ארכיון הקטגוריה: ד – בדיקת חמץ

א – זמן בדיקת חמץ בתחילת ליל י"ד

כפי שלמדנו בפרק הקודם, אדם שנמצא ברשותו חמץ בפסח עובר עליו בשני איסורים: 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ' (שמות יג, ז), ו'לֹא יִמָּצֵא' (שם יב, יט). כדי שלא לעבור על איסורי התורה, צריך אדם לבער מביתו את החמץ. ואף שמן התורה אפשר לבער את החמץ על ידי ביטולו בפה, שאחר שביטל אדם את החמץ שברשותו, החמץ נחשב לגביו כעפר וכחמץ שאינו שלו, וממילא אינו עובר עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', למרות זאת תיקנו חכמים שלא להסתפק בביטול החמץ, אלא הצריכו גם לבערו מן הבית. שתי סיבות לכך: האחת, שמא יהיו אנשים שיבטלו את החמץ מן השפה ולחוץ, ובתוך ליבם ירצו להנות מן החמץ אחר הפסח, וכיוון שלא ביטלוהו בלב שלם, יעברו עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. השנייה, שמא אחר שיבטל אדם את חמצו יראה בתוך ביתו עוגה נאה, וישכח שהיום פסח ויבוא לאוכלה. לפיכך תיקנו שבנוסף לביטול החמץ יערכו בדיקת חמץ, כדי לבער את כל החמץ מן הבית.

לכאורה הזמן המתאים לבדיקת חמץ הוא ביום י"ד בניסן לקראת חצות היום, שאז הוא הזמן שצריך לבער בו את החמץ. אולם תיקנו חכמים לבדוק בתחילת ליל י"ד, משום שביום בני האדם טרודים בעסקיהם, ואם ידחו את הבדיקה ליום י"ד יש חשש שישכחו לבדוק את החמץ. ועוד, שכדי לבדוק היטב בחורי הבית וסדקיו טוב להשתמש באור הנר שהוא יפה לבדיקה, וביום אין הנר מאיר היטב, שמחמת אור השמש אין העין מתרכזת באורו החלש של הנר. לפיכך תיקנו חכמים לבדוק את החמץ בתחילת ליל י"ד, שבלילה אנשים רגילים להיות בבתיהם ואור הנר יפה אז לבדיקה (שועה"ר תלא, ה).

אלא שבדרך כלל בתחילת הלילה אנשים רגילים להתפלל ערבית, על כן מתפללים תחילה ערבית, שהיא מצווה תדירה וראוי להקדימה, ואח"כ מזדרזים לבדוק חמץ (מ"ב תלא, ח). ומי שרגיל להתפלל במניין בשעה מאוחרת יותר, יבדוק חמץ בצאת הכוכבים ויתפלל בשעה שהוא רגיל להתפלל.

חובת הבדיקה מוטלת על אבי הבית, ואם קשה לו לבדוק מפני חולשתו או מפני שאינו רואה טוב, ימנה את אשתו או אחד מבני ביתו הגדולים שיבדקו חמץ במקומו. ואין הבדל במצווה זו בין איש לאשה, אלא יש לבחור את מי שניתן לסמוך עליו שיבדוק באחריות כדין (עי' ערוה"ש תלז, ז). כאשר בעל הבית מסוגל לבדוק כראוי אלא שהוא נאלץ באותו יום לחזור לביתו בשעה מאוחרת, ימנה מחליף שיבדוק במקומו בשעה הקבועה בתחילת הלילה. בדיעבד, אם אין מי שיבדוק במקומו בזמן, יבדוק בעצמו כשיחזור לביתו.[1]


[1]. יש מי שהציע שאם הוא משתוקק לבדוק בעצמו, ימנה אחד מבני ביתו שיברך ויבדוק את כל הבית בזמן המיועד, וחדר אחד ישאיר בלא בדיקה, וכשיחזור מאוחר בלילה יוכל לבודקו בברכה, ויבקש מהם שיזכירו לו לבדוק כשיחזור, ואם לא יחזור -יבדקו בעצמם יותר מאוחר (פס"ת תלא, ה). אך נ"ל שאם יש שם מי שיכול לבדוק במקומו, יותר טוב שימנה אותו לשליח כדי שיבדוק בשעה הקבועה את כל הבית. ושאלה זו תלויה בשאלה עקרונית, האם חכמים תיקנו שזמן בדיקת חמץ בתחילת הלילה, או שזמן הבדיקה כל הלילה שאז אור הנר יפה לבדיקה, וכדי שלא ישכח לבדוק אסרו לעשות מלאכה ולאכול לפני כן. לדעת רוה"פ זמן הבדיקה מעיקרו בתחילת הלילה, וכך סוברים ט"ז, פר"ח, גר"א ושועה"ר תלא, ה. לעומתם מ"א ומקו"ח סוברים שזמן הבדיקה כל הלילה, וממילא לשיטתם ניתן יותר להקל לדחות את הבדיקה כאשר יש מי שיזכיר לו לבדוק אח"כ. וכתבתי כדעת רוה"פ, וכן בהלכה הבאה כתבתי שראוי שלא לאכול אפילו פירות דרך ארעי אחר שהגיע זמן בדיקת חמץ כדי שלא לעכב את הבדיקה, שזמנה בתחילת הלילה.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ב – דברים שאסרו חכמים קודם הבדיקה

כדי שלא יהיה דבר שאולי ישכיח את חובת בדיקת החמץ, תיקנו חכמים שלא להתחיל במלאכה או בסעודה חצי שעה לפני תחילת זמן בדיקת חמץ, שמא יגרר במלאכתו או בסעודתו וישכח לבדוק חמץ. אבל מותר לאכול בדרך ארעי פירות או עוגות. וכן מותר לעשות מלאכות קלות שאורכות זמן קצר.

משהגיע זמן בדיקת חמץ אין ראוי לעשות שום מלאכה ולא לאכול פירות אפילו דרך ארעי, כדי להזדרז לקיים מצוות בדיקת חמץ בזמנה (באו"ה תלא).

