשרות למחות במקילים, מ"מ בעל נפש ראוי שיחמיר, שזהו ספק תורה. וכ"כ מ"ב שמה, כג.

הקשו על הדעה המקילה, איך יתכן שתנאי זה שילכו שישים ריבוא לא נזכר בגמרא. ועוד, שהרי גזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת ולא ליטול לולב ביו"ט ראשון של סוכות שחל בשבת, שמא יטלטל את השופר או הלולב ברשות הרבים (ר"ה כט, ב). ואם מקום שאין בו שישים ריבוא אינו רשות הרבים, מסתבר שלא היה בזמן חז"ל רחוב שהלכו בו שישים ריבוא, ולא היתה רשות הרבים מהתורה, ומדוע גזרו? ועוד, שאם אין רשות הרבים מהתורה בזמן הזה, מדוע גזרו לנשים שלא ייצאו בתכשיטים שמא יטלטלום (להלן יד). ואפשר לבאר שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת, ולא לצאת בתכשיטים, מפני שהדרכים שבין עיר לעיר, גם לדעה המקילה נחשבות רשות הרבים, כמובא בבאו"ה שמה, ז, סוד"ה 'שאין'. וההליכה בהן היתה שכיחה באותם זמנים, כי הערים היו קטנות והיו הולכים מעיר לעיר ומכפר לעיר באותן הדרכים. והטעם להבדל בין דרך שבתוך העיר לדרך בין עירונית, שדרך שמחוץ לעיר שייכת לכל העולם, ולכן גם אם אין הולכים שם בכל יום ששים ריבוא, היא שייכת לרבים והיא 'רשות הרבים'. אבל דרך שבתוך העיר או סמוכה לעיר, שייכת לבני העיר ואינה רשות הרבים מהתורה, ורק אם בוקעים בה ששים ריבוא ביום, כבר אינה נחשבת ברשות בני העיר והופקעה לכל ההולכים בה. על פי זה נבין מדוע אמרו (עירובין ו, ב) על ירושלים שאלמלא דלתותיה ננעלות בלילה היתה רשות הרבים, ואף שמן הסתם לא היו בה ששים ריבוא בכל יום, מ"מ היתה מופקעת לצורך כלל ישראל, ורחובותיה שייכים לכל העולים לרגל, והרי היא כדרכים בין עירוניות. ולכן רק מפני שהיתה מוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה אינה רה"ר. וראו בהערה הבאה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן