[1]. לדעת ר’ טרפון נוטלים שלושה הדסים ושתי ערבות, ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר’ טרפון (סוכה לד, ב). וכן דעת רוה”פ, ומהם: בה”ג, רמב”ם ורא”ש, וכן נפסק בשו”ע תרנא, א. ויש אומרים שהלכה כר’ עקיבא שדי בהדס אחד וערבה אחת, וכן דעת רמב”ן וריטב”א, וכתב רמ”א, שבשעת הדחק סומכים עליהם. ואף שי”א שגם יברך (עיין מ”ב ו), רבים סוברים שלא יברך, וספק ברכות להקל.
[2]. סוכה לא, א: “אמר רבי יהודה: מעשה בבני כרכין שהיו מורישים את לולביהם לבניהם (מכאן שלולב יבש כשר). אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה”. הרי שגם חכמים מסכימים, שבשעת הדחק אכן נוטלים לולב יבש. לדעת הראב”ד, היו נוטלים יבש רק כדי שלא תשכח המצווה, אבל לא היו מברכים על נטילתו. וחשש לדעתו בשו”ע תרמט, ו. ולרמב”ם על לולב יבש מברכים, אבל על שאר הפסולים אין מברכים. ולדעת רובם המכריע של הראשונים, בשעת הדחק מברכים על כל המינים שנפסלו מחמת ‘הדר’ או ‘חסר’, ומהם: רי”ץ גיאת; מחזור ויטרי שעג; ר”ת; רי”ד; עיטור; מנהיג; ראבי”ה ב, תרנג; רא”ש (ג, יד); סמ”ג, או”ז ועוד רבים. וכן פסקו הרדב”ז, מ”א, א”ר, מ”ב תרמט, נח.
[3]. לדעת רוב הראשונים, ומהם: ר”ח, רי”ף, רמב”ם, רמב”ן, הפסול של נחלקה התיומת הוא כאשר רוב העלים נפתחו ברובם, וכ”כ בשו”ע תרמה, ג. ולרב פלטוי גאון ור”ן, מדובר בעלה המרכזי. ואף שרוב הראשונים מקילים, כמעט שלא מצאנו אחרונים שהתירו למעשה ביום הראשון לולב שנחלקה תיומתו של העלה המרכזי. אלא שי”א שהפסול הוא רק כאשר כולו נחלק (רמ”א, שועה”ר, ח”א, חזו”ע). וי”א שאם נחלק רובו פסול (ר”ן, יש”ש, ב”ח, גר”א, מ”ב תרמה, יט). ויש שכתבו שהמהודר הוא שהעלה המרכזי לא יהיה פתוח, ונחלקו בהידור זה: לט”ז הוא שלא יפתח טפח, ולח”א ובכור”י שלא יפתח אפילו כלשהו. ומ”מ כיוון שמדובר בהידור, שאף הוא שנוי במחלוקת, עדיף להדר בשאר נויי הלולב.
לדעת בכורי יעקב תרמה, ט, כאשר העלה האמצעי סגור על ידי ‘קורא’, גם אם לאחר הסרת ה’קורא’ יתברר שהוא פתוח, כל זמן שהיה עטוף ב’קורא’ דינו כסגור, ולכן מבחינה זו לולב עם ‘קורא’ מהודר. וכך הורה הרב אליהו זצ”ל. ולמאמ”ר תרמה, ד, ה’קורא’ אינו מחשיבו סגור, ורבים חוששים לזה, וכדי לבדוק אם הוא סגור למהדרין מעדיפים לולב בלא ‘קורא’ (חזו”א, חזו”ע, פס”ת תרמה, 13). למנהג אשכנז גם מצד הכסכוס בעלים בעת הנענוע יש עדיפות ללולב בלא ‘קורא’ (בכור”י תרמה, ב). ולשו”ע (תרנא, ט), אין צריך לכסכס.
[4]. לדעת ר’ טרפון (סוכה לב, ב), הטפחים שבהם משערים ד’ מינים הם קטנים בשישית מטפחים רגילים, וכן פסקו תוס’, רבנו יונה, רא”ש ור”ן. ולדעת רי”ף ורמב”ם, הלכה כת”ק, וגם בד’ מינים מודדים בטפחים רגילים. להלכה נפסק (שו”ע ורמ”א תרנ, א) שלכתחילה מחמירים כטפחים רגילים ובשעת הדחק מקילים ומברכים גם על השיעור הקטן. אלא שכידוע התעורר ספק לגבי שיעור טפח רגיל, לר”ח נאה 8 ס”מ, ואם כן בלולב לכתחילה שיעורו לפחות 32 ס”מ, ובשעת הדחק 26.6 ס”מ. ולשיעור עדכני טפח – 7.6 ס”מ, ובלולב לכתחילה 30.4 ס”מ, ובשעת הדחק 25.3 ס”מ. וכתבתי למעלה לכתחילה כשיעור ר”ח נאה שהוא עגול, ובמשך שני דורות היו רגילים לכתוב כמותו. אבל בשעת הצורך העיקר כשיעור העדכני. (עיין לעיל ב, 1. יש עוד שיעור מחמיר לנו”ב וחזו”א, לפיו טפח הינו 9.6 ס”מ, ובלולב לכתחילה 38.4 ס”מ, ובשעת הדחק 32 ס”מ).
[5]. לעיתים במבט כללי העלים נראים משולשים וכאשר מתבוננים יותר רואים שאחד העלים יוצא מעט גבוה מחבריו. והעיקר הוא שכל שנראה במבט ראשון כמשולש הוא משולש, וכן נהגו מורי הוראה רבים שהסתכלו על כך במבט שטחי, וכן הלכה (עיין בהרחבות ח, א). ויש מדקדקים יותר, אבל גם לדעתם אם יש קו שווה לשלושת שרשי העלים בענף שממנו הם צומחים – כשר. כלומר, מקום יציאת העלה עצמו רחב לפחות שני מילימטרים, ואם כן כאשר אחד מהעלים גבוה במילימטר וחצי מחבריו, הרי שבפועל יש קו אחד שמחבר את מקום יציאת כל שלושת העלים, אלא שבעלה אחד הקו נוגע בחלק העליון של יציאתו ובעלה אחר הקו נוגע בחלק התחתון של מקום יציאתו.
[6]. עיין לעיל בהערה 4, לפיכך, לשיעור ר”ח נאה צריך שיהיה אורך ההדסים 24 ס”מ. ולשיעור העדכני צריך שהיו ההדסים באורך 22.8 ס”מ, ובשעת הדחק 19 ס”מ (ולמהדרין לפי שיעור חזו”א 28.8 ס”מ). שלושת הטפחים נמדדים מהענף בלא העלים שנמשכים בראשו מעבר לענף. כדי לקיים את המצווה לכתחילה, יש למדוד את הענף רק ממקום צמיחת העלים התחתונים. בחישוב רוב משולש צריך שיהיה רוב אורך הענף משולש, ולכתחילה שגם רוב הקנים יהיה משולש. היו מתחילה שלושה עלים בכל קן ונשר אחד מכל קן, יש מכשירים (רא”ה, רי”ו, ריטב”א), ויש פוסלים (ר”ן וב”י), ולדעת הרבה אחרונים בשעת הדחק אפשר להקל (שעה”צ תרמו, כא).
[7]. חזזית פסולה משום שאינה הדר (גר”א תרמט, ה), הרי שלדעת רוב הראשונים והשו”ע תרמט, ה, היא פוסלת רק ביום הראשון. ולדעת הרא”ש והרמ”א, פוסלת כל שבעה (לעיל הלכה ד). עוד כתב שם הרמ”א, שאין להתיר את החזזית ביום השני על ידי שיחתוך אותה, מפני שאף שחסר כשר ביום השני, כיוון שבא מכוח פְּסוּל, נשאר פסול. אולם למעשה אפשר להקל בזה, הואיל ולשו”ע ורוה”פ, גם בלא לחתוך את החזזית, היא כשרה מהיום השני ואילך. וכ”כ במ”ב לח. יתר על כן, לדעת הט”ז תרמט, ט, ופמ”ג, יש מקום להסתפק אם חזזית פסולה משום הדר או חסר, ואם משום חסר, הרי שלכל הדעות היא פסולה רק ביום הראשון. לפיכך, בשעת הדחק אפשר להקל בחזזית ביום השני, גם בלא שיחתוך אותה. וכ”כ מ”ב תרמט, מט, שעה”צ נג.
[8]. בגמ’ סוכה כט, ב, מובאת מחלוקת לגבי מצווה הבאה בעבירה. לדעת רובם המכריע של הראשונים, מצווה הבאה בעבירה אינה נחשבת מצווה, וכך דעת בה”ג, רי”ף, ראב”ד, רמב”ן, רא”ה, רא”ש, ריטב”א, ר”ן ועוד. אמנם לרז”ה אין העבירה פוסלת את המצווה, ודעת הרמב”ם לכאורה כמותו. למעשה נפסק שכל מצווה הבאה בעבירה פסולה (רמ”א תרמט, א; לבוש, ברכ”י ועוד). ואם הלולב יצא מרשות הנגזל, כגון שהנגזל התייאש ממנו והגזלן הקנה אותו לחברו (שינוי רשות), כיוון שהלולב כבר אינו שייך לנגזל (שכן במקום לולב צריך הגזלן להחזיר לבעליו את שוויו הכספי), אפשר לקיים בו את המצווה, אבל אסור לברך עליו, כמבואר למעלה.
[9]. בב”ק ט, א, הסתפקו אם מצוות ההידור היא שליש מלגיו (מבפנים) או מלבר (מבחוץ). שליש מלגיו פירושו שהתוספת עבור ההידור תהיה שליש מהמחיר הבסיסי, שאם הוא יכול לקנות ארבעה מינים פשוטים ב-60 ₪, יש להוסיף למצוות ההידור עוד 20 ₪, ולקנותו ב-80 ₪. שליש מלבר פירושו שהשליש הוא ממחיר המין המהודר, לפיכך עליו להסכים לשלם לשם ההידור 90 ₪, שמתוכם שליש הוא התוספת על המחיר של המינים הפשוטים. רוב הראשונים הכריעו מלבר (ר”ח, ר”ן ראב”ן ועוד), אבל הרא”ש כתב לקולא – מלגיו, וכן הכריע בב”י, תרנו, א, הואיל וספק דרבנן לקולא. וכ”כ רוב האחרונים. ולכן בדוגמא למעלה כתבתי שליש מלגיו.
מי שכבר קנה מינים פשוטים, מצוות ההידור מחייבת שיוסיף ויקנה יקרים יותר בשליש רק אם הוא מוצא מי שיקנה ממנו את המינים הפשוטים שכבר קנה, שאם לא כן בפועל הוא יוציא יותר מתוספת שליש (גר”א עפ”י ירושלמי; מ”ב ה; שעה”צ ב).