אין להתחיל ללמוד תורה בשעה שהגיע זמן בדיקת חמץ. ואם התחיל ללמוד לפני כן, יש מורים שיכול להמשיך ללמוד (ב"י). אולם לדעת הרבה פוסקים גם במקרה זה מוטב להפסיק את הלימוד בצאת הכוכבים, כדי לקיים את מצוות בדיקת החמץ בזמנה (מ"ב תלא, יא. כה"ח כג). שיעור קבוע לרבים מוטב שלא לבטל, שכן קיום השיעור לא יגרום לביטולה של מצוות הבדיקה, שגם לאחר השיעור אפשר לבדוק חמץ. אבל אם יבטלו את השיעור, יפסידו לימוד תורה של רבים (שועה"ר תלא, ט). וטוב שבסוף הלימוד יזכירו זה לזה להזדרז לבדוק חמץ.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ג – הברכה

לפני הבדיקה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ביעור חמץ". ואף שביעור החמץ בפועל יתבצע רק למחרת, בשריפה ובביטול, מברכים לפני הבדיקה בליל י"ד "על ביעור חמץ", מפני שבבדיקה אנו מתחילים את תהליך ביעור החמץ מהבית.[2]

אין לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, ואם הפסיק ודיבר בעניין אחר שאינו שייך לבדיקת החמץ – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך לפני שיבדוק. ואם כבר התחיל לבדוק ודיבר בעניינים אחרים – לא הפסיד את הברכה, מפני שהיא כבר חלה על מה שהספיק לבדוק. לכתחילה אין לדבר במשך הבדיקה בעניינים אחרים, כדי שהבודק יתרכז בבדיקה (שו"ע תלב, א; מ"ב ה-ו).

אדם שבבעלותו כמה בתים, צריך לבדוק את כולם, ויברך לפני הבדיקה במקום הראשון. ואף אם הם מרוחקים זה מזה, לא יברך אלא פעם אחת.[3]

מי שנצרך לנסוע מביתו ובדק באחד הלילות שלפני י"ד בניסן, אף שבדיקתו כשרה, לא יברך עליה, שרק על בדיקה המתבצעת בליל י"ד או אח"כ מברכים, מפני שהיא בדיקה הסמוכה לביעור, שכל חמץ שימצא בליל י"ד יבער למחר. וכן מי שלא יכל לבדוק בליל י"ד ובדק ביום י"ד או בתוך הפסח – יברך, מפני שכל חמץ שימצא – מיד יבער, ועל בדיקה כזו שייך לברך 'על ביעור חמץ' (רמ"א תלו, א, ובאו"ה שם; מ"ב תלה, ה).[4]


[2]. שכח לברך לפני הבדיקה ונזכר באמצע הבדיקה, כל זמן שיש לו עוד מקומות לבדוק יברך. נזכר לאחר סיום הבדיקה, יש אומרים שיברך לפני שיבער את החמץ ביום י"ד (מ"א, ט"ז, ועוד, ולכך נטה במ"ב תלד, ד). ויש אומרים שחכמים תיקנו ברכה לבדיקה ולא לביעור, ואם שכח לברך עד סוף הבדיקה הפסיד את הברכה (ב"ח, שועה"ר ועוד). וספק ברכות להקל ולא יברך. ועל הביטול לבדו ברור שאין מברכים, שאין מברכים על דברים שבלב.

[3]. נחלקו בזה הפוסקים כמובא במ"ב תלב, ז: לדעת פר"ח וח"א ההליכה למקום רחוק נחשבת הפסק וצריך לברך שוב. אולם מנגד לדעת חק יוסף ומאמ"ר אין ההליכה נחשבת הפסק. וכ"כ בכה"ח תלב, כב. וספק ברכות להקל. כאשר בעל הבית רוצה לבדוק חלק מביתו ושאדם נוסף יבדוק בשליחתו את החלקים הנוספים, יקפיד שישמע את ברכתו, ובדיעבד אם לא שמע, וקשה לבעל הבית לבדוק את כל ביתו, יבדוק השליח בלא ברכה (מ"ב תלב, יא).

[4]. אמנם לדעת רא"ה ופר"ח כל שצריך על פי דין לבדוק – יברך, מפני שמגמת הבדיקה לוודא שלא יעבור אח"כ באיסור בל יראה ובל ימצא, וכיוון שתיקנו חכמים שהנצרך לצאת מביתו לפני ליל י"ד יבדוק בלילה שלפני יציאתו – יברך. ודעת ריטב"א וב"ח שיברך בתנאי שבודק תוך שלושים יום לפני הפסח. אבל דעת כלבו ורמ"א תלו, א, שהברכה על הבדיקה עולה גם על הביעור שיתבצע למחרת, וכ"כ הגר"א, וכן משמע מהסכמת האחרונים, מ"א וט"ז ועוד. וספק ברכות להקל, וכך נראה מבאו"ה שם.

כתב בעל העיטור שיש סוברים שצריך לברך גם 'שהחיינו' לפני הבדיקה, שהיא מצווה הבאה מזמן לזמן, ויש אומרים שלא לברך. והרא"ש הכריע שלא לברך, מפני שהבדיקה לצורך הרגל (פסח), ובחג ממילא מברכים 'שהחיינו'. בשו"ע לא הזכיר כלל ברכה זו. אולם יש מהאחרונים שכתבו מנהג הידור, ליקח פרי חדש או בגד חדש ולברך עליו 'שהחיינו' לפני הבדיקה (כה"ח תלב, ט).

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ד – מקומות החייבים בבדיקה

כל המקומות שנמצאים ברשותו של יהודי ויש חשש שנמצא בהם כ'זית' חמץ חייבים בבדיקה. לפיכך המטבח והסלון שאוכלים בהם – חייבים בבדיקה. וכן כל חדר, מחסן ומרפסת שנכנסים לתוכם לפעמים עם חמץ – חייבים בבדיקה (שו"ע תלג, ג-ד).

ארונות בגדים שאין רגילים להשתמש בהם בשעת הסעודה, אינם טעונים בדיקה. אבל אם יש בבית ילדים קטנים, אזי גם ארונות הבגדים צריכים בדיקה, משום שיש חשש שמא שיחקו בארונות כשחמץ בידם, ואולי אף החביאו בהם מאכלי חמץ. וארונות גבוהים שאין יד הילדים הקטנים מגיעה אליהם – אינם צריכים בדיקה.

