איסור תחומין חל בחג כמו בשבת, שעניינם של הימים הקדושים שינוחו בהם ישראל מכל טרחה ודאגה, ויהיו פנויים ללימוד תורה ושמחה של מצווה. לפיכך, תקנו חכמים שלא יצא אדם מחוץ לתחום שביתתו, שהוא מקום שביתתו ועוד אלפיים אמה לכל רוח מרוחות העולם (כ-912 מטרים). היה שובת בשדה, מקום שביתתו הוא ד' אמות ובנוסף להן יש לו אלפיים אמה לכל רוח. היה שובת בעיר או ישוב, כל המקום המיושב ברציפות או המוקף 'עירוב' הוא מקום שביתתו, ומעבר לכך יש לו אלפיים אמה לכל רוח, ודינים אלה נתבארו בפניני הלכה שבת פרק ל'.
ואף שמותר לעשות בחג מלאכות לצורך אוכל נפש, אסור לצאת מתחום שבת עבור צורכי הסעודה. מפני שכל מה שהותר ביום טוב לצורך אוכל נפש הוא במאכלים שכבר נמצאים ברשותו של אדם, אבל כשם שאסור לקצור תבואה או לצוד חיות כך אסור לצאת מתחום שבת כדי להביא מאכלים, מפני שאלו מאכלים שאינם ברשותו (רמב"ן במלחמות ביצה כג, ב; רשב"א עבוה"ק א, א). ועוד, שאיסור תחומין אינו כלול בל"ט מלאכות, ולכן איננו כלול בהיתר מלאכה לצורך אוכל נפש (חת"ס או"ח קמט).[4]
גוי שהביא פירות מחוץ לתחום שבת, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל גוי אחר, מותרים לכל ישראל באכילה. אלא שקבעו חכמים דין תחומין גם על חפצים ששייכים לגוי (שו"ע תא, א), וכיוון שהפירות שהגוי הביא יצאו מן התחום שלהם, אסור לטלטל אותם מחוץ לארבע אמות. ואם הגוי הביא אותם לתוך בית או לתוך מקום שמוקף גדר או 'עירוב', מותר לטלטל אותם בכל השטח המוקף.
אם הגוי הביא את הפירות עבור ישראל, אסרו חכמים עליו ועל בני ביתו ליהנות מהם עד שיגיע מוצאי החג ויעבור זמן שיוכל להביאם. אבל ליהודים אחרים שאינם מבני ביתו, מותר ליהנות מהפירות, ובתנאי שלא יוציאום ממקומם (שו"ע שכה, ח).[5]
יהודי שהביא מאכלים מחוץ לתחום שבת, אם ידע שהדבר אסור, אסור לכל ישראל ליהנות ביום טוב מהמאכלים שהביא.[6]