כיוון שהלולב הוא הגבוה שבארבעת המינים, נקראת המצווה על שמו ‘נטילת לולב’, וכך אנו מברכים: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב”.
מהתורה מצווה ליטול לולב ביום הראשון בלבד, שנאמר (שם): “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן”. ורק במקום המקדש נצטווינו ליטול לולב בכל שבעת הימים, שנאמר בהמשך הפסוק: “וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”. בפועל, כיוון שמצווה לעלות לרגל בשלושת הרגלים, נמצא שבזמן שבית המקדש היה קיים, רבים מישראל קיימו את המצווה במשך שבעה ימים.
לאחר שנחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום ייטלו לולב שבעה ימים זכר למקדש. ויש צורך גדול לעשות זכר למקדש, מפני שאמרו חכמים, שעל ידי זיכרון המקדש והמשכת המצוות שהתקיימו בו בזמן הזה, אנחנו מרפאים את מכת החורבן והגלות ומקרבים את הגאולה (סוכה מא, א).
נוטלים אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה ענפי הדס, ושני ענפי ערבה. בשעת הדחק ייטול הדס אחד וערבה אחת בלא ברכה (שו”ע תרנא, א).[1]
היו המינים קטנים מאוד – פסולים. וכך הוא שיעורם: האתרוג לפחות כנפח של ביצה, שדרו של הלולב לפחות ארבעה טפחים. ההדסים והערבות לפחות שלושה טפחים. וכלפי מעלה אין להם שיעור, וכל שאפשר לשאתם הרי הם כשרים. להלן נרחיב בדינים אלו (הלכות: ז, ח, ט, יב; הערות: 4, 6).
[1]. לדעת ר’ טרפון נוטלים שלושה הדסים ושתי ערבות, ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר’ טרפון (סוכה לד, ב). וכן דעת רוה”פ, ומהם: בה”ג, רמב”ם ורא”ש, וכן נפסק בשו”ע תרנא, א. ויש אומרים שהלכה כר’ עקיבא שדי בהדס אחד וערבה אחת, וכן דעת רמב”ן וריטב”א, וכתב רמ”א, שבשעת הדחק סומכים עליהם. ואף שי”א שגם יברך (עיין מ”ב ו), רבים סוברים שלא יברך, וספק ברכות להקל.
ארבעת המינים מעכבים זה את זה, שאם חסר מין אחד מהם אין מקיימים את המצווה (מנחות כז, א). לכתחילה יש ליטול אותם יחד ולאגוד את הלולב עם ההדסים והערבות, ובדיעבד אם נטלם אחד אחד, יצא ידי חובה (שו”ע תרנא, יב, ועיין להלן ה, ב).
רעיון עמוק צפון בהלכה זו. אמרו חכמים: כשם שבארבעת המינים יש שני מינים שנותנים פירות – אתרוג ולולב (דקל-תמר), ושני מינים שאינם נותנים פירות – הדס וערבה, כך בישראל יש תלמידי חכמים ואנשי מעשה. וכשם שאם חסר מין אחד אין יוצאים ידי חובת ארבעת המינים, כך בישראל אין תלמידי החכמים מתקיימים בלא עזרת אנשי המעשה שמסייעים להם בפרנסתם, ואין אנשי המעשה מתקיימים בלא תלמידי החכמים שנותנים ערך נשמתי לחייהם ומקשרים אותם לחיי העולם הבא (עפ”י מנחות כז, א; חולין צב, א; תנחומא אמור; רי”ץ גיאת הל’ לולב).
ביתר פירוט ביארו חכמים (ויק”ר ל, יב) שארבעת המינים רומזים לארבעה סוגי אנשים. האתרוג יש בו טעם וריח, כנגד יהודים מושלמים בתורה ומעשים טובים. הלולב (דקל-תמר) יש בו טעם ואין בו ריח, כנגד תלמידי חכמים שיש בהם תורה אבל אינם זוכים להרבות במעשים טובים. ההדס שריחו טוב ואין בו טעם, רומז לבני אדם שיש בהם מעשים טובים אבל לא זכו להיות תלמידי חכמים. הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, רומזת ליהודים פשוטים, שלא זכו לתורה ומעשים טובים. ולכאורה כיוון שאין בהם תורה ומעשים טובים, אין לחייהם ערך ולא יוכלו לזכות לחיי העולם הבא. “מה הקב”ה עושה להם? לאבדם אי אפשר! אלא אמר הקב”ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו”. ועוד אמר הקב”ה: “אם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה”, והיכלות של מעלה נבנים על ידי כך, שנאמר (עמוס ט, ו): “הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ”.
עוד דרשו חכמים, שארבעת המינים רומזים ליסודות העיקריים של האומה: לשלושת האבות ויוסף, לארבע האמהות, לסנהדרין ותלמידי החכמים שעימה (ויק”ר ל, ט-יא).
עיקר ההידור נאמר לגבי האתרוג, שיש בו טעם וריח, כנגד אנשים שלמים, שיש בהם תורה ומעשים טובים, והוא רומז לשלימות שתהיה בעתיד. וכן נלמד בהמשך ההלכות, שמדקדקים בהידורו ויופיו של האתרוג יותר משאר המינים.
הלולב כנגד תלמידי חכמים, שאמנם אינם זוכים להרבות במעשים טובים, אבל הם מייצגים את התורה הקדושה. וכשם שהלולב גבוה שבמינים, כך התורה נעלה על הכל, ולכן תקנו לברך על הלולב, לרמוז על מעלת התורה שאין למעלה הימנה.
התנאי הבסיסי ללימוד תורה שיהיה מתוך התקשרות לכלל ישראל באחדות, ולמרות שיש בתורה דעות שונות וצדדים שונים, כולם יוצאים ממקור אחד וחוזרים להתלכד יחד. אכן הלולב בצורתו המיוחדת מבטא את תכונת האחדות. עליו צומחים לשני צדדים מנוגדים, אבל הם נצמדים לשדרה באחדות. אמנם יש בו עלים רבים, אבל הם אינם נפרדים זה מזה אלא כל אחד חופף על חבירו ומוסיף עליו עוד מעט משלו, וכולם יחד מכסים את השדרה. וכן כל עלה ועלה מורכב משני עלים שמתאחדים זה עם זה על ידי התיומת (כמבואר בהלכה ו). גם צורתו הישרה של הלולב מבטאת אחדות, שהוא כולו מכוון למטרה אחת, וכאשר הוא עקום הוא פסול, מפני שהוא פונה לשני כיוונים. וכן אמרו חכמים (סוכה מה, ב): “מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים”. כיוצא בזה אמרו חכמים (ויק”ר ל, יא): “כפות תמרים אלו תלמידי חכמים שכופים את עצמם ללמוד תורה אלו מאלו”. הרי שהלולב רומז לתורה, שיש בה דעות ומחלוקות, אבל שורש כולן אחד, ומגמת כולן אחת. מתוך רמז זה תלמידי חכמים צריכים להתעורר להרבות שלום ואחדות בעולם (עיין ברכות סד, א; עין איה שם).
ההדס רומז למצוות ומעשים טובים, שכמו הריח הטוב השפעתם הטובה מתפשטת סביב. אמרו חכמים שהצדיקים נקראים הדסים, ובזכותם העולם הזה מתקיים (סנהדרין צג, א), שעל ידי המצוות המעשיות מתגלה הקדושה בחיי המעשה, ועל ידי כך מתגלה ערכו של עולם הזה והוא מתקיים. אחת המצוות שההדסים רומזים אליה היא מצוות פרו ורבו וחינוך הילדים, שהעלים המשולשים מבטאים ריבוי, וכפי שאמרו חכמים שההדס רומז ליעקב אבינו ולאה אמנו: “מה הדס זה רחוש בעלים, כך היה יעקב רחוש בבנים”, ו”כך היתה לאה רחושה בבנים” (ויק”ר ל, י). ונשים שטורחות בלידת הילדים, גידולם וחינוכם, זוכות לעיקר מעלה זו.
לכאורה לערבה אין שום מעמד, שאין לה טעם וריח, לא תורה ולא מעשים טובים. אולם יש בה כוח צמיחה עצום, והיא מבטאת את החיוניות והיופי שבעולם הזה, את ה’דרך-ארץ’ שקדמה לתורה. ולכן ערכה גדול, שמכוח החיוניות שביהודים הפשוטים, מתחזקים תלמידי החכמים ובעלי המעשים הטובים בעבודתם. ומכוח אותה חיוניות צומחים גדולי ישראל, וכפי שמצינו פעמים רבות, שדווקא ממשפחות פשוטות צמחו תלמידי חכמים חשובים ובעלי מעשים גדולים.
יתר על כן, הערבה מבטאת את מצבם של ישראל בעולם הזה, שמצד אחד יש לטבע של העולם הזה כוח צמיחה אדיר שעל ידו יכול להיעשות קידוש השם שאין דומה לו בכל העולמות. אבל מנגד, הקדושה עדיין לא מתגלה באופן קבוע בעולם הזה, ולכן אין לערבה טעם וריח, וכאשר היא אינה מקבלת מים, שרומזים לתורה ואמונה, היא נובלת במהרה, וכך נחרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו. וכן מצינו שאמרו חכמים (ויק”ר ל, י), שהערבה רומזת לרחל ויוסף. שמצד אחד על ידם עם ישראל מתקיים בעולם הזה, שכל הילדים שנולדו ליעקב אבינו נולדו בזכות רצונו להתחתן עם רחל אמנו, וכל קיומם של ישראל תלוי ביוסף הצדיק שהכין במצרים מקום לצמיחתו של עם ישראל. ומנגד, כיוון שהם קשורים אל חיי העולם הזה, שעלול להתרחק ממקור חייו הרוחניים, מתו שניהם צעירים מאחיהם. אולם עיקר גילוי הגאולה בעולם הזה תלויה בהם, ולכך רומזים רחל ויוסף ביופיים המיוחד. וזהו שאמרו חכמים, שלעת הגאולה עתידים כל עצי הסרק של ארץ ישראל לתת פירות (כתובות קיב, ב).
הרי לנו שכל המינים נצרכים כאחד, ורק על ידי איחוד כל הכוחות, עם ישראל יכול למלא את יעודו, לתקן את העולם ולהיטיב לכל הברואים כדבר ה’.
חמישה סוגי פסולים ישנם. הראשון: ארבעת המינים צריכים להיות אלו שצוותה התורה ולא מינים אחרים. פרי עץ הדר הוא אתרוג ולא לימון, וגם אתרוג מורכב פסול (להלן י). ‘ענף עץ עבות’ הוא הדס שעליו משולשים ולא הדס שוטה. כמו כן צריך ליטול ערבה ולא ענף של צפצפה.
הפסול השני: נשתנתה צורתו מדרך ברייתו. כגון לולב שעליו צומחים רק בצד אחד, או הדס וערבה שנשרו רוב עליהם.
השלישי: שאין בו שיעור. שכל שהוא קטן מדי, אינו ראוי להיקרא ‘פרי עץ הדר’ או ‘כפות תמרים’ או ‘ענף עץ עבות’ או ‘ערבי נחל’ (כמבואר להלן הלכות: ז, ח, ט, יב). כל שלושת הפסולים הללו פסולים כל שבעת הימים.
הרביעי: שאינו הדר, היינו שהמין לא נשתנה כל כך אבל איבד את צורתו הטבעית הנאה, כגון שהתייבש לגמרי. לרוב הפוסקים הנפסל משום הדר פסול רק ביום הראשון (רמב”ם ורמב”ן). ויש אומרים שהוא פסול בכל שבעת הימים (רא”ש).
החמישי: חסר. באתרוג הכוונה שחסר מבשרו (להלן יא); בלולב הכוונה שנחלקה תיומתו (להלן ו). חסרון פוסל רק ביום הראשון שבו המינים צריכים להיות תמימים, אבל בשאר הימים אינו פוסל (עיין סוכה לד, ב, תוס’ ‘שתהא’; רש”י לו, ב, ‘ומשנינן’).
הרי שכדי שאחד מהמינים ייפסל, עליו לעבור שינוי משמעותי. לפיכך, אין מקום למתח המלווה חלק מהעוסקים בבחירת המינים. ואמנם בהלכות הבאות נלמד בהרחבה על פגמים שונים שפוסלים את ארבעת המינים, אולם מדובר במקרים חריגים מאוד. ואף שרוב משמעותי של המינים המצויים בשוק כשרים, נהגו ישראל להדר במצווה ולבחור מינים יפים, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ”, ודרשו חכמים (שבת קלג, ב): “התנאה לפניו במצוות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה” (להלן הלכה יד). אבל אין צורך להיות במתח בשל כך.
בשעת הדחק, כאשר אין שום אפשרות להשיג מין כשר, אפשר לקיים את המצווה במין שנפסל מחמת ‘הדר’ או ‘חסר’ (הסוג הרביעי והחמישי), כגון לולב יבש או שנחלקה תיומתו. ולדעת רוב הפוסקים אף מברכים על נטילתו, ויש אומרים שאין מברכים.[2]
בנוסף לחמשת סוגי הפסולים שנוגעים לארבעת המינים עצמם, אין יוצאים ידי חובה במין שהוא גזול, וביום הראשון גם שאול פסול (כמבואר להלן יג). וכן מה שהוקדש לעבודה זרה נפסל למצווה (שו”ע תרמט, ג).
[2]. סוכה לא, א: “אמר רבי יהודה: מעשה בבני כרכין שהיו מורישים את לולביהם לבניהם (מכאן שלולב יבש כשר). אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה”. הרי שגם חכמים מסכימים, שבשעת הדחק אכן נוטלים לולב יבש. לדעת הראב”ד, היו נוטלים יבש רק כדי שלא תשכח המצווה, אבל לא היו מברכים על נטילתו. וחשש לדעתו בשו”ע תרמט, ו. ולרמב”ם על לולב יבש מברכים, אבל על שאר הפסולים אין מברכים. ולדעת רובם המכריע של הראשונים, בשעת הדחק מברכים על כל המינים שנפסלו מחמת ‘הדר’ או ‘חסר’, ומהם: רי”ץ גיאת; מחזור ויטרי שעג; ר”ת; רי”ד; עיטור; מנהיג; ראבי”ה ב, תרנג; רא”ש (ג, יד); סמ”ג, או”ז ועוד רבים. וכן פסקו הרדב”ז, מ”א, א”ר, מ”ב תרמט, נח.
ענפי הלולב צומחים משני צדדיו וחופפים את שדרתו. היה הלולב פגום באופן שרק מצד אחד של שדרתו צמחו עלים והצד השני נותר ערום – פסול (שו”ע תרמה, ג).
דרך הלולב שעליו צומחים זה על זה ומכסים את כל שדרתו. היו עליו קצרים עד שאין העלה מגיע לתחילת העלה שמעליו – פסול (שו”ע תרמה, ד).
ענפי הדקל בתחילת גידולם צומחים כלולבים, היינו ענפים שכל עליהם צמודים לשדרתם. וכשהלולב ממשיך לצמוח, עליו הולכים ונפתחים עד שיוצרים את צורת המניפה המוכרת של ענפי הדקל, ואז הם נקראים ‘חריות’.
לכתחילה טוב שהעלים של הלולב יהיו צמודים לשדרתו באופן שאם יניחו אותו על השולחן, עליו יהיו צמודים בלא סיוע. התחילו עליו של הלולב להיפתח, כל זמן שניתן לאוגדם ולהצמידם לשדרה – כשר, וזהו לולב ש’נפרדו עליו’. ואם העלים שהחלו להיפתח התקשו, עד שלא ניתן לאוגדם ולהצמידם לשדרה באופן חלק כדרך שהיו בתחילה, הלולב פסול, וזהו לולב ש’נפרצו עליו’ (סוכה כט, ב; שו”ע תרמה, א-ב).
התעקם הלולב מאוד עד שנעשה כמגל, היינו כחצי עיגול – פסול. התעקם פחות – כשר אבל אינו מהודר, שאחד מהידורי הלולב שיהיה ישר. וגם אם התעקם כמגל, אם העיקום היה כלפי שדרתו, כיוון שעיקום זה טבעי ללולב ומצוי לפעמים, הלולב כשר (שו”ע תרמה, ח).
נכפפה שדרתו של הלולב כפיפה עמוקה בזווית – פסול (שו”ע תרמה, ט). יש אומרים שגם אם העלים נכפפו כפיפה עמוקה, הלולב פסול (ט”ז, מ”ב מ-מא). אבל אם רק קצה העלים העליונים נכפף כצורת אות ‘ו’ – כשר, שכך דרך גידולם של חלק מהלולבים.
יש אומרים שאם קצה העלים העליונים נכפף בכיפוף עמוק עד שנעשה ככפתור, הלולב פסול (ר”ן וריטב”א), ומנגד יש סוברים שלולב זה יותר מהודר, שעל ידי כך תיומתו של העלה העליון אינה נפתחת (רא”ש). למעשה, לולב זה כשר, שכך דרך גידולם של לולבים רבים, אלא שהואיל ויש מחמירים בזה, אין הוא נחשב מהודר (שו”ע תרמה, ט, מ”ב מב).
כל עלה ועלה שבלולב מורכב משני עלים שמחוברים זה לזה בגבם. חיבור זה נקרא ‘תיומת’, שעל ידו נעשים שני העלים כתאומים צמודים. כאשר הלולבים ממשיכים לצמוח לקראת היותם ‘חריות’, ראשי העלים הולכים ונפתחים, והראשון להיפתח הוא העלה המרכזי העליון שבלולב. וכיוון שטבעו של הלולב שעליו סגורים על ידי חיבור ה’תיומת’, הרי שאם התיומת נפתחה, ישנו חסרון בלולב, ולכן למרות שהוא עדיין נראה לולב, הוא פסול לנטילה ביום הראשון, כי ביום הראשון המינים צריכים להיות שלמים. אבל בשאר הימים הוא כשר.
נחלקו הפוסקים בשאלה, מהי הגדרת ‘נחלקה התיומת’: יש אומרים, שרק כאשר נחלקה רוב התיומת של רוב העלים – הלולב פסול (רי”ף ורמב”ם). ויש אומרים, שדין נחלקה ה’תיומת’ נאמר על העלה האמצעי העליון, שהואיל והוא הבולט והניכר שבעלים, אם נחלקה רוב תיומתו – הלולב פסול (גאונים ור”ן). וכך נוהגים למעשה, שלא ליטול ביום הראשון לולב שרוב תיומתו של העלה המרכזי שבו נפתחה. ויש מהדרים ליטול לכתחילה לולב שלא נחלקה תיומתו של העלה העליון אפילו במעט. בפועל, ברוב רובם של הלולבים רוב העלה העליון סגור, כך שכמעט כל הלולבים כשרים גם ליום הראשון. אבל מעטים הלולבים שאפילו מעט מן העלה המרכזי שלהם לא נפתח, וככל שהלולב יותר מפותח ויפה, כך גובר הסיכוי שמעט מהעלה העליון שלו יהיה פתוח. ונראה שעדיף ליטול לולב גדול ויפה שעלהו העליון פתוח במקצת מאשר לולב קטן וצמוק שעלהו העליון סגור. ומי שחושש שמא העלה העליון שלו ימשיך להיפתח, ועד שיגיע היום הראשון רובו יהיה פתוח, יכול להדביק אותו, ובכך להצילו מלהיפסל.
היו בראש הלולב שני עלים עליונים אמצעיים, צריך שבכל אחד מהם רוב התיומת תשאר שלימה. אבל אם שני העלים הללו נפרדו זה מזה, כיוון שהם שני עלים נפרדים, הלולב כשר (מ”ב תרמה, טו; פמ”ג משב”ז ד).