צריך לבדוק את המכונית ואת התיקים שלפעמים מניחים בהם דברי מאכל. ואנשים מבוגרים שאינם רגילים להניח מאכלים בכיסיהם, אינם צריכים לבדוק אותם. אולם את כיסי הילדים הקטנים צריכים לבדוק. בגדים שכובסו לפני פסח, ולפני הכביסה רוקנו את כיסיהם – אינם צריכים בדיקה בליל י"ד (עי' להלן בהלכה ח). מי שאין לו בית, לא יברך בעת שהוא בודק את מכוניתו או את כיסיו, מפני שרק על בדיקת בית תיקנו חכמים ברכה (כה"ח תלג, צא).

חדר מדרגות של בית משותף, הרי הוא ברשותם של כל הדיירים, ועל כולם החובה לבודקו, וימנו אחד מהם שיבדוק. חצרות פתוחות אין צריך לבדוק, מפני שגם אם היה שם חמץ, מסתבר שבעלי חיים אכלוהו. אבל אם יש בחצר כוכים שאולי תחבו בהם חמץ – צריכים בדיקה, מפני שיתכן שבעלי החיים לא יחדרו לשם לאוכלו. וכן אם ידוע שהיה בחצר חמץ בליל י"ד, חובה לבדוק את החצר, מפני שאין לסמוך בודאות על כך שהחיות יאכלוהו עד חצות יום י"ד (מ"ב תלג, כז, כדעת מקו"ח). מרפסת מגודרת, אפילו אם היא פתוחה לחצר – צריכה בדיקה.

מקומות מופקרים לרבים אינם צריכים בדיקה, שאף אם יהיה בהם חמץ – אין בזה איסור, מפני שאינם ברשותו של יהודי מסוים, שכל איסור השהיית חמץ הוא רק ברשותו של יהודי ולא במקום הפקר (שו"ע תמה, ג, מ"ב יח. דין פחי אשפה יתבאר בהמשך ה, ה).

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ה – הנר ופנס

תיקנו חכמים לבדוק את החמץ לאור הנר, מפני שאורו ממוקד וטוב לבדיקה. ולכן תיקנו לבדוק בלילה, שבלילה אור הנר בולט ומאיר היטב את החורים והסדקים שבהם עיקר הבדיקה. אבל ביום, אור השמש מכהה את אורו של הנר, וקשה לעין להתמקד בבדיקת החורים לאורו החלש של הנר (פסחים ח, א).

אין לבדוק לאור אבוקה, היינו נר שלהבתו עולה משני פתילים נפרדים או יותר. מפני שלהבת האבוקה גדולה ועלולה לשרוף דברים בבית, והבודק יהיה טרוד שלא ישרוף דבר מה ולא יוכל להתרכז בבדיקתו. ואם טעה ובדק באבוקה – לא יצא. ואף לאור נר שמן אין לבדוק, שהואיל והוא מתיירא שמא יישפך מן השמן על כליו ובגדיו, אינו יכול להכניס את הנר למקומות צרים כדי לראות היטב את החורים והסדקים. לכתחילה אין לבדוק לאור נר פראפין, שגם אותו יתקשה להכניס למקומות צרים, כדי שלא יטפטף וילכלך את כליו. ולכן נהגו להעדיף נרות שעווה שאינם מטפטפים כמעט (שו"ע ומ"ב תלג, ב).

לאור פנס, מצד הדין מותר לבדוק, מפני שטעם התקנה לבדוק לאור הנר מפני שאורו ממוקד, וכן אור הפנס ממוקד. ואף יש מעלה בפנס, שאין חשש שישרוף או ילכלך, ואם הוא פנס טוב, אורו חזק וממוקד יותר מנר. ויש מהדרים שלא לבדוק לאור פנס, משום שלמדו חכמים מן הפסוקים שחיפוש ראוי שיעשה לאור נר (פסחים ז, ב; עי' שערים מצוינים בהלכה קיא, ד; יחו"ד א, ד; ספ"כ יג, י).

למעשה, רשאי כל אדם לבחור כיצד לבדוק, אם בנר כפי שנהגו ישראל מדורי דורות, או בפנס שאורו טוב יותר לבדיקה. ואפשר גם להתחיל בנר כדרך אבותינו ולהמשיך בפנס שטוב יותר לבדיקה. במקומות שיש לבודק חשש מסוים שמא להבת הנר תגרום לשרפה, וכן מי שאינו רואה היטב לאור הנר, עדיף שיבדוק בפנס.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ו – האם צריך לבדוק אחר פירורים קטנים מ'כזית'

מגמת הבדיקה למצוא חתיכות חמץ ששיעורם כ'זית', שעל חמץ בשיעור כ'זית' המונח במקום אחד שבביתו – אדם עובר באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', אבל על חמץ הקטן משיעור כ'זית' לא חל איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. וכל מקום שלפעמים נכנסים בו עם חמץ צריך לבדוק, ובבית שיש בו ילדים קטנים, צריך לחפש בכל מקום שיד הילדים מגעת, אבל בארונות או מדפים גבוהים שיד הילדים אינה מגעת – אין צריך לבדוק.

ויש מחמירים וסוברים שמגמת הבדיקה שלא ישאר בבית שום פירור של חמץ הראוי לאכילה, שאם ישאר אפילו פירור אחד יש חשש שמא יבוא לאכלו בפסח ויעבור על איסור תורה. ואף שאין נענשים על אכילת חמץ ששיעורו פחות מנפח 'זית', מכל מקום איסור אכילה מהתורה קיים גם בפחות משיעור כ'זית'. לפי שיטה זו צריך לבדוק בדקדקנות רבה את כל הבית, ולשים לב גם לפירורים קטנים שמא הם חמץ. בדיקה כזו בבית רגיל צריכה לקחת לכל הפחות שעתיים. אמנם גם לדעת המחמירים אין צורך לבדוק אחר פירורים קטנטנים שאין ניכר שהם אוכל, וכן אין צורך לחפש אחר פירורים מטונפים שאינם ראויים לאכילה. למשל, אין צורך לחטט בחריצים שבין המרצפות, הואיל והפירורים ששם מאוסים ואינם ראויים לאכילה.

למעשה, ההלכה כדעה המקילה, מפני שחובת בדיקת חמץ מדברי חכמים, שמן התורה מי שביטל את החמץ בלבו כבר נפטר מאיסור חמץ ואינו צריך לבדוק את ביתו, וחכמים הם שחייבו בנוסף לביטול גם לבדוק את החמץ ולבערו, וכאשר ישנה מחלוקת בדברי חכמים, ידו של המיקל על העליונה.

וכל זה אמור לגבי הבית, אבל את המקומות שבאים במגע עם מאכלי פסח חייבים לנקות היטב, שלא ישאר שם אפילו פירור של חמץ, שאפילו כל שהוא חמץ אוסר את המאכלים בפסח. לפיכך צריכים לנקות היטב את שולחן האוכל, השיש וארונות המטבח עד שלא ישאר שם אפילו פירור חמץ. [5]


[5]. בשועה"ר תמו קונ"א א', באר שדעת רוב הראשונים שאין צריך לבער פחות מכ'זית'. (ועי' בבירור הלכה מה, א, בסוגיית בצק שבסדקי העריבה). ובמ"ב תמב, לג, הביא מחלוקת הפוסקים אם חייבים לבער חמץ ששיעורו פחות מכ'זית', יש אומרים שהואיל ואם יאכל אותו בפסח יעבור איסור – צריך לבערו, ויש מקילים. בשעה"צ נ"ב כתב שנהגו להחמיר ולבערו, אבל לא כתב אם צריך לבדוק אחר פירורים הקטנים מכ'זית', ומשעה"צ תמב, ס, נראה שהעיקר הוא שהבדיקה נועדה לצורך מציאת כ'זית' חמץ. וכן דעת פר"ח ועוד הרבה פוסקים. לעומת זאת ח"א קיט, ו, מחמיר לחפש אפילו פירורים קטנים, וכן כתב חזו"א או"ח קטז, יג, ויח.

לכאורה אפשר לתלות מחלוקת זו בטעם הבדיקה, שלרש"י הוא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, ובזה לדעת כל הפוסקים כמעט אינו עובר בפחות מכ'זית', וכפי שבאר בשאגת אריה פ"א שאין בזה חזי לאיצטרופי כבאיסורי אכילה. והחכ"צ פ"ו כתב שאין בזה אחשביה הואיל ואין בו מעשה. אבל לתוס' חיוב הבדיקה הוא מפני החשש שמא יאכל חמץ שנותר בבית, ואם כן לכאורה צריך לבדוק גם אחר פירורים קטנים הראויים לאכילה, שהאוכלם עובר באיסור תורה. והואיל ואנו סוברים כשני הטעמים, וכ"כ הר"ן כשני הטעמים, אולי צריך להחמיר. אלא שנראה שגם לתוס' אפשר לומר שכל מה שתקנו חכמים לבדוק בנוסף לביטול, הוא מחשש שמא לא יבטל את החמץ בלב שלם או שמא ימצא חתיכת עוגה ויבוא לאוכלה, וכל זה שייך רק בחתיכה של כ'זית' (לפחות בגודל של ימינו) שיש בה חשיבות מסוימת ויתכן שיתעורר חשק לאוכלה (שעליה גם חייב בכרת). ואפילו אם ימצא שקד-מרק זרוק באיזה מקום, לא מסתבר שיבוא לאוכלו הואיל והיה זרוק במקום שלא רגילים לשמור אוכל. (ואף אם יאכלנו, אפשר שאינו מתכוון לאכילה אלא הוא מתעסק בניקוי הפירורים, רק שבמקום לזורקם לפח מכניסם לפיו, וא"כ אין בזה איסור תורה, ולחשש איסור חכמים לא תיקנו בדיקה. אמנם יתכן שהנוהג להכניס פירורים לפיו, ראוי לו יותר להחמיר כדעת החזו"א).

ועי' בהלח"ב ו, 2, שהזכיר את שתי הדעות, והביא כדמות ראיה לדעה המקילה מזה שמשמע מהגמ' פסחים ד, א, שמשך הבדיקה פחות משעה. ועי' בספ"כ יג, הע' 39, שמחמיר לבדוק אחר פירורים. אך כיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקל. (וכ"כ אול"צ א, לב; ריש"א, יבקש תורה פרק ט עפ"י רוה"פ). אלא שצריך לחלק בין כל הבית ובין המקומות שבאים במגע עם האוכל, כפי החילוק שבין הכשרת כלים ובדיקת חמץ.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ז – האם צריך לבדוק את הספרים

לדעת כמה אחרונים צריכים לבדוק את כל הספרים שעיינו בהם במשך השנה, דף אחר דף, מפני שאולי נפל לתוכם פירור חמץ, וכיוון שלדעתם בדיקת חמץ נועדה כדי לבער כל פירור חמץ, ממילא צריך לבדוק את דפי הספר שמא יש שם חמץ (חזו"א).

אולם לדעת הפוסקים הסוברים שבדיקת חמץ נועדה למצוא חתיכות חמץ בשיעור כ'זית', ברור שאין צורך בבדיקה דקדקנית כזו בספרים, שלא יתכן שבין דפי הספר מונחת חתיכת חמץ בשיעור כ'זית'. ואף מבין הסוברים כדעה המחמירה, שבבדיקת חמץ צריך לחפש אחר פירורים קטנים, לגבי ספרים נהגו להקל, שאחר פירורים קטנטנים כמו אלו שעלולים להמצא בתוך הספרים אין צריך לחפש, מפני שאף אם יראם בפסח אין כל כך חשש שירצה לאוכלם.

לפיכך, אין להחמיר לבדוק את הספרים דף אחר דף, מפני שזו חומרה יתירה, שאף עלולה לגרום לביטול תורה, וכן המנהג.

אלא שצריך להיזהר שלא להעלות על שולחן האוכל בפסח את הספרים שלא נזהרו בהם במשך השנה מחמץ, שמא יש בהם פירור חמץ שעלול ליפול בפסח ולהתערב באוכל, וחמץ בפסח אינו בטל. אבל ללמוד בהם על שולחן אחר מותר. ואם יניחם על שולחן האוכל שלא בשעת הארוחה, ינקה אח"כ את השולחן שלא ישאר עליו שום פירור. ומי שנזהר כל השנה לשמור את ספריו מחמץ, וכשהוא מקרב את ספריו לשולחן האוכל הוא נזהר שלא יפלו בהם פירורי חמץ – אף לדעה המחמירה אינו צריך לבדוק בתוך הספרים, שהם נחשבים בדוקים מחמץ.[6]

דין ארון הספרים עצמו תלוי בבני הבית: אם אין שם ילדים, והמבוגרים רגילים להקפיד שלא להניח בארון דבר מאכל – אין צריך בדיקה. ואם יש שם ילדים שאולי החביאו בארון דבר מאכל, צריך לבדוק בין הספרים ואחריהם. ואם ניקו את הארון היטב לקראת פסח, די לבודקו בבדיקה קלה.


