מגמת הבדיקה למצוא חתיכות חמץ ששיעורם כ'זית', שעל חמץ בשיעור כ'זית' המונח במקום אחד שבביתו – אדם עובר באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', אבל על חמץ הקטן משיעור כ'זית' לא חל איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. וכל מקום שלפעמים נכנסים בו עם חמץ צריך לבדוק, ובבית שיש בו ילדים קטנים, צריך לחפש בכל מקום שיד הילדים מגעת, אבל בארונות או מדפים גבוהים שיד הילדים אינה מגעת – אין צריך לבדוק.
ויש מחמירים וסוברים שמגמת הבדיקה שלא ישאר בבית שום פירור של חמץ הראוי לאכילה, שאם ישאר אפילו פירור אחד יש חשש שמא יבוא לאכלו בפסח ויעבור על איסור תורה. ואף שאין נענשים על אכילת חמץ ששיעורו פחות מנפח 'זית', מכל מקום איסור אכילה מהתורה קיים גם בפחות משיעור כ'זית'. לפי שיטה זו צריך לבדוק בדקדקנות רבה את כל הבית, ולשים לב גם לפירורים קטנים שמא הם חמץ. בדיקה כזו בבית רגיל צריכה לקחת לכל הפחות שעתיים. אמנם גם לדעת המחמירים אין צורך לבדוק אחר פירורים קטנטנים שאין ניכר שהם אוכל, וכן אין צורך לחפש אחר פירורים מטונפים שאינם ראויים לאכילה. למשל, אין צורך לחטט בחריצים שבין המרצפות, הואיל והפירורים ששם מאוסים ואינם ראויים לאכילה.
למעשה, ההלכה כדעה המקילה, מפני שחובת בדיקת חמץ מדברי חכמים, שמן התורה מי שביטל את החמץ בלבו כבר נפטר מאיסור חמץ ואינו צריך לבדוק את ביתו, וחכמים הם שחייבו בנוסף לביטול גם לבדוק את החמץ ולבערו, וכאשר ישנה מחלוקת בדברי חכמים, ידו של המיקל על העליונה.
וכל זה אמור לגבי הבית, אבל את המקומות שבאים במגע עם מאכלי פסח חייבים לנקות היטב, שלא ישאר שם אפילו פירור של חמץ, שאפילו כל שהוא חמץ אוסר את המאכלים בפסח. לפיכך צריכים לנקות היטב את שולחן האוכל, השיש וארונות המטבח עד שלא ישאר שם אפילו פירור חמץ. [5]
לכאורה אפשר לתלות מחלוקת זו בטעם הבדיקה, שלרש"י הוא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, ובזה לדעת כל הפוסקים כמעט אינו עובר בפחות מכ'זית', וכפי שבאר בשאגת אריה פ"א שאין בזה חזי לאיצטרופי כבאיסורי אכילה. והחכ"צ פ"ו כתב שאין בזה אחשביה הואיל ואין בו מעשה. אבל לתוס' חיוב הבדיקה הוא מפני החשש שמא יאכל חמץ שנותר בבית, ואם כן לכאורה צריך לבדוק גם אחר פירורים קטנים הראויים לאכילה, שהאוכלם עובר באיסור תורה. והואיל ואנו סוברים כשני הטעמים, וכ"כ הר"ן כשני הטעמים, אולי צריך להחמיר. אלא שנראה שגם לתוס' אפשר לומר שכל מה שתקנו חכמים לבדוק בנוסף לביטול, הוא מחשש שמא לא יבטל את החמץ בלב שלם או שמא ימצא חתיכת עוגה ויבוא לאוכלה, וכל זה שייך רק בחתיכה של כ'זית' (לפחות בגודל של ימינו) שיש בה חשיבות מסוימת ויתכן שיתעורר חשק לאוכלה (שעליה גם חייב בכרת). ואפילו אם ימצא שקד-מרק זרוק באיזה מקום, לא מסתבר שיבוא לאוכלו הואיל והיה זרוק במקום שלא רגילים לשמור אוכל. (ואף אם יאכלנו, אפשר שאינו מתכוון לאכילה אלא הוא מתעסק בניקוי הפירורים, רק שבמקום לזורקם לפח מכניסם לפיו, וא"כ אין בזה איסור תורה, ולחשש איסור חכמים לא תיקנו בדיקה. אמנם יתכן שהנוהג להכניס פירורים לפיו, ראוי לו יותר להחמיר כדעת החזו"א).
ועי' בהלח"ב ו, 2, שהזכיר את שתי הדעות, והביא כדמות ראיה לדעה המקילה מזה שמשמע מהגמ' פסחים ד, א, שמשך הבדיקה פחות משעה. ועי' בספ"כ יג, הע' 39, שמחמיר לבדוק אחר פירורים. אך כיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקל. (וכ"כ אול"צ א, לב; ריש"א, יבקש תורה פרק ט עפ"י רוה"פ). אלא שצריך לחלק בין כל הבית ובין המקומות שבאים במגע עם האוכל, כפי החילוק שבין הכשרת כלים ובדיקת חמץ.