יש מעדיפים ליטול לולב שיש עליו ‘קורא’, שהוא כעין מעטה חום שמצמיד את העלים, ולדעתם כל עוד ה’קורא’ על העלים הם נחשבים סגורים. ויש אומרים שלכתחילה עדיף ליטול לולב בלא ‘קורא’, ושני טעמים לכך: האחד, לדעתם ה’קורא’ אינו מועיל להחשיב את העלה המרכזי כסגור, ואמנם אין צריך לחשוש שמא מתחת ל’קורא’ רובו פתוח, כי זה מקרה נדיר מאוד, אבל מכל מקום יתכן שהוא פתוח במקצת, ואזי יש נוהגים שלא להחשיבו כמהודר. טעם שני, למנהג אשכנז נוהגים לכסכס בעלי הלולב בעת הנענועים, וכאשר יש על הלולב ‘קורא’ אי אפשר לכסכס בו.[3]
[3]. לדעת רוב הראשונים, ומהם: ר”ח, רי”ף, רמב”ם, רמב”ן, הפסול של נחלקה התיומת הוא כאשר רוב העלים נפתחו ברובם, וכ”כ בשו”ע תרמה, ג. ולרב פלטוי גאון ור”ן, מדובר בעלה המרכזי. ואף שרוב הראשונים מקילים, כמעט שלא מצאנו אחרונים שהתירו למעשה ביום הראשון לולב שנחלקה תיומתו של העלה המרכזי. אלא שי”א שהפסול הוא רק כאשר כולו נחלק (רמ”א, שועה”ר, ח”א, חזו”ע). וי”א שאם נחלק רובו פסול (ר”ן, יש”ש, ב”ח, גר”א, מ”ב תרמה, יט). ויש שכתבו שהמהודר הוא שהעלה המרכזי לא יהיה פתוח, ונחלקו בהידור זה: לט”ז הוא שלא יפתח טפח, ולח”א ובכור”י שלא יפתח אפילו כלשהו. ומ”מ כיוון שמדובר בהידור, שאף הוא שנוי במחלוקת, עדיף להדר בשאר נויי הלולב.
לדעת בכורי יעקב תרמה, ט, כאשר העלה האמצעי סגור על ידי ‘קורא’, גם אם לאחר הסרת ה’קורא’ יתברר שהוא פתוח, כל זמן שהיה עטוף ב’קורא’ דינו כסגור, ולכן מבחינה זו לולב עם ‘קורא’ מהודר. וכך הורה הרב אליהו זצ”ל. ולמאמ”ר תרמה, ד, ה’קורא’ אינו מחשיבו סגור, ורבים חוששים לזה, וכדי לבדוק אם הוא סגור למהדרין מעדיפים לולב בלא ‘קורא’ (חזו”א, חזו”ע, פס”ת תרמה, 13). למנהג אשכנז גם מצד הכסכוס בעלים בעת הנענוע יש עדיפות ללולב בלא ‘קורא’ (בכור”י תרמה, ב). ולשו”ע (תרנא, ט), אין צריך לכסכס.
לולב שרוב עליו העליונים נקטמו או העלה העליון האמצעי שלו נקטם – פסול ביום הראשון (שו”ע רמ”א תרמה, ו). אם נמשך בסוף העלה העליון כמין קוץ, אין הוא נחשב כחלק מהעלה, וגם אם נחרך או נחתך, הלולב כשר למהדרין.
לולב שהעלה העליון שלו מסתיים בזיגזג כפי שמצוי לפעמים, כשר לכתחילה.
לולב שרוב עליו התייבשו, עד שנעשו לבנים בלא שמץ של ירוק – פסול (שו”ע תרמה, ה).
אורך שדרו של הלולב צריך להיות לכל הפחות ארבעה טפחים, שהם כ-32 ס”מ, ובשעת הדחק 25.3 ס”מ. וכל זה כדי לצאת ידי חובה, אבל הידורו של הלולב שיהיה גבוה כמקובל (מ”א תרעב, ג).[4]
בדורות האחרונים התעוררה שאלה לגבי כשרותו של לולב קנרי, שצומח על זן מיוחד של דקל שהובא מהאיים הקנריים. הדקל הקנרי שונה בכמה דברים משאר זני הדקלים המוכרים לנו, עליו קצרים, צפופים ורכים יותר, שדרתו רכה ונוטה להתכופף לצד שמטים אותו, צבעו ירוק יותר ופירותיו אינם טעימים.
המכשירים סוברים שהואיל וככלל הוא דקל שמצמיח תמרים, למרות כל השינויים הוא כשר (ציץ אליעזר ח, כב; רשז”א). ויש אומרים, שהואיל ופירותיו אינם ראויים כל כך לאכילה, וגם יש בו שינויים רבים מדקל רגיל, אין זה ‘כפות תמרים’ (אג”מ או”ח ד, קכג). למעשה, אף שסברת המקילים נראית, שכן יש זנים של דקל שדומים לדקל קנרי. מכל מקום כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, נכון להימנע מליטול לולב קנרי. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המיקלים וליטלו בברכה.
[4].. לדעת ר’ טרפון (סוכה לב, ב), הטפחים שבהם משערים ד’ מינים הם קטנים בשישית מטפחים רגילים, וכן פסקו תוס’, רבנו יונה, רא”ש ור”ן. ולדעת רי”ף ורמב”ם, הלכה כת”ק, וגם בד’ מינים מודדים בטפחים רגילים. להלכה נפסק (שו”ע ורמ”א תרנ, א) שלכתחילה מחמירים כטפחים רגילים ובשעת הדחק מקילים ומברכים גם על השיעור הקטן. אלא שכידוע התעורר ספק לגבי שיעור טפח רגיל, לר”ח נאה 8 ס”מ, ואם כן בלולב לכתחילה שיעורו לפחות 32 ס”מ, ובשעת הדחק 26.6 ס”מ. ולשיעור עדכני טפח – 7.6 ס”מ, ובלולב לכתחילה 30.4 ס”מ, ובשעת הדחק 25.3 ס”מ. וכתבתי למעלה לכתחילה כשיעור ר”ח נאה שהוא עגול, ובמשך שני דורות היו רגילים לכתוב כמותו. אבל בשעת הצורך העיקר כשיעור העדכני. (עיין לעיל ב, 1. יש עוד שיעור מחמיר לנו”ב וחזו”א, לפיו טפח הינו 9.6 ס”מ, ובלולב לכתחילה 38.4 ס”מ, ובשעת הדחק 32 ס”מ).
עֲנַף עֵץ עָבֹת הוא ענף הדס שעליו גדלים בשלישיות ונראים כעין קליעה, והם חופפים את עצו עד שהוא נראה כענף עבה. וצריך ששלושת העלים יצאו מקן אחד, היינו בגובה שווה, אבל אם היו שני עלים יוצאים בשווה והעלה השלישי למעלה או למטה מהם, אין זה ‘עֲנַף עֵץ עָבֹת’, אלא ‘הדס שוטה’ שפסול למצווה (סוכה לב, ב; שו”ע תרמו, ג). וכך הוא טבעם של הדסים, שכאשר הם צומחים בכוח וחיוניות, הם מצמיחים שלושה עלים בכל קן וקן. ואין צריך לדקדק בזה מאוד, אלא כל שבעיני בני אדם נראים העלים כשלישייה שיוצאת מגובה שווה בענף, הרי הם משולשים, למרות שבפועל אחד מהם גבוה מעט מחבירו.[5]
שלושה ענפים של הדס צריך ליטול עם הלולב, ושיעור כל ענף – שלושה טפחים, שהם כ-24 ס”מ, ובשעת הדחק 19 ס”מ. ואין הגבלה לאורך הענף, שגם אם יהיה ארוך הרבה – כשר, אלא שיש להקפיד שבעת שאוגדים את ההדסים עם הלולב, יהיה שדרו של הלולב עולה מעל ההדסים טפח (שו”ע תרנ, א-ב; עיין להלן ה, ב).
לכתחילה צריך שהעלים המשולשים יכסו את כל שלושת הטפחים, כי יש סוברים שבלא זאת ההדס פסול (גאונים). אמנם למעשה, אם העלים המשולשים מכסים את רוב שלושת הטפחים – ההדס כשר, שכך דעת רוב הפוסקים (ראב”ד, רא”ש, שו”ע תרמו, ה). גם כאשר הענף ארוך ארבעה טפחים ויותר, אם עליו משולשים בשיעור רוב שלושה טפחים – כשר; ואם העלים המשולשים בשיעור שלושה טפחים, למרות שמעבר להם יש עלים שאינם משולשים, ההדס כשר למהדרין (ב”ח; עיין באו”ה תרמו, ט, סוד”ה ‘ולעיכובא’).[6]
דרכו של ההדס להצמיח פירות כעין ענבים קטנים, בתחילה צבעם ירוק ואח”כ הוא נעשה אדום ושחור. אם היו ענביו של ההדס ירוקים, ההדס כשר. ואם היו אדומים או שחורים, ובאורך שלושת הטפחים של ההדס היה מספר הענבים מרובה ממספר העלים – ההדס פסול, משום שצבעו מנומר. ואם ליקט את הענבים – חזר לכשרותו, ואין מלקטים אותם ביום טוב, מפני שהוא נראה בזה כמתקן (סוכה לג, ב; שו”ע תרמו, ב, יא).
לעיתים יוצאים מבין עלי ההדס ענפים נוספים, וטוב לחותכם (שעה”צ תרמו, לו).
נקטם ראשו של ההדס, עדיף לקחת הדס אחר, מפני שיש סוברים שהדס קטום פסול (ראב”ד ורז”ה). וכשאין הדס אחר, יחתוך את הענף באופן שהעלים של ההדס יסתירו את קטימת הענף, וכך יוכל לברך עליו (שו”ע תרמו, י; שעה”צ לב).
הדס שעליו כמשו – כשר. אבל אם התייבשו לגמרי עד שהם נפרכים בציפורן ונסתלק מהם מראה ירקות והלבינו פניהם – פסול. ואם שרו את ההדס במים למשך יום וכבר אין בו סימנים אלו, הרי שלא התייבש לגמרי והוא כשר (שו”ע תרמו, ו-ז, מ”ב כ).
[5]. לעיתים במבט כללי העלים נראים משולשים וכאשר מתבוננים יותר רואים שאחד העלים יוצא מעט גבוה מחבריו. והעיקר הוא שכל שנראה במבט ראשון כמשולש הוא משולש, וכן נהגו מורי הוראה רבים שהסתכלו על כך במבט שטחי, וכן הלכה (עיין בהרחבות ח, א). ויש מדקדקים יותר, אבל גם לדעתם אם יש קו שווה לשלושת שרשי העלים בענף שממנו הם צומחים – כשר. כלומר, מקום יציאת העלה עצמו רחב לפחות שני מילימטרים, ואם כן כאשר אחד מהעלים גבוה במילימטר וחצי מחבריו, הרי שבפועל יש קו אחד שמחבר את מקום יציאת כל שלושת העלים, אלא שבעלה אחד הקו נוגע בחלק העליון של יציאתו ובעלה אחר הקו נוגע בחלק התחתון של מקום יציאתו.
[6]. עיין לעיל בהערה 4, לפיכך, לשיעור ר”ח נאה צריך שיהיה אורך ההדסים 24 ס”מ. ולשיעור העדכני צריך שהיו ההדסים באורך 22.8 ס”מ, ובשעת הדחק 19 ס”מ (ולמהדרין לפי שיעור חזו”א 28.8 ס”מ). שלושת הטפחים נמדדים מהענף בלא העלים שנמשכים בראשו מעבר לענף. כדי לקיים את המצווה לכתחילה, יש למדוד את הענף רק ממקום צמיחת העלים התחתונים. בחישוב רוב משולש צריך שיהיה רוב אורך הענף משולש, ולכתחילה שגם רוב הקנים יהיה משולש. היו מתחילה שלושה עלים בכל קן ונשר אחד מכל קן, יש מכשירים (רא”ה, רי”ו, ריטב”א), ויש פוסלים (ר”ן וב”י), ולדעת הרבה אחרונים בשעת הדחק אפשר להקל (שעה”צ תרמו, כא).
סימני הערבה הם שלושה: א) עלה שלה משוך לאורכו כמו נחל ולא בצורה סימטרית. ב) שפת העלה שלה חלק. ג) הענף שלה אדום מעט, וגם אם בעודו צעיר צבעו ירוק, סופו להאדים. ויש מין דומה לערבה שנקרא צפצפה, שאין בו את שלושת הסימנים הללו: העלה שלו מאורך בצורה סימטרית, בשפת עלהו יש שיניים כדוגמת מסור, והענף שלו ירוק. ואמנם יש גם סוג של ערבה ששפת העלה שלה אינו חלק, אלא ששיניה עדינות מאוד לעומת השיניים של הצפצפה (סוכה לג, ב; שו”ע תרמז, א).
כיוון שרוב הערבות גדלות סמוך לנחלים, נקרא מין זה ‘עַרְבֵי נָחַל’, אולם אין זה מעכב, וכל שהוא מין ערבה, גם אם גדל בהרים ובמדבריות, כשר למהדרין.
שני ענפים של ערבה צריך ליטול עם הלולב, ושיעור כל ענף – שלושה טפחים, שהם כ-24 ס”מ, ובשעת הדחק 19 ס”מ (עיין בהערות 4, 6). אין הגבלה לאורך הענף, שגם אם יהיה ארוך הרבה – כשר, אלא שיש להקפיד שבעת שאוגדים את הערבות עם הלולב, יהיה שדרו של הלולב עולה מעל הערבות טפח (שו”ע תרנ, א-ב; להלן ה, ב).
התכונה המרכזית של הערבה שהיא מלאה חיוניות וכוח צמיחה, ולכן מטבעה היא גדלה ליד מים. וכשהערבה אינה במים היא מתייבשת במהרה, ואם נתייבשו רוב עליה עד שנסתלק מהם כל מראה הירקות ונעשו לבנים – פסולה. ואם כמשו עליה, כיוון שעדיין לא התייבשה, כשרה בדיעבד (שו”ע תרמז, ב). וכיוון שהערבה מתייבשת במהרה, נוהגים המהדרים להחליף את הערבות מספר פעמים במשך החג. ולפעמים על ידי שמירתן בנרתיק פלסטיק אטום, והוצאתן לצורך המצווה בלבד, הן נשמרות בהידורן כל ימי החג.
ערבה שרוב עליה נשרו – פסולה, וצריך להיזהר בזה, כי לפעמים בעת שתוחבים את הערבה לאיגוד הלולב העלים נתלשים (שו”ע תרמז, ב).
ערבה שנקטם ראשה – פסולה, מפני שאין בה ‘הדר’, אבל אם נקטם העלה העליון והגבעול שלה נותר שלם – כשרה (מ”ב תרמז, י).
פְּרִי עֵץ הָדָר שנצטווינו ליטול בחג הסוכות הוא אתרוג, וזיהוי האתרוג עבר במסורת בישראל מדור לדור. וכשם שבכל הפירות אנו מוצאים זנים שונים, כך אנו מוצאים אתרוגים מזנים שונים, מהם גדולים ומהם קטנים, מהם צהובים ומהם ירקרקים, וכולם אתרוגים כשרים.
בעיה חמורה התעוררה במאות השנים האחרונות. רוב האתרוגים גודלו על ידי גוים, וכיוון שעץ האתרוג עדין ורגיש ונוטה לקבל מחלות, כדי לחזקו ולהאריך את שנותיו נהגו הגוים להרכיב אותו על לימון או חושחש. למרות שהיו פוסקים שהקילו בזה, להלכה נפסק, שאתרוג שצמח על עץ מורכב פסול. מפני שהתורה ציוותה ליטול אתרוג ואילו האתרוג המורכב נחשב ברייה חדשה, או שילוב של שני פירות, אתרוג ומין העץ שעליו הוא מורכב (רמ”א, מ”א, שבות יעקב). ויש אומרים שהוא פסול מפני שנעשתה בו עבירה, שאסור להרכיב מין עץ אחד על מין עץ אחר (לבוש). כיום מגדלי האתרוגים מקפידים לשתול עצים שאינם מורכבים, ועל כן אפשר לסמוך על הסוחרים כאשר הם מעידים על האתרוגים שהם מוכרים שאינם מורכבים.
לכל האתרוגים יש בתחילה פיטם, אלא שברובם הפיטם מתייבש ונושר בעודם קטנים מאוד. אתרוגים אלה שאין להם פיטם כשרים לכתחילה, ואין בהם שום חסרון, שכך הוא טבעם. ויש זנים של אתרוגים שנוטים יותר לגדל פיטם, כאשר לעיתים נותרת בפיטם חיוניות מרובה וזהו הפיטם הבשרי, ולעיתים הוא יבש וזהו הפיטם העצי. ישנו ריסוס שעוצר את תהליך ההתייבשות של הפיטם ונשירתו, וחקלאים שרוצים לגדל אתרוגים עם פיטם בשרי, משתמשים בו.
מראהו של הפיטם הבשרי כמראה האתרוג, ויש בתוכו בשר כבשר האתרוג, ובראשו שושנתא, כמין פרח שהתייבש ונעשה כעץ. דינו של הפיטם הבשרי כדין ראש האתרוג לכל דבר, שכל חסרון או כתם שפוסל בחוטם האתרוג פוסל גם בחלק הבשרי של הפיטם. ולגבי השושנתא, אם ניטלה כולה – פסול, ואם נשאר ממנה לכסות את בשר הפיטם – כשר (עיין בהרחבות י, ז-ט).
אבל דין הפיטם העצי קל יותר, אם ניטל כל הפיטם עד שאינו בולט כלום – האתרוג פסול. ואם נותר בו כל שהוא שבולט מעל גובה האתרוג – כשר (שו”ע תרמח, ז; מ”ב ל).
ניטל כל העוקץ, היינו קצה הענף שמחבר את האתרוג לעץ, עד שבשרו של האתרוג נגלה, האתרוג פסול ביום הראשון משום שנחסר מעט מבשרו. ואם נשאר מעט מהעוקץ לכסות את בשר האתרוג – כשר (שו”ע תרמח, ח; מ”ב לג).
אתרוג שניקב ונחסר ממנו חלק, פסול ביום הראשון, מפני שביום הראשון האתרוג צריך להיות שלם, שנאמר (ויקרא כג, מ): “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן”, לְקַחְתֶּם – לקיחה תמה – שלימה. אבל בשאר הימים, גם אם נחסר ממנו חלק – האתרוג כשר. וגם ביום הראשון, אם האתרוג נפגע מקוץ, ויש ספק אם נחסר ממנו חלק, האתרוג כשר. וגם כאשר ברור שהאתרוג נחסר, אם האתרוג המשיך לגדול ומקום הפגיעה הגליד ונוצרה עליו כעין קליפה, האתרוג כשר גם ליום הראשון (שו”ע תרמח, ב; הרחבות יא, א-ד).
עלתה על האתרוג חזזית, היינו כעין פצע מוגלתי, ואין אפשרות לקלף אותו בלא להחסיר חלק מבשר האתרוג, אם היה הדבר על רובו של האתרוג – פסול. וכן אם היתה החזזית בשניים או שלושה מקומות שמתפשטים על רובו, למרות שבפועל היא אינה מכסה את רובו, כיוון שהאתרוג נראה מנומר – פסול. וכן אם עלתה החזזית על חוטמו של האתרוג, היינו על מקום השיפוע העליון שבאתרוג, כיוון שהוא המקום הבולט שבאתרוג, גם כשהחזזית קטנה, אם היא בולטת לעיני כל אדם במבט שטחי – האתרוג פסול. כדין חזזית כך גם דין כתם בצבע משונה מאוד, שחור או לבן (שו”ע תרמח, ט-יג, טז). וכל מיני החזזית והכתמים הללו נדירים מאוד, שכן רק תופעות חריגות פוסלות את ארבעת המינים.[7]
אבל כתמים רגילים, שצבעם צהוב אפור או חום, שמצויים באתרוגים (בלאטלעך), אינם פוסלים אותם, כי כך טבעם של האתרוגים. בדרך כלל כתמים אלו נגרמים ממגע של עלים וענפים, שיוצרים באתרוג שריטה קלה שמפרישה נוזל שאח”כ נגלד על קליפת האתרוג. ואמנם יש מחמירים שאם הכתמים הללו בולטים וגבוהים מן האתרוג, ולא ניתן לקלפם בלא להחסיר מבשר האתרוג, רק בשעת הדחק נוטלים אותם (מ”ב תרמח, נ; נג). אולם למעשה, גם אם הם בולטים ואין אפשרות לקלפם, אינם פוסלים את האתרוג, הואיל והם רגילים להיות מצויים בו. אמנם ככל שיש באתרוג יותר כתמים, הוא פחות נאה ומהודר.
יש לציין שגם לאחר שהאתרוג נקטף, אם יקבל מכה קלה, יש חשש שייפצע ויפריש מעט נוזל שקוף שיגרום להופעת כתם חום באותו מקום. ואמנם כתם זה אינו פוסל, אולם הוא פוגם בהידור, ולכן מקפידים לשמור את האתרוג בפשתן או שרוול ספוגי. ואם אירע שהאתרוג קיבל מכה, טוב לשוטפו, כדי להסיר ממנו את הנוזל שהפריש, ולמנוע בכך את הכתמתו.
[7]. חזזית פסולה משום שאינה הדר (גר”א תרמט, ה), הרי שלדעת רוב הראשונים והשו”ע תרמט, ה, היא פוסלת רק ביום הראשון. ולדעת הרא”ש והרמ”א, פוסלת כל שבעה (לעיל הלכה ד). עוד כתב שם הרמ”א, שאין להתיר את החזזית ביום השני על ידי שיחתוך אותה, מפני שאף שחסר כשר ביום השני, כיוון שבא מכוח פְּסוּל, נשאר פסול. אולם למעשה אפשר להקל בזה, הואיל ולשו”ע ורוה”פ, גם בלא לחתוך את החזזית, היא כשרה מהיום השני ואילך. וכ”כ במ”ב לח. יתר על כן, לדעת הט”ז תרמט, ט, ופמ”ג, יש מקום להסתפק אם חזזית פסולה משום הדר או חסר, ואם משום חסר, הרי שלכל הדעות היא פסולה רק ביום הראשון. לפיכך, בשעת הדחק אפשר להקל בחזזית ביום השני, גם בלא שיחתוך אותה. וכ”כ מ”ב תרמט, מט, שעה”צ נג.
אתרוג שחור – פסול, מפני שאין זה צבעו של אתרוג (שו”ע תרמח, יז). אתרוג שצבעו כרתי (ירוק-שחור) – פסול, מפני שעוד לא נגמר פריו. אבל אם ידוע שאם ישהו אותו בין תפוחים יצהיב מעט, למרות שעדיין צבעו כרתי – כשר (שו”ע תרמח, כא). אתרוג שהצהיב עד שנעשה כתום – כשר (מור וקציעה תרמח).
האתרוג צריך להיות ראוי לאכילה, ולכן אתרוג של ערלה פסול. וכן אתרוג שלא הפרישו עליו תרומות ומעשרות – פסול (רמב”ם לולב ח, ב).
אתרוג קטן מנפח ביצה, כ-50 סמ”ק – פסול, מפני שעוד לא נגמר פריו. אבל אם שיעורו כביצה, למרות שהוא עדיין בוסר – כשר. וכלפי מעלה אין לו שיעור, ואפילו אם צריך שתי ידיים כדי לשאתו – כשר (שו”ע תרמח, כב). ויש מחמירים שיהיה לפחות בנפח של 100 סמ”ק. ואף שלהלכה אתרוג בשיעור 50 סמ”ק כשר (פ”ה ברכות י, 11), לכתחילה טוב להדר, שכן חלק מההידור של האתרוג שיהיה בגודל רגיל ולא קטן.
אתרוג יבש פסול, מפני שאין בו הדר (סוכה לא, א; לד, ב). ושיעורו שאינו מוציא שום ליחה, שאם יתקעו בו את המחט בצד של החוט, ישאר החוט יבש כשהיה (שו”ע תרמח, א). וכל אתרוג שעברה עליו שנה בידוע שהוא יבש (רמ”א שם). אבל אם שמרו אותו באופן מיוחד, בקירור או בשקית אטומה, יתכן שגם לאחר שנה תישאר בו לחות ויהיה כשר (בכורי יעקב ד, שעה”צ ח).
אתרוג שצורתו משונה לגמרי מצורת אתרוג רגיל, כגון שהוא עגול ככדור, או שגידלו אותו בתבנית מרובעת – פסול. אבל אם יש לו שני ראשים כתאומים – כשר, הואיל ואינו משונה לגמרי מצורת אתרוג (שו”ע תרמח, יח-כ).
מצוות נטילת לולב ביום הראשון, שייטול אדם לולב ששייך לו, שנאמר ויקרא כג, מ): “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן”, לָכֶם – משלכם, שיהא הלולב שייך לזה שמקיים בו את המצווה. לפיכך, המקבל מחבירו לולב בהשאלה, אינו יכול לצאת בו ידי חובה ביום הראשון. ובשאר הימים, אין צורך שהלולב יהיה שייך לזה שמקיים בו את המצווה, ויכול אדם לקיים את המצווה בלולב שאול.
ואם בעל הלולב יתן את הלולב לחבירו במתנה, יוכל לקיים בו את המצווה גם ביום הראשון. וכדי שלא תיווצר תקלה, שאחר שיקבל את הלולב במתנה לא ירצה להחזירו, יתן לו את הלולב “במתנה על מנת להחזיר”. היינו שהמתנה תהיה תלויה בכך שאח”כ יחזיר לו את הלולב במתנה, ואזי אם זה שקיבל את הלולב לא יחזיר אותו בזמן סביר, כיוון שלא קיים את התנאי, המתנה בטלה מעיקרה (סוכה מא, ב; שו”ע תרנח, ג-ד).
לפי ההלכה, קטן שלא הגיע למצוות יכול לקבל מתנה אבל אין בכוחו לתת מתנה. הרי שאם יתנו לו את הלולב במתנה לא יוכל להחזירו במתנה. לפיכך, ביום הראשון, צריך להקפיד שלא לתת לקטן את הלולב לפני שכל הגדולים יקיימו בו את המצווה, שאם יתנו אותו במתנה לקטן, שוב לא יוכל להקנותו להם בחזרה, כדי שיקיימו בו את המצווה (שו”ע תרנח, ו. עיין להלן ה, ו, 5).
היה אחד המינים גזול או גנוב, גם אם היה יפה ומהודר – פסול לכל שבעת ימי חג הסוכות, משום שזו ‘מצווה הבאה בעבירה’. ואם בעל הלולב התייאש מהלולב שלו, ובנוסף לכך הגזלן נתן או מכר את הלולב הגזול לאדם אחר, כיוון שהלולב כבר אינו ברשותו של הגזלן, אפשר לקיים בו את המצווה, אבל אסור לברך עליו. וגם אם יעביר אותו לחבירו, וחבירו לחבירו אפילו אלף אנשים, כל זמן שידוע שהוא גזול, אסור לברך עליו, והמברך עליו מנאץ (ב”ק צד, א; שו”ע תרמט, א; מ”ב ו).[8]
מי שאין לו לולב והגיע לבית כנסת וראה שם לולב, יבקש רשות מבעל הלולב ליטול את לולבו כדי לקיים בו את המצווה. ואם בעל הלולב אינו נמצא בסביבה, ואין דרך לבקש ממנו רשות, מותר ליטול את לולבו בלא רשותו, והרי זה כלולב שאול שאפשר לצאת בו ידי חובה מהיום השני והלאה. ואף שהלוקח חפץ של חבירו בלא רשות נחשב גזלן, כאן שמדובר במצווה, שיערו חכמים שמן הסתם נוח לו לאדם שיקיימו מצווה בחפציו. וזאת בתנאי שלא יקח את הלולב ממקומו, ויזהר מאוד לשומרו (רמ”א תרמט, ה). ואם בעל הלולב ידוע כמי שמקפיד במיוחד על חפציו, גם לצורך מצווה אסור ליטול את לולבו בלא רשות (מ”ב לד).
[8]. בגמ’ סוכה כט, ב, מובאת מחלוקת לגבי מצווה הבאה בעבירה. לדעת רובם המכריע של הראשונים, מצווה הבאה בעבירה אינה נחשבת מצווה, וכך דעת בה”ג, רי”ף, ראב”ד, רמב”ן, רא”ה, רא”ש, ריטב”א, ר”ן ועוד. אמנם לרז”ה אין העבירה פוסלת את המצווה, ודעת הרמב”ם לכאורה כמותו. למעשה נפסק שכל מצווה הבאה בעבירה פסולה (רמ”א תרמט, א; לבוש, ברכ”י ועוד). ואם הלולב יצא מרשות הנגזל, כגון שהנגזל התייאש ממנו והגזלן הקנה אותו לחברו (שינוי רשות), כיוון שהלולב כבר אינו שייך לנגזל (שכן במקום לולב צריך הגזלן להחזיר לבעליו את שוויו הכספי), אפשר לקיים בו את המצווה, אבל אסור לברך עליו, כמבואר למעלה.
מצווה להדר במצוות, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – “התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין” (שבת קלג, ב). וכן מצינו שקיבל ה’ את מנחתו של הבל שהביא קרבן מבכורות צאנו ומחלביהן, ואילו את קרבנו של קין, שקימץ והביא מפירות האדמה הפשוטים, לא קיבל (בראשית ד, ג-ה; רמב”ם איסורי מזבח ז, י-יא).
אמרו חכמים שמצוות ההידור שיוסיף עד שליש ממחיר המצווה (ב”ק ט, א). שאם למשל הלך לשוק ומצא לולבים כשרים במחירים שונים, מצווה עליו להוסיף שליש על מחירו של הלולב הפשוט ביותר, כדי לקנות לולב יפה יותר. ואם ירצה להדר במצווה ולהוסיף יותר משליש, כדי לקנות לולב יותר מהודר, הקב”ה ישלם שכרו. ובתנאי שתוספת ההידור מעבר לשליש אינה על חשבון קיום מצוות אחרות שקודמות בחשיבותן, ואינה על חשבון תשלום חובותיו וסיפוק צרכי ביתו.
הרי שאם מציעים לאדם שלוש אפשרויות: סט של ארבעת המינים בשישים שקלים, וסט יותר יפה בשמונים שקלים, וסט יותר יפה במאה שקלים. מצוות ההידור מחייבת שיוסיף שליש ויקנה את הסט שעולה שמונים שקלים. ואם ירצה להדר יותר ולקנות את הסט שעולה מאה שקלים, הקב”ה ישלם שכרו.
וכל זה באדם רגיל, אבל מי שמצבו דחוק, אין עליו מצווה להוסיף שליש (יש”ש, מ”א, מ”ב תרנו, ו). ומנגד, מי שזכה לעשירות, ראוי שיהדר ויוסיף יותר משליש. ובמיוחד מי שרגיל תמיד להדר בקניית בגדים ורהיטים, ובהם הוא מוכן להוסיף ולשלם פי כמה ממחיר הבגדים והרהיטים הרגילים, שמצווה עליו להוסיף ולהדר במצוות לפחות כפי שהוא מוסיף בצרכי חול.[9]
[9]. בב”ק ט, א, הסתפקו אם מצוות ההידור היא שליש מלגיו (מבפנים) או מלבר (מבחוץ). שליש מלגיו פירושו שהתוספת עבור ההידור תהיה שליש מהמחיר הבסיסי, שאם הוא יכול לקנות ארבעה מינים פשוטים ב-60 ₪, יש להוסיף למצוות ההידור עוד 20 ₪, ולקנותו ב-80 ₪. שליש מלבר פירושו שהשליש הוא ממחיר המין המהודר, לפיכך עליו להסכים לשלם לשם ההידור 90 ₪, שמתוכם שליש הוא התוספת על המחיר של המינים הפשוטים. רוב הראשונים הכריעו מלבר (ר”ח, ר”ן ראב”ן ועוד), אבל הרא”ש כתב לקולא – מלגיו, וכן הכריע בב”י, תרנו, א, הואיל וספק דרבנן לקולא. וכ”כ רוב האחרונים. ולכן בדוגמא למעלה כתבתי שליש מלגיו.
מי שכבר קנה מינים פשוטים, מצוות ההידור מחייבת שיוסיף ויקנה יקרים יותר בשליש רק אם הוא מוצא מי שיקנה ממנו את המינים הפשוטים שכבר קנה, שאם לא כן בפועל הוא יוציא יותר מתוספת שליש (גר”א עפ”י ירושלמי; מ”ב ה; שעה”צ ב).