[6]. דעת החזו"א נזכרה באו"ח קטז, יח. וכך נהג למעשה, שאת הספרים שרצה ללמוד בפסח בדק דף אחר דף, ואת שאר הספרים מכר לגוי והניח לפניהם מחיצה, ועל ידי כך נפטר מהחובה לבודקם. ובספר בדיקת חמץ וביעורו פ"ב א' מחמיר מאוד בפירורים, אבל לעניין בדיקת ספרים כתב בפ"ג כ"ד שנהגו שלא להחמיר כדעת החזו"א, מפני שהפירורים בספרים קטנים מאוד, ואין חוששים להם. ובשו"ת אור לציון ח"א לב, חלק על החזו"א, והוכיח מהרמב"ם שאין לחוש לחמץ הקטן מכ'זית'. אלא שכפי שכתבתי בהלכה הקודמת, כאשר החשש שמא יתערב פירור בתוך האוכל, יש להחמיר, ולכן אין לקרב לאוכל ספרים שאולי נפל בהם פירור חמץ.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ח – האם סומכים על הניקוי שלפני פסח

ברוב בתי ישראל נוהגים לנקות היטב את הבית לקראת פסח, וכל מקום שניקו היטב ונזהרו שלא להכניס בו אח"כ חמץ, אינו צריך בדיקה מדוקדקת (שע"ת תלג, א; דעת תורה תלג, ב).

ואמנם יש שהחמירו בזה, ולדעתם הניקוי אינו משנה דבר, שכן חכמים תיקנו לבדוק בליל י"ד את כל הבית בחורים ובסדקים. ויש שהחמירו בזה מפני שלדעתם אין לסמוך על הניקוי הואיל ולא נעשה לאור הנר בלילה, שרק בדרך זו אפשר להבחין בחמץ שבחורים ובסדקים.

אבל למעשה המנהג להקל ולעבור במהירות יחסית על כל המקומות שנוקו היטב לפסח. ואף שבדיקה שאינה לאור הנר אינה מועילה, ניקוי יסודי מועיל יותר מבדיקה. למשל, כשמנקים ארון, הרי מוציאים את כל תכולתו, ומנגבים את כל מדפיו, ואחר כך מסתבר שלא נשאר בו אפילו פירור חמץ קטן, והסיכוי שנשאר בו חמץ נמוך מהסיכוי למצוא חמץ אחר בדיקה מדוקדקת בליל י"ד לאור נר.

מכל מקום, למרות שניקו את הבית היטב, חובה לבדוק חמץ בברכה בליל י"ד, מפני שסביבות המקום שאכלו בו בודאי צריך לבדוק. בנוסף לכך ישנו חשש שמא שכחו לנקות את אחד הארונות או המגרות או הפינות, ולכן חייבים בבדיקת חמץ לעבור על כל הבית ולוודא שאכן כל המקומות נוקו היטב. ואם זה שבודק לא השתתף בעצמו בניקוי, יבקש מאלו שניקו שיעמדו לידו בבדיקה ועל כל מקום ומקום ישאלם אם נוקה כראוי, או שיסמנו במדבקה את כל המקומות שנוקו היטב. ועל כל אותם המקומות יעבור בבדיקה קלה.[7]

אמנם גם בבדיקה קלה צריך להתבונן בכל פינות החדר, ולאורך הקירות, ובין הרהיטים, ולפתוח כל ארון ומגרה שיתכן שהכניסו לתוכה חמץ במשך השנה, כדי לראות אם אכן נוקו ונשארו נקיים. בדיקת חדר באופן זה אורכת דקות אחדות.


[7]. עי' סדפ"כ יג, 1, שנוטה לחומרא, וציטט מדרך פיקודיך שהבודקים בהעברה עוברים על דברי חכמים וקרוב לומר שברכתם לבטלה. אך כפי שכתבתי נוהגים להקל, וכן כתב בכה"ח תלג, פה. ואף שבדיקה לאור נר ביום אינה מועילה, כמבואר במ"ב תלג, א. וכן הכיבוד שראוי לעשות לפני הבדיקה אינו פוטר מבדיקה כמבואר בשו"ע תלג, יא, ובמ"א כ. ונזכרו בזה שני טעמים: א' שאפילו בדיקה לאור נר ביום אינה מועילה, מפני שרק בלילה אפשר לראות היטב לאור הנר בחורים ובסדקים. ב' שתקנת חכמים לבדוק בליל י"ד. מ"מ כאן שמדובר בניקוי יסודי ברור שהוא מועיל יותר מבדיקה ביום לאור הנר. ולעניין שתיקנו חכמים לבדוק בליל י"ד – הרי בודקים בליל י"ד. ואין לטעון שאחר הניקוי הוא פטור מבדיקה ואינו יכול לברך עליה מהטעם שכתבתי למעלה. (עוד עי' בהלכה הבאה שיבואר כי לרוה"פ אין חובה להניח פתיתים אפילו בבית שברור שלא נותר בו חמץ). ואחר שלמדנו שבדיקת חמץ מדרבנן, ועיקר מגמת החיפוש שלא יהיה בבית כ'זית' חמץ, ברור שאם ניקו את הבית היטב אפשר להסתפק בבדיקה קלה.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ט – הנחת פתיתי חמץ והאפשרות להעזר בבני הבית

נוהגים להחביא בבית פתיתי חמץ לפני הבדיקה, כדי שימצאם הבודק. יש סוברים שמנהג זה נועד להבטיח שהבודק ימצא חמץ בבדיקתו, שאם לא כן אולי ברכתו לבטלה. אבל האמת אינה כן, שאפילו אם לא ימצא כלום אין ברכתו לבטלה, מפני שמטרת הבדיקה לוודא שאין בבית חמץ, ובכל מקרה שהבדיקה בוצעה – מטרה זו הושגה. בנוסף לכך הברכה אינה מכוונת לבדיקה בלבד אלא לכל משך תהליך ביעור החמץ שמתחיל בבדיקה ומסתיים בביעור ובביטול החמץ. וכן הוא נוסח הברכה "על ביעור חמץ" ולא על בדיקת חמץ, ולכן אף אם לא ימצא חמץ בבדיקה, הרי ימשיך למחרת בתהליך ביעור החמץ, ונמצא שברכתו אינה לבטלה (רמ"א תלב, ב; מ"ב יג).

אבל אין לבטל מנהג ישראל זה, וגם האר"י נהג להניח עשרה פתיתים. ויש שכתבו שטעם המנהג כדי שישאר לו אח"כ חמץ מאותם הפתיתים, ועל ידי כך לא ישכח לבטל את החמץ. ויש שבארו כי בזכות אותם הפתיתים הבודק לא יתרשל בבדיקתו (חק יעקב תלב, יד). לפיכך, במקום שניקו את הבית היטב, ומצד הדין מספיק לבודקו בלא דקדוק, יש להניח את הפתיתים במקומות שהבודק ימצאם בקלות; ובמקומות שלא ניקו היטב – יחביאום יותר. ובכל אופן טוב שמניח הפתיתים ירשום לעצמו היכן הטמינם, כדי שאם הבודק לא ימצאם, יוכלו להוציאם ולבערם.

אחר הבדיקה יבטל את החמץ שלא נמצא ואולי נותר בבית (כמבואר להלן ה, א). את החמץ שנמצא בבדיקה, ואת החמץ שמתכוונים לאכול עד למחרת – ישמרו היטב, כדי שלא יתפזר שוב בבית.

מי שקשה לו לבדוק את כל ביתו, יכול לבקש מבני ביתו לסייע לו בבדיקה, ויעמדו לידו בעת הברכה ויענו אמן, ואח"כ יתפזרו בבית לבודקו. ואם בעל הבית אינו יכול לבדוק, יבקש מאחר שיבדוק במקומו, והבודק יברך (שו"ע תלב, ב; מ"ב י).

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י – היוצא למדינת הים

אדם הנוסע לחוץ לארץ לפני הפסח, ובתוכניתו לחזור לביתו אחר חג הפסח, אם הוא עוזב את ביתו בתוך שלושים יום הסמוכים לחג הפסח, היינו מחג הפורים ואילך, חייב לבדוק את ביתו מחמץ קודם שיצא מביתו. ואף שבודאי לפני פסח יבטל את חמצו, כבר למדנו שתיקנו חכמים שבנוסף לביטול החמץ צריך גם לבדוק את הבית מחמץ, וכיוון שהוא בתוך שלושים יום הסמוכים לפסח – כבר חלה עליו מצוות בדיקת חמץ, וצריך לבדוק את חמצו לאור הנר בלילה האחרון לשהייתו בביתו. ולא יברך על בדיקה זו מפני שהיא לפני הזמן שתיקנו חכמים לבדוק (לעיל ד, ג).

אבל אם הוא נוסע לפני שלושים יום, כלומר לפני חג הפורים, אינו צריך לבדוק את החמץ לפני נסיעתו, ובערב פסח יבטל את כל החמץ שברשותו, ובזה ינצל מאיסור חמץ. וכשיחזור לביתו אחר הפסח, אם ימצא בביתו חמץ חשוב, יבער אותו מהעולם.

ואם יצא לחוץ לארץ ובכוונתו לחזור לביתו קודם הפסח או בתוך הפסח, תיקנו חכמים שאפילו אם הוא יוצא מביתו בתחילת השנה, חייב לבדוק את ביתו קודם צאתו, שמא תארע תקלה בדרכו ולא יספיק לחזור לבדיקת חמץ (פסחים ו, א, עפ"י רמב"ם). ואם ימנה שליח שיבדוק עבורו בליל י"ד במקרה שלא יספיק לחזור, אינו חייב לבדוק קודם צאתו. כיום שיש אפשרות להתקשר מכל מקום בעולם בטלפון, כל מי שיש לו חברים או קרובים שיוכל להתקשר אליהם ולבקשם שיבדקו עבורו את ביתו, אינו צריך לבדוק את ביתו קודם צאתו לדרכו, שאף אם לא יספיק לחזור קודם זמן בדיקת חמץ, הרי יוכל לבקש מאחד מהם שיבדוק עבורו (עי' שו"ע תלו, א-ב, מ"ב ט; שעה"צ י).

מי שהיה צריך לבדוק את ביתו ושכח ונסע בלא לבדוק, וגם אינו מוצא שליח שיבדוק במקומו, נחלקו הפוסקים אם חייב לחזור, וכשיש קושי רב לחזור, יוכל להסתפק בביטול חמץ (באו"ה תלו, א, 'זקוק'). ואחר הפסח ישרוף או יאבד את החמץ שביטל, שאם לאחר הפסח יהנה ממנו, יראה בעצמו שהביטול היה מהשפה ולחוץ. וכן הדין בכל מי שביטל את חמצו ולא ביערו, שאחר הפסח אסרוהו חכמים באכילה והנאה (שו"ע תמח, ה).

והטוב ביותר שמי שנסע ושכח לבדוק – ישכיר את ביתו לגוי וימכור לו את כל החמץ שבו.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י"א – אם השכרת כל הבית לגוי פוטרתו מבדיקה

יש משפחות שנוסעות מביתם לכל ימי הפסח, וברצונם להיפטר מניקוי הבית ובדיקת חמץ, והשאלה האם על ידי שימכרו את כל הבית או ישכירוהו לנוכרי ייפטרו מבדיקת חמץ.

נחלקו בזה הפוסקים: יש מקילים, שהואיל ובפועל הבית אינו ברשותו בערב פסח, שכן הוא נמכר או הושכר לגוי, אינו חייב לבודקו (חק יעקב וגר"א בדעת הטור ורמ"א). ורבים מחמירים, שהואיל והתגורר בבית הזה בתוך שלושים הימים שלפני הפסח, כבר חלה עליו חובת בדיקת חמץ, ורק אם יעבור לבית אחר שבו הוא יתחייב בבדיקת חמץ, יהיה פטור מלבדוק את הבית שמכר או השכיר לגוי (אבי העזרי, שו"ע תלו, ג, ומ"א ושועה"ר בדעת הטור ורמ"א). בנוסף לכך, אין ראוי לאדם להשתמט מלקיים את מצוות בדיקת חמץ.

למעשה, כדי לצאת ידי כולם, יש למכור או להשכיר את כל הבית חוץ מחדר אחד, ובו יקיימו את מצוות בדיקת חמץ, וכיוון שכבר יקיימו בו את מצוות בדיקת חמץ, לכל הדעות אין צריך לבדוק את החדרים שנמכרו או הושכרו לגוי.

בארץ ישראל אסור למכור בית לנוכרי (שו"ע יו"ד קנא, ח), ועל כן צריך לציין בשטר 'מכירת החמץ' שמדובר בהשכרה, ובנוסף לכך, יש למכור את החמץ שנמצא בכל החדרים המושכרים, ובזה ייפטרו מלבדוק את אותם החדרים.[8]

כשאפשר, טוב לבצע את השכרת הבית לפני ליל י"ד, מפני שיש סוברים שאם בליל י"ד עדיין יהיו החדרים ברשותו, יתחייב לבודקם (מקו"ח וח"א). כאשר קשה למצוא דרך להשכיר את הבית לפני ליל י"ד, כי רוב הרבנויות מבצעות את המכירה (וההשכרה) בבוקר יום י"ד, אפשר לסמוך על המקילים, שהואיל והוא מתכוון להשכיר את אותם החדרים, אין יותר חשש שיעבור בהם על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', וממילא אין צריך לבודקם (בניין עולם, חת"ס, כמובא במ"ב תלו, לב).

לגבי כלי האוכל והתנור, יש לנקותם לפני פסח מכל ממשות חמץ, שאם לא כן אחר הפסח יהיה צורך לנקותם כדי שלא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח. ולמכור את הכלים לגוי לא כדאי, משום שאחרי הפסח יצטרכו לטובלם במקווה כדין כלים שנקנו מגוי. (ולמכור את החמץ שעליהם ושבלוע בהם הוא דבר תמוה, כמבואר להלן ו, ד).


[8]. דעת שולחן ערוך כדעת אבי העזרי. ובדעת הטור ורמ"א נחלקו האחרונים, למ"א תלו, יז, ושועה"ר, רק אם הגוי יכנס בפועל לאותו בית לפני הפסח, ייפטר מבדיקתו. ולחק יעקב וגר"א, גם אם הגוי לא יכנס בפועל לתוך הבית, כיוון שהיהודי הפקיר את החמץ שבו, אינו צריך לבודקו. ובמ"ב תלו, לב, נטה להחמיר (עי' שעה"צ לא-לב).

בארץ ישראל, שאסור למכור בית לגוי, אפשר להשכיר. ואמנם כתבו במקו"ח תלז, ד, ובח"א קיט, יח, בשם א"ר, שהמשכיר בית לגוי חייב לבדוק את ביתו. מ"מ נראה שאם גם מוכרים את כל החמץ שבאותם חדרים, גם לדעתם פטורים מבדיקת חמץ. וכ"כ בחת"ס קלא, וכתב בהלח"ב ו, 20 (עמ' קג-קד), שכך דעת נו"ב, שועה"ר, קצוש"ע. ועוד עדיפות ישנה לשכירות, שהיא בלב שלם, כמ"ש בית שלמה צא, וזכר יהוסף רלח.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י"ב – בדיקת חמץ אחר זמנה, ודין השוכר חדר במלון

תיקנו חכמים לבדוק חמץ בליל י"ד בניסן, אך מי שלא בדק בליל י"ד יבדוק ביום י"ד בברכה. ואם לא בדק לפני הפסח יבדוק בפסח בברכה, ואף אם ביטל את החמץ לפני פסח – יבדוק בפסח, כדי לקיים את תקנת חכמים, וכדי שלא יראה פתאום חמץ בפסח וישכח את האיסור ויאכלנו. ועל כל הבדיקות הללו יברך. ואם עבר הפסח ונזכר שלא בדק חמץ – יבדוק, כדי שלא להיכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור מדברי חכמים, אבל על בדיקה זו לא יברך (שו"ע תלה, א).

השוכר חדר במלון, כיוון שהתחייב בתשלום והחדר הועמד לרשותו ונתנו לו מפתח לפותחו ולנועלו, ורק בהסכמתו מותר לזרים או לעובדי המלון להכנס לחדרו, דינו כשוכר בית. ולכן מצווה עליו לבדוק את חדרו בליל י"ד בניסן בברכה, ואחר הבדיקה יבטל את כל החמץ שאולי נשאר ברשותו ולא הצליח למוצאו בבדיקה. ואם הגיע למלון באמצע הפסח, ישאל אם בדקו את החדרים מחמץ, ואם רק ניקו אותם כדרך שמנקים תמיד בלא לבודקם מחמץ, או שבדקו אותם אבל אח"כ התארח שם גוי, יבדוק בעצמו בברכה.

חולה המאושפז בבית חולים יבדוק בליל י"ד את חדרו וארונו, אבל לא יברך על הבדיקה, משום שהחדר אינו עומד לרשותו, ובכל עת יכולים להעבירו לחדר אחר או להכניס לשם חולים נוספים.

בעל בית מלון צריך לבדוק את החמץ בכל חדרי המלון, ואם קשה לו לבדוק בעצמו יכול לשכור שליח. ולגבי אותם החדרים המושכרים לגוי או ליהודי שאינו בודק בליל י"ד, מתעוררת בעיה, מצד אחד הרי השכיר להם את החדר ואין ביכולתו להכריחם לבדוק חמץ כהלכה; ומאידך, אם יצאו באמצע החג יצטרך לבדוק מיד את חדרם ולבער את החמץ שהשאירו, ואולי לא יהיה לו פנאי לזה באותה השעה. והעצה לכך, שימכור או ישכיר לפני פסח את כל חדרי המלון לגוי, והוא ישמש באותם הימים כמתווך בין הגוי שקנה את המלון לשוכרי החדרים.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י"ג – בית כנסת, פנימיות וישיבות

בתי כנסת ובתי מדרש צריכים בדיקה בליל י"ד, מפני שלפעמים אוכלים בהם חמץ. ואף בבתי כנסת שאין רגילים לאכול, לפעמים נכנסים ילדים קטנים עם מאכלי חמץ (שו"ע תלג, י). אמנם לעניין הברכה ישנו ספק אם צריך לברך, לכן מוטב שהבודק את בית הכנסת יבדוק תחילה את ביתו, ויברך שם על הבדיקה ויכוון גם על בדיקת בית הכנסת.[9]

בחורים ובחורות שמתגוררים בפנימיות ומשלמים עבור
כך – דינם כשוכרים, ואם ישאר בחדרם חמץ בשיעור כ'זית' יעברו עליו ב'בל יראה' ו'בל ימצא', ולכן חובה עליהם לבדוק את חדריהם לפני הפסח. אם הם נשארים שם גם בפסח, יבדקו בליל י"ד בברכה. ואם הם יוצאים מהפנימיה מספר ימים קודם לפסח, יבדקו בלילה האחרון לפני צאתם בלא ברכה.[10]

את שאר החדרים והאולמות שבישיבה צריכים מנהלי הישיבה לדאוג שיבדקו לקראת פסח.

מי שקנה או שכר בית לפני פסח, אף שעדיין לא נכנס לגור
בו – חייב לבודקו, שמא נותרו שם מאכלי חמץ, וכיוון שהבית ברשותו יעבור עליהם ב'בל יראה' ו'בל ימצא'. ואם יש לו בית אחר שבו הוא מקיים את מצוות הבדיקה, יכול למכור או להשכיר את הבית החדש לגוי וייפטר מחובת הבדיקה (עי' לעיל ד, יא).


[9]. דעת רוה"פ שיברך הואיל וזו מצווה, וכ"כ במ"ב תלג, מג, עפ"י שועה"ר. אבל בערוה"ש תלג, יב, כתב שאחד הטעמים לבדיקת חמץ הוא כדי שלא לעבור בבל יראה, וביהכ"נ אינו שייך לאדם פרטי, ואם כן גם אם ישאר שם חמץ אף אחד לא יעבור עליו בבל יראה, ולפי טעם זה אין מצווה לבדוק ולכן אין לברך. וכ"כ מהרש"ם ה, מט. אמנם אם ביהכ"נ או ביהמ"ד שייך לאדם פרטי או לכמה שותפים – לכל הדעות יבדוק בברכה. אלא שאם הבודק מברך בביתו אינו חוזר ומברך בביהכ"נ.

[10]. החזו"א הורה לבחור ישיבה שגם אם לא יהיה בפסח בחדרו, מוטב שיבדוק בליל י"ד ואז יוכל לברך. והביא דבריו בספ"כ יב, ט. ויש שפקפקו אם יש לבחור ישיבה דין שוכר, שהרי הנהלת הישיבה יכולה להעבירו מחדר לחדר (עי' פס"ת תלז, ג). אולם נראה שהואיל ואין רגילים להעביר בחורים מבוגרים מחדרם בלא תאום והסכמה, ובכל שכירות ישנם תנאים שאם עוברים עליהם מותר למשכיר לבטל או לשנות את תנאי השכירות, לכן יש לבחורים מבוגרים מעמד של שוכרים בחדר.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י"ד – חמץ תחת מפולת ואם צריך לבדוק מחסן

חמץ שנפלו עליו אבנים או אדמה, אם הוא קבור תחת פחות משלושה טפחים (כ-24 ס"מ), כיוון שכלב יכול להריחו ולחטט אחריו ולהוציאו, אין הוא נחשב מבוער וצריכים להוציאו לפני פסח ולבערו.

ואם החמץ נתכסה ביותר משלושה טפחים, הרי הוא מבוער ואין עוברים עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', ואין צריכים להוציאו ולבערו, אבל צריכים לבטלו, שמא במשך הפסח יפנו מעט מהאבנים והחמץ כבר לא יהיה מכוסה בשלושה טפחים ויעברו עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'.[11]

וכן דין חמץ שנפל לתוך בור שבחצרו, אם אין רגילים לירד לתוכו, יש לבטל את החמץ שנפל שם ואין צריך להעלותו ולבערו.

לפי זה כאשר חמץ תקוע אחרי ארון קיר, באופן שאי אפשר להוציאו משם בלא לפרק את הארון או לרוקנו ולהזיזו, אין צריך להוציא את החמץ משם אלא אפשר להסתפק בביטולו (שועה"ר תלג, יט). חמץ שמונח במקום שניתן להוציאו אך יש בכך טורח, אפשר לשפוך עליו אקונומיקה או מי סבון ועל ידי כך לפגום אותו לגמרי עד שלא יחשב יותר כמאכל, שאפילו למאכל כלב לא יהיה ראוי, וממילא לא יצטרכו לבערו.

מחסן שמשליכים בו דברים שאינם שימושיים, או שממלאים אותו בסחורות שונות, ואין מתכוונים לפנותו עד אחר פסח – אין צורך לבדוק אם מונח חמץ תחת חפציו או סחורתו, אלא די לבטל את החמץ שאולי נמצא שם. אבל אם מילאוהו בתוך שלושים יום הסמוכים לפסח, כיוון שכבר חלה החובה להתכונן לפסח – חייבים היו לבודקו לפני שהכניסו בו את החפצים או הסחורה, ואם לא בדקוהו לפני כן, צריכים לבודקו היטב מחמץ בליל י"ד (שו"ע תלו, א). ואם קשה להזיז את כל החפצים או הסחורה שבו כדי לבודקו, אפשר למכור או להשכיר את המחסן לגוי ולהפטר בזה מהחובה לערוך בו בדיקת חמץ.


[11]. דעת רש"י, ר"ן ורוה"פ שאם החמץ מכוסה ביותר מג' טפחים הרי הוא מבוער ואין עוברים עליו בבל ימצא, וכך כתבתי למעלה. אולם דעת הסמ"ק שכל זמן שמדובר בגל שרגילים לפנותו הרי החמץ נמצא ברשותו ועובר עליו בבל ימצא. ורק אם מבטל את החמץ פטרוהו חכמים מביעור.

מה שכתבתי שאם יש שם פחות מג' טפחים צריך להוציא את החמץ, מדובר כשודאי יש שם חמץ, ואפילו במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים יקח כלי חפירה ויפנה את הגל ויבער את החמץ. אבל כאשר מסתבר שיש מתחת לגל חתיכת חמץ בשיעור כ'זית' ויותר אך אין בזה ודאות, במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים פטרוהו חכמים מבדיקה, ודי בביטול. וכשאין סכנה צריך לבדוק (שו"ע תלג, ח; מ"ב לה). בכל מקרה שחייב לבדוק יכול להיפטר מהבדיקה על ידי שימכרנו לגוי. נראה שאם מסתבר שעד הפסח החמץ התעפש עד שאינו ראוי למאכל כלב או שכבר נאכל על ידי חרקים, למרות שלא היו מעליו ג' טפחים, אין צריך לבדוק אחריו.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה