ארכיון הקטגוריה: ב – מצוות השביתה

א – כלל מצוות השביתה

מצוות 'עשה' לשבות בשנה השביעית מעבודת האדמה, שנאמר (ויקרא כה, א-ה): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".

עוד הוסיפה התורה ארבע מצווֹת 'לא תעשה', שאוסרות ארבע מלאכות, ואלו הן: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה. שנאמר (שם, ד-ה): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".

שתיים מהמלאכות עוסקות בהצמחת הפירות, כאשר זריעה היא עבודה בשדה, וזמירה עבודה בעץ. ושתיים מהמלאכות עוסקות באיסוף הפירות, קציר הוא איסוף התבואה ושאר גידולי השדה, ובציר איסוף ענבים ופירות העץ. בפרק זה נעסוק בשתי המלאכות שנועדו להצמחת הפירות, ובתולדות הנובעות מהן שאיסורן מדברי חכמים. בפרק הבא נעסוק בשתי המלאכות שנועדו לאיסוף הפירות.

אמרו חכמים, שיכלה התורה להזכיר את מלאכת זורע בלבד, וממנה היינו לומדים את התולדה שלה שהיא זמירה, שאף היא מועילה להצמחת הפירות. וכן היתה יכולה להסתפק בהזכרת מלאכת קוצר, וממנה היינו לומדים את התולדה שלה שהיא בצירה, שאף היא עוסקת בקטיף הפירות. אלא שפרטה התורה שני אבות ושתי תולדות, כדי ללמד אותנו שרק ארבע מלאכות אלו אסורות באיסור 'לא תעשה' מהתורה, ואלו הן: א) זורע (להלן ד). ב) זומר ובכללו כל גיזום שמועיל לצמיחת הפירות (להלן ה).

ג) קוצר ובכללו קטיף של כל סוגי גידולי השדה. ד) בוצר ובכללו קטיף של כל מיני פירות העץ (להלן ג, ג). העובר על אחת מארבע מלאכות אלו חייב מלקות מהתורה. אבל העושה אחת מהתולדות שלהן, היינו מלאכות אחרות שמועילות לצמיחת יבול השדות והעצים, כזיבול, סיקול ועידור, אינו עובר באיסור 'לא תעשה' מהתורה, אבל חכמים עשו סייג לתורה ואסרו אותן. וכל מה שלמדנו שמלאכות אלו אסורות מדברי חכמים הוא בתנאי שנעשו דרך ארעי, אבל העושה אותן דרך קבע, כפי שאדם עובד בשדהו בכל השנים, אף שלא עבר ב'לא תעשה', ביטל מצוות 'עשה' מהתורה, שביטל את המצווה לשבות מעבודת השדה. 1


  1. בהלכות שבת ישנן ל"ט אבות מלאכה, וכל תולדה של אב אסורה מהתורה כמו האב. למשל, 'זורע' היא אב מלאכה, והתולדות שלה הן: זומר, מזבל, משקה, וכל דבר שמסייע לגידול הצמח. וכן 'קוצר' היא אב מלאכה, והתולדות שלה הן בוצר או קוטף כל סוג של פרי, ענף או עלה. לעומת זאת לגבי שביעית מצינו שהתורה אסרה ארבע מלאכות בלבד, ולא זו בלבד, אלא שזמירה היא תולדה של זורע, ובצירה היא תולדה של קצירה. למדו חכמים מכך, שבהלכות שביעית רק המלאכות שמנתה התורה אסורות מהתורה והעובר עליהן לוקה, וגזרו חכמים ואסרו את התולדות שלהן, והעובר עליהן לוקה מדברי חכמים. כך נפסק להלכה, כדברי רבא (מו"ק ב, ב – ג, א; רמב"ם שמיטה א, ב-ד). ודעת אביי שכל התולדות אסורות מהתורה, וכפשט הברייתא בגמרא שם (מו"ק שם).

    אמנם העושה את עבודות השדה כדרכו הרגילה בכל השנים, למרות שלא עשה אחת מארבע המלאכות, ביטל מצוות עשה מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (רמב"ן ויקרא כג, כד; ריטב"א ר"ה לב, ב. והרחיב בזה מרן הרב בשבת הארץ א, ד; קונ"א ז. ובקונ"א ב, ב, ביאר שכן משמע מדברי הרמב"ם א, א; א, ד).

    לפי זה מובנים דברי ר' עקיבא במשנה (שביעית א, ד), שמצווה מהתורה לשבות מחרישה בשביעית, שנאמר (שמות לד, כא): "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". וקשה, שהרי חרישה אינה מארבע מלאכות שאסורות בלא תעשה, אלא שהחורש דרך קבע ביטל עשה מהתורה (ועי' להלן בהערה 7). ואפשר להבין מכך, שכל העושה אחת מהתולדות כדרך קבע כבכל השנים, אם טרח בה הרבה, ביטל עשה מהתורה. כיוצא בזה כתב ערוה"ש יט, ג.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

ב – קיום והשבחה – אוקמי ואברויי

זה הכלל: מלאכה שנועדה להצמיח את פירות השדה או להשביחם – אסורה, והיא הנקראת מלאכת 'אברויי'. ומלאכה שנועדה לקיום העצים שלא ימותו או יינזקו – מותרת, והיא הנקראת 'אוקמי'. כי אין מגמת המצווה שבכל שבע שנים כל העצים ימותו ולאחר השביעית יצטרכו לנטוע את כל המטע מחדש, אלא הכוונה שישבתו ישראל ממלאכה שנועדה להצמחת היבול והשבחת העצים.

כל המלאכות שאסורות ב'לא תעשה' מהתורה, אסורות לעולם בשמיטה, שכן המלאכות שהזכירה התורה, לא נועדו לקיום העצים אלא לגדל פירות ולאוספם. זריעה מצמיחה פירות חדשים, וזמירה גורמת לעצים להצמיח פירות רבים וטובים יותר. וגם בזמן הזה ששמיטה מדברי חכמים, המלאכות שהתורה אסרה – אסורות לעולם. ושאר מלאכות השדה שאסורות מדברי חכמים, פעמים שהן מיועדות להצמחת הפירות והשבחתם ופעמים שהן מיועדות לקיום העצים. לצורך הצמחה והשבחה אסור לעשותן, ולצורך קיום מותר לעשותן. אמנם פעמים רבות, כאשר עושים מלאכה לצורך קיום העץ, יש ממנה גם תועלת להצמחתו. אלא שכל זמן שעיקר המגמה היא לקיום העץ, ובלעדי מגמה זו לא היו עושים את הפעולה הזו, הפעולה מותרת למרות שיש ממנה גם תועלת צדדית להצמחת העץ.

בהלכות הבאות נבאר את המלאכות האסורות מהתורה ואת האסורות מדברי חכמים. ואף שכיום מצוות השביעית על כל האיסורים שבה מדברי חכמים, צריך לדעת מה היה אסור בעיקרו מהתורה, שכן כל ההיתר לעשות מלאכות לקיום העצים הוא רק באותן המלאכות שאסורות מדברי חכמים. 2


  1. יש ראשונים שאפשר להבין מהם, שגם מלאכה דאורייתא של זמירה מותרת לאוקמי (עי' שבת הארץ א, כ). מנגד, יש אומרים, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים מותרות לצורך קיום רק בתנאי שאינן נוגעות בעץ עצמו (פאת השולחן כ, ס"ק יא; ערוה"ש יט, ו-ז). אבל דעת רוב ככל הפוסקים, שהמלאכות מדאורייתא לעולם אסורות, והמלאכות דרבנן, כשהן לאוקמי מותרות גם שהן נוגעות בעץ (מו"ק ב, ב; רמב"ם א, י; סמ"ג, שבת הארץ א, ה, ח; והערה 44).

    כשנתבונן נמצא שארבע המלאכות האסורות מהתורה נועדו תמיד להצמחת היבול ואיסופו, ולעולם לא נועדו לקיום העץ. וזה היסוד להבנת ההבדל בין הזמירה האסורה בכל מצב לסוגי הגיזום המותרים לצורך קיום. שזמירה האסורה מהתורה היא הנעשית במקום המועיל לצמיחת האילן כדי להשביח את היבול, ואילו גיזומים אחרים הם פעולות שלעיתים נועדו להצמחת היבול ולעיתים לקיום העץ (ועיין להלן ה, 6).

    אמנם יש לדעת שבדרך כלל פעולות שנועדו לאוקמי מועילות גם לאברויי, שכן אם מזבלים למשל את הצמח כדי שלא יתנוון, בפועל הוא גם ימשיך לצמוח. ואם גוזמים ענפים כדי למנוע מחלות או כדי להבטיח את קיומו לשנים רבות, הצמיחה אח"כ בענפים תתגבר, ואע"פ כן הדבר מותר (שבת הארץ קונ"א יא). זה הכלל, כל פעולה שעיקר מגמתה לאוקמי, ובלעדי מגמה זו לא היו עושים אותה, גם כשדרך אגב היא מועילה לאברויי, אין בה איסור. (ועיין להלן בהערה 6 בשאלת פסיק רישא).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

ג – גדרי קיום העץ וקיום הפירות

כיוון שמצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה והאילן, וכל ההיתר לעשות מלאכות לקיום העצים הוא רק בלית ברירה כדי למנוע נזק, לפיכך, יש לעשות את כל פעולות ההכנה האפשריות לפני כניסת השנה השביעית, כדי למעט עד כמה שאפשר בפעולות קיום בשביעית. וכן הדין לגבי מלאכות שצריכות להיעשות לצורך קיום העצים לקראת סיום שנת השמיטה, שאם אפשר לדחות את ביצוען לאחר השמיטה בלא שיגרם נזק לעצים, חובה לדחות. ונראה שהמתרשל ולא הכין את שדהו כראוי לפני השמיטה, צריך לשאול חכם, האם מותר לו לעשות בשמיטה את המלאכות שהיה יכול לעשות לפני השמיטה, שאולי בכך שהתרשל, הראה שהפסד כזה אינו חשוב בעיניו ואין לו היתר לעשותו (עי' פנה"ל מועדים יב, ג, בדין מכוון מלאכתו למועד).

מותר לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להציל עצים וצמחים רב שנתיים ממיתה, או כדי למנוע מהם נזק משמעותי, כגון שכמות הפרי שיניבו בשנה השמינית תפחת באופן משמעותי. לפיכך, מותר להשקות את העצים כדי שלא ימותו או יתנוונו, וכן מותר להסיר מהעצים ענפים חולים כדי שלא ידביקו את כל העץ, וכן מותר לרסס את העץ כדי להשמיד מזיקים ולמנוע מחלות. וכן מותר לרסס את האדמה במונעי נביטה או קוטלי עשבים, כדי למנוע התפשטות של עשבים שוטים כיבלית, שאם לא כן, בשנה השמינית יצטרכו להשקיע משאבים רבים בניקוי האדמה ודישונה. היתר זה הוא גם כאשר מדובר בחשש נזק, ובתנאי שהחשש הוא סביר, והחקלאים רגילים תמיד לטרוח כדי למונעו (מאמ"ר ג, יב; עי' פנה"ל מועדים יב, ב, במצבי ספק).

היתר המלאכות הוא רק כדי לקיים את העצים, באופן שלא ייגרם להם נזק שכדי לשקמו בשנה השמינית יצטרכו לטרוח טרחה רבה או להוציא הוצאות גדולות, אבל אסור לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להצמיח את פירות השביעית או כדי לקיימם. שכן פירות אלו הם הפקר, ואסור לבעל השדה לטרוח עבורם. ויש שמקילים לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להצמיח את הפירות, כדי שתנובת העץ תהיה קרובה לתנובתו בכל השנים. ואף שכמה מפוסקי דורנו נטו אחר היתר זה, קשה מאוד לקבלו. ומרן הרב קוק זצ"ל פסק שהיתר המלאכות הוא רק עבור קיום העץ והאדמה, ובשום פנים לא עבור הפירות. וברור ש'היתר המכירה' מרווח יותר מהיתר דחוק זה, ולכן מי שאינו רוצה להשבית את שדהו, צריך להשתמש ב'היתר המכירה' ולא לעשות מלאכות לקיום הפירות. 3


  1. לחזו"א (טז, ד; כא, יד), והרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה ד, ב, 5), גם קיום הפירות נחשב 'אוקמי', ועל כן מותר לעשות מלאכות דרבנן כדי לקיים את יבול הפירות בשמיטה. וסמך החזו"א את דבריו על היתר ההשקיה בשביעית לצורך פירות, שאמרו בבריתא (מו"ק ו, ב): "מרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית". וכן אמרו (משנה שביעית ב, י): "ממרסין באורז בשביעית", מירוס הוא עירוב המים בעפר שבו האורז גדל. וכן (שם ב, ב): "רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית", ודעתם כסוברים שת"ק אינו חולק על ר' שמעון (גר"א), והרי שמותר לעשות מלאכה דרבנן עבור קיום הפירות. ודייקו כך מעוד מקומות. גם במנחת שלמה ג, קלב; מאמ"ר ג, ח-ט; שביתת השדה ו, ה, 5, הסכימו לדעת חזו"א. ומו"ר הרב ישראלי (חוות בנימין ג, קג), הסכים להתיר מלאכה לקיום הפירות שכבר התחילו לצמוח שיגדלו באופן סביר, כי יש בהם קדושה ואסור לאבדם, אבל לא עבור פירות שעוד לא גדלו. למעשה הנוהגים כחזו"א התירו בשמו כל מלאכה כדי למנוע הפחתה משמעותית בכמות או איכות הפרי, ויש שפירשו שהכוונה למנוע פגיעה בכשישית מכמות היבול או איכותו (עיין משפטי ארץ ג, 5).

    אולם מרן הרב קוק פסק שהיתר מלאכות דרבנן לאוקמי הוא רק לצורך קיום האילן לשנים הבאות ובשום פנים לא עבור פירות השמיטה, מפני שהם הפקר, ואין לבעל השדה שום זיקה אליהם, ולכן הפסדם אינו צריך לנגוע לו. ומה שהתירו להרביץ שדה לבן ולמרס באורז הוא לצורך מניעת הפסד במוצאי שביעית. וההיתר להסיר את העלה המזיק לאשכול הוא בפרי של שישית שהמשיך לגדול בשביעית או למנוע נזק מהאילן (שבה"א א, ה, טז; א, טו, ד; קונ"א יב, משפט כהן עט). וכ"כ תורת השביעית עמ' מג; דבר השמיטה עמ' נח. וכן עולה מדברי פאת השולחן כ, ד.

    ומוכרחים לומר כמרן הרב, שכן מבואר במשניות שביעית פרקים ב-ד, ובברייתא (מו"ק ג, א), שאסור בשביעית לנכש, לעדור, לכסח, לקרסם, לזרד, לפסג, לזבל, לפרק, לאבק, לעשן, ולעשות עוגיות לגפנים. ואם מותר לאוקמי פירא, רבות מהמלאכות הללו נצרכות בשביעית, שאם למשל לא יזבלו או יעדרו, ברור שיבול הפירות יינזק באופן משמעותי, ויהיה רחוק מאוד מהיבול של שאר השנים. ולא זו בלבד, אלא שאסרו חכמים לפנות זבל ולדייר בהמות בשדהו שמא יראה כמי שמזבל שדהו (משנה שביעית ג, א-ד), הרי שהיה ברור שאין היתר לזבל שדות לצורך קיום הפירות, שאם היה היתר, לא היה צריך לגזור באופן מוחלט משום מראית עין, שהרי פעמים רבות הדבר נצרך לאוקמי פירא. וכן מוכח מכך שהראשונים והאחרונים לא הזכירו את המושג 'אוקמי פירא', וגם לא דנו בו למעשה, ואיך יתכן שהתעלמו מאחת הסוגיות המעשיות ביותר בשביעית. ואמנם אפשר לטעון שבחקלאות של ימינו העצים מניבים הרבה יותר פרי, וממילא חוסר הטיפול בהם משמעותי כיום יותר. אבל עדיין מוכרחים לומר, שגם בעבר הזיבול והעידור וכיוצא בהם הועילו מאוד ליבול הפירות, והימנעות מהם יצרה הפחתה משמעותית ביבול הפירות, ולא שמענו שהתירו לזבל ולעדור לקיום הפירות. וכן צריך להבין ממצוות התורה עצמה, שאסרה לזרוע שדות, שלא יהיו שום גידולי שדה. וממילא ברור שגם לגבי האילן, הפירות הם אלה שיצמחו מעצמם, ולא שיעשו עבור כך מלאכות.

    ואולי הגיעו להתיר אוקמי פירא מתוך תפישה שמגמת השמיטה לתת פירות לכל בני הארץ. אולם המגמה היא לשבות, כפי שמפורש בתורה, ורק אחרי ששובתים, לגבי פירות העץ שצומחים מאליהם, ישנן אזהרות. ומסתבר שרבים קיבלו היתר דחוק זה, מפני שלא אבו לקבל את 'היתר המכירה', שמצד הדין מרווח ממנו בהרבה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

ד – זורע ונוטע

בכלל מצוות השמיטה שלא לזרוע בשביעית, שנאמר (ויקרא כה, ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע". איסור זריעה מהתורה כולל זריעת מיני תבואה, קטניות וירקות, וכל זרע או שתיל שיצמיח פרי (עי' להלן ג, ו). גם כדי להתלמד במלאכת הזריעה או כדי לבדוק אם הזרעים טובים אסור לזרוע זרעים באדמה.

לגבי נטיעת עץ נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שכשם שזריעת תבואה וירקות אסורה מהתורה, כך נטיעת עץ פרי אסורה מהתורה. וכן ניתן ללמוד בקל וחומר, שאם זמירת עץ שמשפרת את גידולו אסורה מהתורה, על אחת כמה וכמה שנטיעתו אסורה מהתורה (ר"ש ורש"ס). אולם לדעת רבים, נטיעה אסורה מדברי חכמים בלבד (רמב"ם א, ד; ר"ת, פאת השולחן). וזאת משום שהמלאכות האסורות ב'לא תעשה' מהתורה עוסקות בהצמחת פירות בעונה הקרובה, ולכן שני איסורים ישנם: זורע גידולים חד שנתיים, או זומר, שעל ידי כך מצמיחים פירות. אבל הנוטע עץ יקבל פירות רק לאחר כמה שנים, ולכן אין בזה איסור 'לא תעשה' (מהריט"ץ החדשות קעו). אמנם כבר למדנו שהעושה מלאכת שדהו בשביעית כדרך קבע, מבטל מצוות עשה מהתורה. 4

כשם שאסור לנטוע עץ, כך אסור להרכיב אילן אחד על חברו, וכן אסור להבריך עץ, היינו ליטול ענף ולהעבירו באדמה כדי שיצמח ממנו עץ נוסף (רמב"ם א, ד).

עבר אדם ונטע עץ בשביעית, קנסו אותו חכמים שיעקור את העץ שנטע. והחמירו בשביעית יותר מאשר בשבת. שכן בשבת, רק את הנוטע במזיד קנסו שיעקור, אבל בשביעית שצריכה חיזוק יותר, קנסו גם את הנוטע בשגגה (משנה תרומות ב, ג; גיטין נד, א; רמב"ם א, יב).

מותר לזרוק שיירי פרי בגינה או בשדה. ואף שאולי יצמח מזה עץ, כיוון שאין כוונתו לכך, וגם לא ברור שייצמח מזה עץ, אין בכך איסור.


  1. מבואר בגיטין נג, ב, לעניין נוטע עץ בשביעית שצריך לעקור אותו, שנטיעה אסורה מהתורה. וכ"כ ר"ש ורש"ס. מנגד, למדנו במו"ק ג, א, שרק ארבע מלאכות אסורות בלאו מהתורה, ונטיעה אינה בכללן. וכ"כ רמב"ם א, ד; ר"ת, ופאת השולחן כ, ד. הרי שאיסור נטיעה מדרבנן. ואפשר לבאר שבגיטין אמרו שנטיעה אסורה מהתורה, כי יש בה ביטול עשה של שביתה מהתורה, וכדוגמת חרישה (לעיל הערה 1), אבל אין בה איסור לא תעשה מהתורה (וכ"כ בפאת השולחן ס"ק ד). ונראה שכך דעת רוה"פ, וכך נראה ממרן הרב בקונ"א ו'. עוד סוג של זריעה ישנו על ידי חרישה, היינו שחורש כדי לכסות את הזרעים, ואף הוא בכלל איסור זורע מהתורה (מאירי מו"ק ג, א; רדב"ז, מרן הרב בקונ"א ו).

    אסור מדברי חכמים לנטוע שתיל עץ בגוש גדול, ואף שלעניין ערלה אין שתילתו נחשבת נטיעה חדשה, מכל מקום שתילה זו מועילה מאוד לצמיחת העץ, ודינה כזיבול ושאר המלאכות שמשביחות את הצמיחה שאסורות מדברי חכמים. ויש שהתיר זאת לגמרי, ויש שאסר מהתורה (עיין קטיף שביעית א, ז, 9).

    כאשר החלו להשתמש במכונת זריעה, היו שהעלו סברה שאולי הזורע על ידי מכונה אינו עובר באיסור תורה, כי אינו זורע ביד כדרך זריעה שדיברה התורה, ואולי הזריעה במכונה אסורה משום גרמא, ואזי בשעת הדחק אפשר יהיה לזרוע באופן זה (עי' הר צבי או"ח א, רח). אולם למעשה, זריעה במכונה כמוה ככל זריעה, הואיל וזו דרך זריעה מקובלת כיום. וכבר למדנו (פנה"ל שבת ט, ט) שמהותו של גרמא שיהיה בשינוי גמור ממה שמקובל.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

ה – זמירה

בכלל מצוות השמיטה שלא לחתוך ענפי עצי פרי כדרך הזומרים כדי להשביח את העץ ולעודד את צמיחת הפירות, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". מלאכה זו נקראת על שם ענפי הגפן שנקראים זמורות. ואף שיש ראשונים שאפשר ללמוד מהם שרק בגפן מלאכת הזמירה אסורה מהתורה ואילו בשאר האילנות הזמירה אסורה מדברי חכמים. למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים, שמלאכת זמירה אסורה מהתורה בכל האילנות. והיא נקראת על שם זמורות הגפן, מפני שתועלת הזמירה בגפן ניכרת מאוד. אבל כיוון שגם בשאר עצי הפרי הזמירה מועילה מאוד, בכל האילנות הזמירה אסורה מהתורה.

הזמירה האסורה מהתורה היא חיתוך הענפים באופן המועיל לצמיחת העץ והפירות, וכל חקלאי וגנן יודע מהי הזמירה הנכונה והמועילה. אבל יש עוד סוגים של חיתוך ענפים במקום שונה מהזמירה הרגילה, וכיוון שהמטרה שלהם שונה, כגון למנוע מחלות, למנוע הצללה יתירה או להבריא את העץ לטווח ארוך, והם מועילים פחות לצמיחת העץ והפירות, איסורם מדברי חכמים. וכבר למדנו, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים, מותרות לצורך קיום העץ, היינו כדי למנוע נזק משמעותי לשנה השמינית. לפיכך, מותר לחתוך ענפים שהתפשטה בהם מחלה, כדי שלא תתפשט ותזיק לעץ. וכן מותר לחתוך ייחורים (סורים) שצמחו מעיקר העץ (מתחת להרכבה), ואם ימשיכו לגדול יזיקו לעיקר העץ. 5

כאשר הגיזום אינו לתועלת העץ אלא לסיבות אחרות, מותר לגזום את העץ, ובתנאי שהגיזום יהיה שונה מדרך הזמירה הרגילה, כדי שלא יראה כמי שזומר באיסור, כגון שבמקום לזמור חלק מהענף יזמור את כולו. בכלל היתר זה, מותר לחתוך ענפים שמתפשטים לשביל ומפריעים להילוך העוברים והשבים, וכן מותר לגזום ענפים לצורך עצים להסקה, או כדי לסכך בהם את הסוכה. כאשר אין שם מי שיודע לשנות מדרך הזמירה הרגילה, מותר לאדם רגיל לחתוך את הענפים כדרכו, שהואיל ואינו יודע כיצד זומרים, מסתבר שלא יחתוך בדרך המועילה להשבחת העץ והפירות. 6 ועיין בהלכה י' לעניין הזימור האסור בעצי סרק.


  1. בפשטות איסור זמירה כולל את כל האילנות, ומה שנאמר "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" הוא דוגמא, כשם שמצינו במצוות רבות שנתנה התורה דוגמא והתכוונה לכל כיוצא בזה, ואף בשמיטה צוותה: "עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" וכוונתה לכל סוגי הפירות. וכן למדנו בב"ב פ, ב, לגבי קציצת בתולת השקמה שהזמירה שלה אסורה מהתורה, וכפי שביארו שם כל המפרשים. אמנם חזו"א כא, טו, למד מר"ש לשביעית ב, ג, ועוד ראשונים, שזמירה בשאר אילנות היא קרסום שאיסורו מדרבנן. אולם רובם המכריע של הראשונים כתבו במפורש שזמירה בכל עצי הפרי אסורה מהתורה, וכ"כ רמב"ם א, ב, ראב"ד, סמ"ג, חינוך, תוס' יו"ט. וכן כתבו רשב"ם, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן ומאירי לב"ב פ, ב. וכן פסקו פאת השולחן כ, ב; ערוה"ש יט, ב. ומרן הרב קוק בשבת הארץ ואור שמח על הרמב"ם א, טו, כתבו שהאיסור לכסח אורז הוא משום שיש איסור זמירה מהתורה אפילו בזרעים. וגם מה שלמד בחזו"א מר"ש אינו מוכרח, שכן יש סוגים שונים של קציצת ענפים, כמו קרסום, זירוד, פיסול, קיטום ופירוק, וכל אלה אסורים מדברי חכמים, הואיל ואינם עיקר הזמירה שנועדה להצמחת העץ והפירות והשבחתם, אלא הן פעולות שונות מהזמירה הרגילה ונועדו לתמיכה בצמיחה, כגון על ידי הסרת התפרחת או גיזומים שנועדו להסרת ענפים שהתייבשו ועלולים להביא מחלות או שגורמים להצללה מרובה, וכפי שמבואר במשנה שביעית ב, ג; בבלי מו"ק ג, א; שבת הארץ קונ"א יא. ואף שבספרים רבים נגררו אחר החזו"א, או מפני שחיפשו דרך להתיר את הזמירה שנצרכת מאוד להצמחת הפירות, או מפני שסמכו על גדולתו. למעשה אין לסמוך על דעתו אפילו בשעת הדחק, מפני שהיא מנוגדת לדעת הראשונים והאחרונים.

    ונראה שהגדרת הזמירה האסורה מהתורה פשוטה, מה שהחקלאים והגננים רגילים לעשות כדי להצמיח את העץ באופן הטוב ביותר היא הזמירה האסורה מהתורה, ומה שיחשב שינוי משמעותי מכך, עד שכבר לא יחשב זמירה טובה, אסור מדרבנן. לפי זה, כל עוד הזמירה המכנית בכרם היתה נחשבת פחות טובה באופן משמעותי, איסורה היה מדברי חכמים. אבל כיום, מפני חסכון הזמן שבה, במקומות רבים היא הפכה להיות הזמירה הרגילה למרות שהיא פחות מדויקת, ולכן איסורה מהתורה.

    כתב מרן הרב (שבה"א קונ"א יא; משפט כהן סז), שהזמירה האסורה מהתורה בגפן היתה בראשי הענפים או חלקים מהם, שהיא מעודדת צמיחה ומתן פירות נוספים. ואילו זמירת הענפים עד הגזע שנוהגת כיום בגפנים מורכבים, נועדה לקיים את הגפן לשנים רבות, ולכן איסורה מדברי חכמים. אמנם ברור שמה שנוהגים היום לזמור את מקצת הענפים שרוצים שיתנו פרי לאחר שתי עיניים או שלוש, זו היא הזמירה שאסורה מהתורה.

  2. לכאורה קשה, שגם גיזום למטרה אחרת, כיוון שהוא מועיל להשבחת העץ, יש בו איסור של 'פסיק רישא', שאיסורו מהתורה. וכך דעת התוס' סנהדרין כו, א, 'לעקל', שגם הנצרך לעץ, מותר לו לחותכו רק במידה והחיתוך קשה לעץ. אולם רמב"ם (פהמ"ש ד, ו), כתב במפורש שגיזומים אלה מותרים הואיל ואין כוונתם להשבחת העץ. ומשמע שכך הדין אפילו אם יקצוץ במקום המתאים לזמירה. ולמד מזה מרן הרב (קונ"א ט), שאין איסור פסיק רישא בשביעית. ע"כ. וכן הדין לפי הרמב"ם לגבי הרוצים לקצוץ עצים להסקה או לסכך או לעקלים. (ואולי אפשר ללמוד זאת מכך שמותר לקטוף את פירות השמיטה, ואף הקטיף גורם להצמחה בעונה הבאה כזמירה).

    אמנם לתוס' (הסוברים שפסיק רישא אסור בשביעית), יש לברר איך התירו גיזומים שאיסורם דרבנן לצורך אוקמי, הרי תוך כדי הטיפול לאוקמי הוא גם משביח את העץ. וכתב מרן הרב (קונ"א יא), שלמרות שהוא פסיק רישא לאברויי – מותר. ופירש הרצי"ה (עוללות שביעית ב), שהואיל וכוונתו מפורשת לאוקמי בלבד, והיא אחרת מכוונת אברויי, כוונת האוקמי מבטלת את תועלת ההשבחה הצדדית. ע"כ. ומוכרחים לומר זאת, שאם לא כן, כל היתר לאוקמי מתבטל, כי כל פעולת אוקמי קצת משביחה (לעיל הערה 2).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

ו – חריש ועידור

חרישה היא אחת המלאכות החשובות בחקלאות, ומגמתה לפלח על ידי שיני המחרשה את האדמה ולעשות בה תלמים, כדי לזרוע בהם זרעים, ולעקור בתוך כך את עשבי הבר שלא יזיקו לזרעים. בנוסף לכך החרישה משביחה מאוד את הקרקע, בכך שהיא עושה אותה רפויה ומאווררת, והחומרים האורגניים שמזינים את הצמחים משתבחים, והשורשים יכולים להשתרג בה בקלות ולינוק את מזונם. וכאשר יש באדמה הרבה עשבי בר וקוצים, או כאשר האדמה נעשתה קשה ואטומה, צריכים לחרוש אותה פעמיים או שלוש לפני הזריעה. בעבר גררו את המחרשה על ידי שור או סוס או חמור, וכיום חורשים בעזרת טרקטור, ופותחו מחרשות שונות כדי לתת מענה מיטבי לצרכים השונים. גם חפירת גומות לצורך נטיעת שתילים בכלל מלאכת חרישה.

חרישה אסורה בשביעית מהתורה, ואף שלמדנו שרק ארבע מלאכות נאסרו ב'לא תעשה' מהתורה, מכל מקום מצוות עשה לשבות ממלאכת השדה בשביעית, שנאמר (ויקרא כה, ד): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", וכל העושה מלאכה בקביעות כדרך רגילותו בשאר השנים, מבטל מצוות עשה מהתורה. וכן נאמר (שמות לד, כא): "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת", היינו שיש לשבות מהמלאכה החקלאית הראשונה שהיא חריש ועד האחרונה שהיא הקציר, ובתוך כך למדנו שחרישה היא מלאכה גדולה שהטורח בה רב והעוסק בה מבטל את השביתה. אמנם יש סוברים שמלאכת החרישה אסורה מדברי חכמים. 7

גם העידור כמו החרישה נועד להפוך את האדמה כדי להשביחה ולעקור עשבים שוטים, אלא שהחרישה נעשית בכוח רב על ידי מחרשה ובכל שטח השדה, ואילו העידור נעשה ביד או במעדר סביב לעיקרי האילנות. לכן החרישה שעל ידה נעשית עיקר עבודת האדמה אסורה מהתורה, ואילו העידור שנועד לצרכים קטנים הוא תולדה של חרישה, וכיוון שאיסורו מדברי חכמים, מותר לעדור כדי למנוע נזק משמעותי (מו"ק ג, א; עיין שבה"א א, ז, ב).

לפיכך, אם שורשי העץ התגלו ואם לא יכסו אותם העץ ייבש, מותר לכסותם במעדר. וכן אם הקרקע עומדת להתייבש ולהתקשות ותוך כך לנתק את השורשים, מותר לעדור בה כדי לרככה שלא תתקשה. אבל שלא לצורך קיום העץ, העידור אסור. וכן אסור לפורר ביד או ברגל רגבים בשדה, כי יש בכך תועלת לאדמה ולצמחים.


  1. לרוב רובם של הראשונים והאחרונים חרישה אסורה מהתורה. וכ"כ רש"י, תוס', ר"ש, ראב"ד, רא"ש, ריטב"א, ר"ן, פר"ח, רע"א. וברור שיש בחרישה איסור עשה, או מפני שנאמר לגבי שביעית (ויקרא כה, ד): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", או ממה שנאמר לעניין שבת (שמות לד, כא): "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת", ולמד ר' עקיבא שהוראה זו נאמרה לשביעית, שאפילו בערב שביעית אסור לחרוש, ואפילו במוצאי שביעית אסור לקצור תבואת שביעית (משנה שביעית א, ד; ר"ה ט, א, ולר' ישמעאל פסוק זה עוסק בשבת, אך גם הוא יכול להסכים שניתן ללמוד ממנו שחרישה מבטלת את מצוות השביתה שנצטווינו עליה בתורה). ונחלקו בתלמוד, האם יש בחרישה גם איסור לאו שלוקים עליו (ירושלמי כלאים ח, א; בבלי מו"ק ג, א). ובדברי הרמב"ם הסתפקו, מחד הזכיר את הפסוק "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (רמב"ם א, א), שממנו למדנו שאיסור חריש מהתורה, מנגד כתב על החורש שהוא לוקה מרדות מדבריהם (שם ד), ומזה למד בפאת השולחן כ, א, שחרישה אסורה מדרבנן. ומרן הרב קוק (שבת הארץ קונ"א ב) ביאר, שחרישה קבועה כדרך כל השנים אסורה בעשה. ויש סוברים שדעת הרמב"ם שחרישה להשבחת הקרקע סביב האילנות כדי שיצמחו יותר אסורה מהתורה, וחרישה להשבחת הקרקע במקום שעדיין אין עצים וזרעים, אסורה מדברי חכמים (רדב"ז).
פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

ז – עבודות באדמה

מותר לחפור בורות ותעלות לצורך בנייה, הואיל ורק חרישה או חפירה לצורך עבודת השדה נאסרה (ספרא בהר א, ד). אבל צריך להיזהר שלא ליישר אח"כ את האדמה שהוצאה מהחפירה, אלא יצברו אותה בערימה. ובשבילים, מקום הילוך אנשים, מותר ליישר את הקרקע, כי ברור שיישור הקרקע שם אינו לצורך חקלאי.

אסור מדברי חכמים לסקל אבנים מהשדה, בין אבנים גדולות ובין אבנים קטנות, בין מהשדה שלו ובין מהשדה של חברו. וכן אסור ליישר את הקרקע ולמלא גומות בעפר, הואיל ופעולות אלה מכשירות את הקרקע לזריעה ונטיעה (רמב"ם ב, י-יא).

כאשר אדם צריך אבנים לצורך בניית בית או גדר, מותר לו לקחת אבנים שמונחות בשדהו על אבנים וסלעים, ולא אבנים שמונחות על האדמה. שאם ייקח את המונחות על האדמה, הוא נראה כמכין את שדהו לזריעה. ואם אלו אבנים שניכר שהן נלקחות לבנייה, מותר ליטול אותן גם אם הן נוגעות באדמה. ואם הוא קבלן שעוסק בבנייה, כיוון שידוע שעיקר כוונתו לקחתן לצורך בנייה, מותר לו ליטול גם אבנים שאין ניכר שהן לבנייה. וכן מותר לאדם ליטול אבנים משדה הפקר או משדה חברו לצורך בנייה, שהואיל ואין זו שדהו, הכל יודעים שהוא נוטל את האבנים לצורך בנייה ולא לצורך השדה (רמב"ם ב, ח; י; יב. ועי' להלן יא לעניין גינות נוי).

קבלן בתים שצריך להכין את הקרקע שסביבות הבניינים לצורך גינה, וכל זמן שלא יעשה זאת לא יוכל למסור את הדירות לקונים, ויגרם לו מכך הפסד גדול מאוד – רשאי לשכור גוי שיישר את הקרקע ויפרוש עליה אדמת גן כדי שיוכל למסור את הדירות לקונים. שהלכה היא שבשעת הדחק מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, כדין 'שבות דשבות' (להלן ה, י; ועי' באהלה של תורה ג, כ).

מותר להכין צינורות השקיה בתוך אדמת הגינה לצורך השקיית השדה, שהואיל והשקיית השדה מותרת, מותר גם להכין את דרכי ההשקיה לצורך השקיה בשנת השמיטה או בשנה שלאחריה, ובתנאי שלא יישר אח"כ את האדמה, משום איסור חרישה. ואם החפירה נראית כחרישה לצורך זריעה או נטיעה, יניח את צינורות המים ליד החפירה, כדי שיהיה ניכר שהיא לצורך השקיה (שבת הארץ א, ט; משפטי ארץ ו, יא-יב). 8


  1. דינים אלו מפורטים במשנה (ג, ה-י), וכתבתי את הכללים הנוגעים אלינו, כפי שעולה מהרמב"ם ב, ו-יד. לסיכום: מותר לאדם ליטול אבנים משדהו לצורך בנייה, למרות שיש לו גם כוונה להכין את שדהו לזריעה, ובתנאי שלא ייראה כמי שעושה זאת לצורך הכנת השדה. כך עולה מרמב"ם ב, ז-ח. ולכן אם התחיל ליטול אבני גדר לפני השביעית, מותר ליטול את כולן. וכן כאשר אין בכוונתו להכין את שדהו לזריעה, מותר לו ליטול את כל אבני הגדר, אבל אם ברצונו גם להכין את שדהו לזריעה או נטיעה, עליו להשאיר את שורת הגדר הסמוכה לארץ, אלא אם כן ניכר על אבני הגדר שהן מתאימות מאוד לבנייה. וכשהוא נוטל סתם אבנים מהשדה לצורך בנייה, לא ייטול את הנוגעות בארץ, כי הוא נראה כמכין שדהו, ומשדה חברו יכול ליטול גם את הנוגעות בארץ.
פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

ח – עבודות העץ ושימורו

נחזור על כלל המלאכות: זריעה, זמירה וחרישה, אסורות מהתורה, ולכן בכל מצב אסור לעשותן. אבל כל שאר המלאכות שמכשירות את הקרקע ומסייעות לצמיחת העצים וגידולי השדה אסורות מדברי חכמים. אם הן מכשירות את הקרקע, הרי הן תולדות של מלאכת חורש, ואם הן מסייעות לצמיחה הרי הן תולדות של מלאכות זורע וזומר. ואף שאיסורן מדברי חכמים, העושה אותן דרך קבע כבכל השנים כדי להשביח את שדהו ועציו, מבטל מצוות עשה מהתורה, שצוותה לשבות בשביעית (לעיל א). וכשיש צורך לעשותן כדי למנוע נזק, אף אם צריך לטרוח בהן הרבה, אין בהן איסור. ומכאן נמשיך לפרטי ההלכה:

אסור מדברי חכמים לתלוש עשבים שוטים או לכסח אותם בחרמש או לרסס אותם בחומרי הדברה, כי יש בזה תועלת לשדה ולעצים. אבל כאשר העשבים גורמים נזק משמעותי לעצים או לצמחי הנוי – מותר להסירם. וכן מותר להסירם במקום שיש חשש שנחשים ועקרבים ימצאו בהם מסתור, או שעל ידם תתפשט שריפה. בכל מקום שאפשר, יש להסיר את העשבים המזיקים בכיסוח או ריסוס ולא על ידי עידור או תלישת העשבים שמשביחים את הקרקע יותר, אבל בלית ברירה גם זה מותר. 9

אסור לסמוך עצים צעירים על ידי עץ כדי שיצמחו ישר לגובה או כדי שענפיהם יתפרשו לצדדים. אבל אם הסמיכה הכרחית כדי למנוע מהם נזק – מותר (שבת הארץ א, ה, יג).

כאשר עצי פרי נטועים בצפיפות, אסור לעקור מקצתם כדי שלא יזיקו זה לזה בצמיחתם. ואמנם אין בזה איסור זמירה מהתורה, הואיל ואין קוצצים את ענפי העץ שרוצים לעודד את צמיחתו, אבל מדברי חכמים הדבר אסור. וכאשר כוונתו לעקור את העצים לצורך הסקה, למרות שיש לו תועלת גם מדילול העצים, מותר לו לקצוץ את העצים. וזה בתנאי שהוא עוקר עץ אחד או שניים ברציפות, אבל אם היה צריך לעקור שלושה עצים, יחתוך אותם סמוך לאדמה ולא יוציאם מהשורש, כדי שלא יראה כמכשיר את שדהו לזריעה או נטיעה (משנה שביעית ד, ד; שבה"א א, יח). ואם העצים המיותרים ממש מזיקים, עד שאם לא יעקרו אותם בשביעית יגרם לעצים הנותרים נזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית, מותר לעקור את המיותרים גם כשאין כוונתו להשתמש בעצים להסקה.


  1. יש מחמירים ואוסרים לרסס עשבים שוטים, משום שיש בהם קדושת שביעית לפי שהם ראויים למאכל בהמה וממילא אסור להפסידם. אולם מצינו במשנה ח, א, לגבי צמח שראוי לשימושים שונים, שדעתו של האדם היא הקובעת אם יחשב כמאכל אדם או מאכל בהמה או עצים שאין בהם קדושת שביעית. הרי שגם צמח שראוי למאכל בהמה, אם בפועל אין רגילים להאכיל בו אותה, אין בו קדושת שביעית. וכן רגילים להורות (עי' משפטי ארץ ד, 24; באהלה של תורה ג, כז). ולכן מותר לרסס ולקטול עשבים שוטים. והרוצה להדר, ישתמש מתחילה במונעי נביטה.
פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

ט – השקיה ריסוס וזיבול

יש אומרים שדין השקיה כשאר המלאכות האסורות מדברי חכמים, שהותרו לצורך קיום ונאסרו לצורך השבחה. ולכן מותר להשקות בשביעית עצים ושיחים שרגילים להשקות בכל השנים, כדי להצילם ממיתה או מנזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית. אבל אסור להשקותם כדי שיהיו יפים ויתנו פירות כפי שהיו רגילים לתת בשאר השנים (רמב"ם). ויש אומרים, שדין השקיה קל משאר המלאכות, מפני שיש בה צורך תדיר ואין צורך במומחיות כדי לבצעה, וגם בדרך כלל אין בה טרחה רבה, לפיכך הותרה גם לצורך השבחת העץ. יתר על כן, הואיל וקשה להבחין בין כמות ההשקיה הנדרשת למניעת נזק, לא חילקו חכמים בדבר והתירו השקיה כדרך שאר השנים. למעשה, יש לנקוט בדרך ביניים, שלצורך השבחת העץ אסור להשקות, אבל כאשר מותר להשקות כדי למנוע נזק, מותר להשקות בכמות רגילה. ובמיוחד כיום שההשקיה נעשית על ידי פתיחת ברז, ובתוספת המים אין טורח. 10

מותר לבצע ריסוס כדי למנוע מהעצים מחלות שונות, מפני שהמחלות שבעץ או בעלים עלולות לגרום נזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית. וכן מותר לרסס כנגד חרקים שעלולים להזיק לעץ. אבל אסור לבצע ריסוסים שנועדו להזין את העץ בהורמונים שמעודדים את צמיחת העץ והפירות. וכן אסור לרסס כנגד חרקים שגורמים נזק לפירות. מותר לרסס את האדמה במונעי נביטה או קוטלי עשבייה, כדי שלא יצמחו בה עשבים שוטים שייטלו ממנה את כוחה, מפני שבלא ריסוס זה עלול להיווצר נזק משמעותי לשנה השמינית.

אסור לתת זבל ודשן לעצים, מפני שבדרך כלל הדישון לא נועד לקיים את העצים, אלא להשביח את צמיחתם. והרוצה שעציו ימשיכו להתפתח בשביעית, יניח להם דשן במנה כפולה לפני כניסת השביעית, והם ייזונו ממנו במשך השנה. אמנם אם התברר בבדיקה אמינה, שיש צורך דחוף בדישון כדי לקיים את העצים, מותר לדשנם כדי שלא ימותו או יינזקו באופן משמעותי.

אסרו חכמים להוציא זבל מהרפתות לשדה, גם כשהכוונה לשומרו שם עד השנה הבאה, מפני שהוא נראה כמי שמזבל את שדהו. אבל מותר לפנות את הזבל למקום שאינו ראוי לזריעה. והרוצה לפנות את הזבל לשדה, ימתין עד לאחר העונה שרגילים לזבל בה את השדה, ויערום את הזבל בערמות של לפחות מאה וחמישים סאה (כ-1,080 ליטר), או שיעמיד את הזבל בערמה על סלע או משטח פח או פלסטיק (רמב"ם ב, א-ג). 11


  1. בפשטות דין השקיה כדין שאר מלאכות דרבנן, שהותרו רק לצורך קיום העץ שלא ימות או ינזק, וכן משמע ממו"ק ב, ב, שדנו בהשקיה כפי שדנים בשאר המלאכות. וכן עולה מדברי הרמב"ם א, י. וכ"כ ריא"ז, ותפארת ישראל. לעומת זאת, יש שהקילו בהשקיה יותר, משום שהיא מלאכה שאינה חשובה הואיל ונעשית באופן תדיר (נמוק"י), ואינה מלאכת קרקע (ריב"ב), וקשה להבחין בין הפסד גדול לקטן (מבי"ט ב, סד; חוט שני א, י). ובשבת הארץ א, ח, לגבי שדה בית הבעל כתב את שתי השיטות, עם נטייה לדעת המקילים. אמנם כתב שאין להשקות כדי להוציא פירות (שבה"א א, טו, ד). למעשה, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים, כי השקייה דרבנן ושביעית בזמן הזה דרבנן. מכל מקום כהוראה כללית, נכון ללכת בדרך הביניים, וכן מקובל להורות.
  2. קנסו חכמים את מי שחרש או זיבל את שדהו בשביעית, שלא יזרע אותה בשמינית, וגם לא יחכרו ממנו את שדהו בשמינית. ואם מת מותר לבנו לזרוע אותה בשמינית (משנה שביעית ד, ב; רמב"ם א, יג). וכתב מרן הרב קוק, שקנס זה חל בזמן שרוב הציבור נזהרים בכך, ועל כן קנסו את מי שפרץ גדר והחציף פנים לחרוש או לזבל את שדהו בשביעית. אבל כאשר רבים נכשלים בכך, כיוון שאינם עושים זאת בחוצפה, לא קנסו אותם חכמים (שבת הארץ א, יג).
פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

י – עצי סרק

העובד בעצי סרק כדרך שהוא עובד בשאר השנים, כיוון שאינו שובת הרי הוא מבטל מצוות עשה מהתורה. אמנם מצד איסורי 'לא תעשה', האיסור לנטוע עצי סרק וצמחי סרק, וכן לזמור אותם ולטפחם הוא מדברי חכמים (ערוה"ש יט, ה; עי' להלן ג, ו).

בשעת הדחק מותר לנטוע עצי סרק על ידי גויים, הואיל וגם האיסור לומר לגוי לעשות מלאכה הוא מדברי חכמים, והרי זה כדין 'שבות דשבות' בשבת, שמותר בשעת הדחק. לפיכך, בעבר, כאשר סבלו ממחלת המלריה, והרופאים סברו שנטיעת עצי אקליפטוס תוכל להועיל לייבוש הביצות וטיהור האוויר ומניעת התפשטות המחלה, מותר היה לומר לגוי לנטוע אותם בשביעית.

וכן כאשר צריכים לסלול כביש ראשי, יש צורך לבצע עבודות גינון בצדי הכביש, לצורך טיהור האוויר, מניעת סחף ונוי. ואם יפתחו את הכביש לתנועה וידחו את עבודות הגינון לאחר השביעית, ייגרם נזק גדול לקבלן, וגם יש חשש שבינתיים האדמה תסחף לכביש, ובעת עבודות הגינון ייווצר סיכון מסוים לחיי הנהגים והעובדים. ואם ידחו את פתיחת הכביש, הסיכונים הבטיחותיים שבכביש הישן יימשכו, והציבור ימשיך לסבול מעומסי התנועה. לפיכך, אם לא הצליחו לארגן את עבודות הגינון לפני השביעית, מותר לבצעם על ידי נוכרים בשביעית. 12


  1. בירושלמי (שביעית ד, ד), מבואר שלת"ק אסור לשרוף קנים של שיח כדי לעבות את גזעו, ולרשב"ג מותר, וכן מותר לרשב"ג לנטוע עץ סרק. ופסק הרמב"ם א, ה, שאסור לנטוע עץ סרק בשביעית. ואף שיש סוברים שלדעת חלק מהראשונים האיסור מהתורה (חזו"א, וכך משמע מרש"ס), כבר למדנו (בהלכה ד) שאפילו לגבי עץ פרי לרמב"ם ודעימיה, האיסור מדרבנן, וביאר מהריט"ץ, משום שהנטיעה אינה מצמיחה פירות בשמיטה. ק"ו בעץ סרק שאינו נותן פירות לעולם. וכ"כ בערוה"ש יט, ה, שהאיסור דרבנן. ואיסור נטיעת עץ סרק אינו רק לצורך עצים אלא גם לנוי וגדר (שבה"א א, ה). ומ"מ נראה שהעובד בעצי סרק כבכל השנים מבטל מצוות עשה מהתורה, כמבואר בהלכה א והערה 1. אמנם נראה שהנוטע מפני שעת הדחק, אינו עובר בעשה כי הוא נחשב כנוטע דרך ארעי, הואיל ורק מפני הדחק נטע. וכאשר מדובר בהפסד גדול מאוד, ואולי אף חשש רחוק של נפשות, כמו במקרה של סלילת כביש ראשי, אפשר להקל אפילו על ידי יהודי, כדין שבות דשבות לצורך גדול ומצווה. שכן שביעית בזמן הזה דרבנן, וכן נטיעת עצי סרק מדרבנן. אולם למעשה, כיוון שאפשר להיעזר בגוי, אין להקל בכך אלא על ידי גוי, שבזה מתווסף עוד 'שבות', וכמבואר להלן ה, ט. כיוצא בזה כתב מהרי"ל דיסקין (כז, כד), לעניין נטיעת אקליפטוסים על ידי גוי לצורך בריאות. ובשו"ת נצר מטעי כח, התיר ליהודים לנטוע עצי סרק ביערות הקרן הקיימת לישראל, כדי לתפוש קרקעות כנגד פולשים ערבים וכדי שתהיה להם פרנסה אחר עלייתם לארץ. וזאת משום שלדעתו הלכה כרשב"ג שאין איסור נטיעה בעצי סרק, ואף ת"ק אינו חולק עליו. ונראה שיכול היה לטעון שבשעת הדחק צריך לפסוק כרשב"ג נגד ת"ק, אבל אין מקום לומר שת"ק מסכים לרשב"ג. ומ"מ לפי המציאות שלנו כיום, בכל מצבי שעת הדחק, אפשר להקל רק על ידי גוי.
פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

יא – גינות נוי

כשם שמותר לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים לצורך קיום עצי פרי, כדי שלא ימותו או יתנוונו, כך מותר לעשות מלאכות אלו לצורך קיום עצים ושיחים בגינות נוי. מפני שאין מגמת השמיטה לפגוע בעצים ובשיחים ולהצריך את בעלי הגינות להקימן מחדש לאחר כל שמיטה, אלא המצווה שנשבות ממלאכה שנועדה להשביחם. ואין לטעון שהואיל ואינם עושים פרי לא יהיה הפסד בכך שימותו בשמיטה, כי עובדה היא שבני אדם משקיעים זמן וכסף כדי לקיימם, הרי שאם ימותו או יתנוונו יגרם הפסד. וכיוון שכל המלאכות שאסרו חכמים אסורות רק לצורך השבחת הצומח, מותר לעשותן כדי למנוע מצמחי הנוי נזק משמעותי שימשך לשנה השמינית, וכדי לשקמו יצטרכו להוציא הוצאות גדולות.

לפיכך, כל הכללים שנאמרו בעצי פרי חלים על צמחי הנוי. מותר לרסס את הצמחים כדי להצילם ממחלות ומזיקים, אבל אסור לרסס אותם בהורמונים שמעודדים צמיחה. אסור לדשן את צמחי הנוי, ורק אם התברר לאחר בדיקות שבלא דישון הצמח יינזק באופן משמעותי, מותר לדשנו (לעיל ט). אסור לעדור סביב הצמחים, אבל אם השורשים התגלו או עלולים להיקרע, מותר לעדור סביבם כדי למנוע מהצמחים נזק משמעותי (לעיל ו).

אסור לתלוש עשבים שוטים או לכסח אותם בחרמש או לרסס אותם בחומרי הדברה, כי יש בזה תועלת לשדה ולעצים. אבל מותר כאשר העשבים עלולים להמית את צמחי הנוי או לגרום להם נזק משמעותי. כאשר הסכנה ידועה מראש, עדיף להשתמש בריסוס שמונע נביטה. ואם העשבים השוטים כבר צמחו, יש לכסח אותם מעל פני הקרקע, או להמיתם על ידי ריסוס, אבל לא לעקור אותם, כי העקירה הופכת את הקרקע ומשביחה אותה כמו חריש. ורק כשאין שום אפשרות להסירם בכיסוח או ריסוס, מותר לעקור אותם כדי למנוע נזק משמעותי מצמחי הנוי (לעיל ח).

מותר להשקות את צמחי הנוי כדי למנוע מהם נזק, וכאשר משקים אותם, מותר להשקותם בכמות רגילה (לעיל ט).

אסור להשביח את הקרקע על ידי סיקול אבנים או סתימת גומות או עידור. אבל מותר להסיר בידיים אבנים ודברי פסולת שמכערים את הגינה, כי ניכר שאין מתכוונים להשביח את הקרקע אלא רק לייפות את פני הגינה (ספר השמיטה ה, ד).

מי שרגיל להזניח את גינתו, אסור לו לבצע בשמיטה מלאכות לקיום הצמחים מעבר למה שהוא רגיל לעשות בכל השנים. וזאת משום שההיתר הוא כדי למנוע הפסד, וכיוון שהוא רגיל שלא לחשוש להפסד זה בכל השנים, משמע שאין זה הפסד עבורו.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

יב – גיזום וכיסוח דשא והכנת הגינה לשמיטה

אסור לגזום את ענפי הצמחים, מפני שהגיזום מעודד צמיחה חדשה, אבל כדי למנוע נזק מותר. לפיכך, מותר לגזום ענפים חולים, או סורים שיצאו מהכנה ועלולים להשתלט על העץ. וכן מותר לגזום ענפים שהשתרכו לשביל ומפריעים למעבר. וכן מותר לגזום ענפים לצורך סכך או לצורך עצים להסקה. ואם הגוזם הוא גנן מקצועי, עליו לשנות מדרך הגיזום הרגיל, כדי שיהיה ניכר שאינו גוזם כדי לעודד צמיחה. ואם אינו מקצועי, יכול לגזום כדרכו (לעיל ה).

וכן אסור לגזום ענפים של שיחי פרחים או פרחים שצמחו כדי לעודד צמיחת ענפים ופרחים נוספים. אבל מותר לקטוף פרחים לצורך קישוט הבית, אף שכדרך אגב מעודדים בזה צמיחה נוספת. וכן הדין בשיחי ורד, מותר לקטוף פרחי וורדים כדי להניחם באגרטל, ומי שיודע שרגילים לחותכם באמצע הגבעול יחתוך יותר למטה או יותר למעלה. אבל אסור לחתוך את הפרחים או הפקעות כדי לעודד גל פריחה נוסף.

בגינות רבות שותלים שיחים שישמשו כגדר חיה שמעוצבת כחומה, ואזי עולה השאלה, האם מותר לגזום את השיחים הללו כדי לשמור על צורתם. למעשה הדין תלוי במצב הגדר. אם השיח כבר יצר חומה צפופה, כיוון שאין עוד תועלת בהמשך צמיחתו, ומצד הגנן היה עדיף שלא יצמח יותר, מותר לגזום אותו כדי לשמור על צורתו הנאה, שאין זה גיזום לצורך צימוח אלא תספורת לצורך נוי. אבל כל עוד השיח לא ממלא את כל המקום שהוקצה לו, אסור לגזום אותו, כי הגיזום מועיל להמשך צמיחתו כדי שייצור חומה צפופה ומלאה (קטיף שביעית מט, כג-כד).

כיוצא בזה לגבי דשא. אם הדשא כבר כיסה לגמרי את פני הקרקע בדשא מלא, אין עוד צורך שימשיך לצמוח, וכל מגמת הכיסוח היא רק לשמור על צורתו הנאה, והדבר מותר. וכן מותר לחתוך את ענפי הדשא שמשתרגים מעבר לשטח שהוקצה לו. אבל אם הדשא לא מילא עדיין לגמרי את כל פני הקרקע, יש תועלת בכיסוח הדשא כדי לעודד את המשך צמיחתו, וממילא אסור לכסח אותו בשביעית (קטיף שביעית נ, יג-יד; ועי' משפטי ארץ ד, יט, כג).

מניסיונם של גננים וותיקים, כאשר מכינים את הגינה היטב לפני השמיטה, הגינה תיראה נאה במשך כל השנה. אמנם לא יוכלו לשתול בה פרחים עונתיים, וגם לא יוכלו לקבל בה גלי פריחה חוזרים, אבל הגינה תיראה ירוקה, נאה ומכובדת. לשם כך צריך להקפיד על גיזום טוב מתחילת השנה השישית, לדשן את הקרקע בקומפוסט או דשנים איטיי שחרור. כמו כן צריך להקפיד על ניקיון הגינה מעשבים שוטים, ולרסס את האדמה בחומרים מונעי נביטה. ובמקום פרחים עונתיים מומלץ לשתול בשישית פרחים דו שנתיים (בספר 'קטיף שביעית' ישנן הדרכות מפורטות לגננים מקצועיים ולבעלי גינות, כיצד לנהוג לפני השמיטה ובשמיטה).

כל מלאכה שאפשר לעשות לפני השמיטה, אף שהיא נועדה לקיום והצלה מהפסד, חייבים לעשות לפני השמיטה. כי המצווה היא לשבות בשמיטה, ורק בלית ברירה, כדי למנוע הפסד, מותר לעשות מלאכה. ומי שהיה יכול לעשות מלאכה לפני השמיטה ודחאה לשמיטה, צריך לשאול חכם אם מותר לו לעשותה בשמיטה (לעיל הלכה ג).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

יג – בית וחממה ועציץ שאינו נקוב

הסתפקו חכמים אם דיני שביעית חלים בתוך בית, והכוונה לבתים שרצפתם אדמה, כפי שהיה מקובל עד לפני כמה דורות, והיה אפשר לשתול בהם שיחים ולזרוע זרעים. השאלה האם מצוות שביעית חלה על כל הארץ, ובכלל זה גם על המקום שבתוך הבית, וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב): "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". או שהמצווה חלה דווקא בשדה, היינו תחת כיפת השמים, שנאמר (שם, ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע", וממילא איסורי שביעית אינם חלים בתוך הבית (ירושלמי ערלה א, ב).

אבל אם העמידו בתוך הבית עציצים שאין בהם נקב, אין עליהם דין שביעית. כי בנוסף לכך שהם גדלים בבית ולא בשדה הם גם מנותקים מהארץ, והרי הם מופרדים לגמרי מהמקום שחלים עליו דיני השמיטה.

וכן הדין לגבי עציצים שמגדלים בחממות, שאם אין להם נקב, אין חלים עליהם דיני שביעית, מפני שאין זה משנה ממה הבית עשוי, מאבנים, עצים או יריעות פלסטיק. ואמנם יש מחמירים וסוברים שאין דין החממה כבית, משום שסתם בית מזיק לגידול הצמחים שבתוכו ואילו החממה נועדה לגידול צמחים. אולם למעשה, כל מבנה יציב שיש לו גג ודפנות נחשב כבית ולא כשדה, ולכן אין דיני שביעית חלים על הצמחים שבו, כל זמן שהם מנותקים מהארץ.

וצריך שגובה החממה יהיה לפחות עשרה טפחים (76 ס"מ), ורוחבה לפחות 4 אמות (כ-182 ס"מ). ולדעת רבים, כדי שהחממה תוגדר כבית, צריך שיהיה לה רוב מחיצות.

בפועל, המגדלים ירקות בחממות בשביעית נוהגים לשתול בעציצים שיש בהם נקב כדי לנקז מהם את המים המיותרים, וכדי שיחשבו כדין עציץ שאינו נקוב, מניחים את העציצים הנקובים על יריעת פלסטיק עבה ששום שורש אינו יכול לחדור דרכה, ובכך הם מנותקים מהקרקע ונחשבים כעציצים שאינם נקובים. 13


  1. הספק לגבי בית הובא בירושלמי ערלה א, ב. יש אומרים שהואיל ושביעית בזמן הזה מדרבנן, ספיקא לקולא. וכ"כ בפאת השולחן כ, ס"ק נב; והרב הרצוג. מנגד יש סוברים שכאשר יסוד המצווה מדאורייתא, אף שדינה בפועל הוא מדרבנן, הרי היא נחשבת כספק דאורייתא לחומרא (חזו"א כב, א). ויש אומרים, שכל הספק הוא האם יש בתוך בית איסור תורה, אבל איסור דרבנן ודאי יש (עי' מנחת שלמה נא, ז). ומרן הרב קוק העלה סברות לשני הצדדים, והכריע, שרק במקום הפסד אפשר להקל, ויש לנהוג מספק קדושה בפירות (שבת הארץ א, ג; קונטרס אחרון ג). והרב ישראלי התיר רק בשני דרבנן, כגון מלאכות דרבנן על ידי גוי, או נטיעת עץ סרק בגוש. והרב אליהו התיר גם בדרבנן אחד (עי' קטיף שביעית יז, א). וכפי שלמדנו, במקום של הפסד, אפשר להקל גם במלאכות שיסודן מהתורה, הואיל ושביעית בזמן הזה מדרבנן.

    עוד כתב מרן הרב (קונ"א ג), שאולי צריך שהבית יוקם לפני השתילה או הזריעה, ואולי צריך שיהיה לו רוחב ד' אמות. ע"כ. ובגג רשת צריך שצפיפותה תהיה מעל 50% צל (הרב אליהו). יש אומרים שאין צריך מחיצות והגג לבדו עושה את המקום כבית (הר צבי זרעים ב, לד). ויש אומרים שצריך רוב מחיצות בגובה 10 טפחים (הרב שפירא). ועיין בקטיף שביעית יז, ג-ד. יש שפקפקו בדין חממה שמא אינו נחשב בית, כי סתם בית אמור להזיק לצמיחה ואילו החממה מועילה (ריש"א, ר"ן קרליץ). אולם עיקר טעם הפטור משום שבית אינו נחשב שדה ולכן הופקע מהמצווה (רשז"א, הרב ואזנר). ויש דוחים את סברת המחמירים, משום שהחממה רק מגינה על הצמחים, אבל לעניין הצמיחה פעמים רבות היא מזיקה יותר מאשר מועילה (משפטי ארץ ז, ה; קטיף שביעית יז, 8).

    דין עציץ: בהלכות רבות למדנו, שדין עציץ נקוב שמונח מעל הקרקע כדין הקרקע, וזאת משום שעל ידי הנקב שיש בו הוא נחשב כמחובר לאדמה. ולכן חובה מהתורה להפריש מהצומח בו תרומות ומעשרות. אבל אם אין בו נקב, הוא נחשב כמנותק מהארץ, ורק מדברי חכמים מפרישים ממנו תרומות ומעשרות (משנה דמאי ה, י). וכן בדין קוצר בשבת: בעציץ נקוב האיסור מהתורה ובאינו נקוב מדברי חכמים (שו"ע או"ח שלו, ז; מ"ב מב). וכן הדין לגבי שביעית, שאם יש נקב בעציץ שמונח מעל הקרקע, כל איסורי התורה חלים עליו. ואם אין בו נקב, דינו כמנותק מהקרקע, ורק מדברי חכמים איסורי שביעית חלים עליו (נחפה בכסף יו"ד ה). וממילא בכל מצב של ספק יש להקל בו. וכפי שלמדנו דין שביעית בבית מונח בספק, ואם כן בעציץ שאינו נקוב הלכה להקל. וזאת בנוסף לכך שעצם דין שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. למעשה, בחזו"א כב, א; כו, ד, כתב שהמיקל בעציץ שאינו נקוב בתוך בית במלאכות דאורייתא יש לו על מה לסמוך. והרב ישראלי, רשז"א, ריש"א, הרב אליהו וילקו"י עמ' רי-רכב, הקלו בזה לכתחילה. והמהדרים מוכרים גם את העציצים לגוי (ועיין קטיף שביעית יח, 36). העציץ צריך להיות בגודל שאפשר לטלטל אותו, לרב אליהו צריך שאדם אחד יוכל להרים אותו, ולרב ישראלי, כל שהוא פחות מארבעים סאה, דינו כעציץ (קטיף שביעית יח, 22). ארבעים סאה הם 288 ליטר (לחישוב המדויק לפי הרמב"ם). נקב כשיעור שורש קטן הוא בקוטר של כמילימטר (אמנם לעניין שנות ערלה, כדי שיחשב מחובר לקרקע, מחמירים להצריך קוטר של 2 ס"מ). ועיין בקטיף שביעית פרק יח, בכל פרטי הדינים.

    גידולי מים (הידרופניקה), היינו צמחים שמגדלים במים שמועשרים בדשנים כימיים. יש מחמירים (עיין הר צבי לא; מהרי"ל דיסקין כז, א). ויש מקילים, הואיל ואין זה דרך גידול בעפר (נחפה בכסף יו"ד ה; מאמ"ר ד, ט). ובתוך חממה פשוט שאפשר להקל. ועיין להלן ד, 8, בדין פטריות.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

יד – עציצים בגינה ובבית

אדמת גינה שהונחה מעל בית או מעל חנייה, למרות שהאדמה מונחת על בטון שמנתק בינה לבין קרקע העולם, דינה כאילו היא בקרקע וכל דיני שביעית חלים עליה. וזאת משום שהבטון עצמו מחובר לגמרי לקרקע העולם והאדמה מונחת עליו דרך קבע, הרי שהאדמה נחשבת כחלק מקרקע העולם. וכן אדנית שמחוברת דרך קבע לקיר הבית, נחשבת כמחוברת לקרקע עולם, וגם כשאין לה נקב, דין השתילים שבה כדין שתילים שבגינה.

עציץ שמונח בגינה או במרפסת מגולה, בין יש לו נקב בין אין לו נקב, דיני שביעית חלים עליו. אלא שאם יש בו נקב בקרקעיתו או בצדו כנגד שורשיו כשיעור של שורש קטן, הרי הוא נחשב מחובר לאדמה ודיני שביעית חלים עליו מהתורה. ואם אין בו נקב כשיעור שורש קטן, דיני שביעית חלים עליו מדברי חכמים.

אבל עציץ שמונח בתוך הבית או במרפסת שיש לה גג – אין חלים עליו דיני שביעית, הואיל והוא מנותק מהארץ ויש עליו גג (כמבואר בהלכה הקודמת). ומותר לזרוע ולשתול בו, וכן מותר לזמור את הצומח בו. ואפילו אם יש לעציץ נקב והוא בקומה ראשונה, כיוון שהוא מונח על רצפה ששום שורש אינו יכול לעבור דרכה, הוא נחשב כמנותק מהקרקע. וכל זה בתנאי שניתן לטלטל את העציץ, אבל אם הוא קבוע ברצפה או שהוא כבד כל כך עד שלא ניתן להרימו, אפילו אם אין בו נקב, הוא נחשב כמחובר לקרקע ודין השתילים שבו כשתולים בקרקע. אלא שהואיל והוא בתוך בית, כפי שלמדנו (בהלכה הקודמת) יש ספק אם חלים עליו דיני שביעית, ובמקום של הפסד אפשר להקל. 14


  1. כתב הרא"ש (כלל ב, ד), שגינה מעל גג דינה כשדה לחיוב תרומות ומעשרות וערלה, וכ"כ בשו"ע יו"ד רצד, כו; מ"א או"ח שלו, יד. לפי זה גם באדניות מחוברות יש להחמיר (וכ"כ במאמ"ר ט, ט, משפטי ארץ ח, 25). אבל מה שבתוך הבית פטור מדיני שביעית, הואיל והוא בבית ונחשב כעציץ שאינו נקוב. אמנם לרשז"א (מנחת שלמה ח"א מא, ב) המרצפות שבקומה ראשונה אינן מועילות לעציצים נקובים. ויש מחמירים במרצפות אפילו בקומות גבוהות (עיין שבט הלוי ו, קסז, משפטי ארץ ח, 6). אולם העיקר להלכה שכל סוגי המרצפות והבטון שרגילים להשתמש בהם בבתים חוצצים, כי שום שורש אינו עובר דרכם. וכ"כ בברית עולם קוצר טו, וילקו"י ד, כו.
פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

טו – טלטול עציצים

מותר להכניס עציץ נקוב מהגינה לבית. אבל אין להוציא עציץ נקוב מהבית או ממרפסת מרוצפת לגינה, מפני איסור נטיעה, שכן הנחתו על האדמה נחשבת כנטיעתו בארץ. ואם יניח תחתיו צלחת פלסטיק, יחשב כעציץ שאינו נקוב ומותר.

עציץ שנשבר, אם עוד נותר גוש אדמה עם שורשי הצמח, מותר להכניסו שוב לעציץ דומה, כדי לקיים את הצמח שלא ימות. אבל אם היה הגוש בעציץ שאינו נקוב, אסור להכניס אותו לעציץ נקוב, כי בכך מיטיבים את מעמדו כנטוע יותר בארץ.

מותר להניח ענפי פרחים וענפי בשמים באגרטל מים בחצר, ואף שעל ידי הנחתם במים הפרחים יפרחו והענפים ימשיכו לגדול מעט, אין בזה איסור זריעה הואיל ואינו מתכוון להשרישם.

מותר להוציא עציץ נקוב מהבית לחצר כדרך ארעי שלא לצורך נטיעתו בחצר. למשל, הנצרך להעביר עציצים נקובים מדירה לדירה, רשאי לעבור דרך חצר, ואף להניחם שם לשעה קלה. וכן הנצרך לפנות את העציצים מתוך הבית כדי לנקותו, רשאי להניחם לשעה קלה בחצר. ויש מחמירים להניח ביניהם לקרקע חציצה, ובעת מעבר דירה, לעוטפם בניילון (מאמ"ר ט, ח). והרוצה להקל רשאי. 15


  1. כאשר מוציאים עציץ נקוב מהבית לחצר, יש להניח תחתיו קערת פלסטיק או זכוכית. ואם נופו של הצמח יוצא מגבול העציץ, צריך שהחציצה תהיה גם בין נופו לקרקע, מפני שגם כאשר ענפיו או עליו מעל הקרקע, הוא נחשב כמחובר לאדמה (משנה עוקצין ב, ט; גיטין כב, א, תוס' 'בתר', ורוב הראשונים). ויש מקילים בזה, כי רק לעניין טומאה מתחשבים בנוף (רמב"ם בפהמ"ש שם). ונכון להחמיר כשמניחים את העציץ על האדמה.

    עציץ נקוב שמונח על יתדות, נחשב כמונח על הקרקע, כי אין האוויר שביניהם חוצץ. ולגבי שבת נפסק שאין להגביה עציץ נקוב מהקרקע ליתדות, כי הוא מרחיקו ממקור חיותו, ויש בזה צד של קוצר, וכן אין לקרבו מהיתדות לקרקע כי הוא מקרבו למקור חיותו, ויש בזה צד של זורע (שו"ע או"ח שלו, ח). לגבי שמיטה שדינה קל יותר, אין לעשות כך דרך קבע, אבל לשעה קלה כדי להעבירו מבית לבית – מותר, כי אינו מתכוון לחברו לקרקע. וכך הדין כאשר מוציא את העציץ הנקוב לחצר לצורך ניקוי הבית. וכן נראה שמותר להעביר עציץ נקוב ממקום למקום בחצר, וכן הורו הרב ישראלי ורשז"א (עיין משפטי ארץ ח, ט). ולמאמ"ר ט, ח, וריש"א יש להחמיר. וכיוון שכל הדין מדברי חכמים, הלכה כמקלים.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

יז – עד מתי מותר לנטוע ולזרוע בזמן הזה

למרות שדין תוספת שביעית בטל, אסור לנטוע עצי פרי חשופי שורש לאחר ט"ו באב שלפני השמיטה מפני מראית עין. משום שהנוטע לאחר מכן נחשב מצד דיני ערלה כאילו נטע בשביעית, שכן הכלל הוא ששלושים יום בשנה נחשבים שנה, וצריך עוד ארבעה עשר יום כדי ששורשי האילן יקלטו באדמה. נמצא שאם נטע את האילן עד ט"ו באב, אחר שיספיק האילן להיקלט עוד יעברו עליו שלושים יום בשנה השישית, וממילא השנה השישית תחשב כשנה הראשונה למניין הערלה. אבל אם ייטע את האילן מט"ז באב ואילך, השנה הראשונה שלו תהיה השנה השביעית, ויראה הדבר כאילו נטע את העץ באיסור בשביעית.

אבל אם השתיל היה בעציץ שיש לו נקב והיה מונח על האדמה לפחות שלושים יום, הרי שכבר מעת שתילתו בעציץ מונים לו שנות ערלה, וכיוון שיש לשורשיו גוש אין לו צורך ב-14 יום עד שייקלט באדמה, וממילא מותר לנטעו באדמה אפילו ביום האחרון לשנה השישית.

עצי נוי וזרעי פרחים מותר לשתול עד סמוך לכניסת השנה השביעית, הואיל ואין בהם דין ערלה, וגם אין דין תוספת שביעית בזמן הזה (רמב"ם, רמב"ן והגר"א). ואף שכך ההלכה, לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים להצריך שהשורשים יקלטו באדמה לפני כניסת השמיטה (ר"ת). כלומר, עץ או שיח חשוף שורש צריך לשתול עד סוף יום ט"ו באלול, וזרעים עד שלושה ימים לפני ראש השנה. ושתילים שנמצאים בגוש גם לדעת המחמירים מותר לשתול עד כניסת השביעית, הואיל ואינם צריכים זמן להשרשה. 17

חשוב להזכיר, שחובה להכין היטב את המטעים והגינות לפני השמיטה. לבצע בשישית גיזומים עמוקים, להניח דשנים איטיי-שחרור, וזאת כדי להימנע בשביעית עד כמה שאפשר ממלאכות שנצרכות לקיום העצים. עוד חשוב להזכיר, שהרוצים לשתול דשא צריכים להקדים את שתילתו בחצי שנה לפחות לפני השמיטה, כדי שיספיק להיאחז ולמלא את כל השטח בשלימות (כמבואר בהלכה יב). וגם הרוצים לשתול מרבדי דשא, צריכים לשותלם כחודש לפני השמיטה, כדי להבטיח את השתרשותם המלאה לפני השמיטה. שאם הדשא לא ימלא את כל השטח יהיה אסור לכסח אותו בשמיטה, וגם את השקייתו יהיה צריך לצמצם למידה שלא ימות, אבל השקיה נוספת תהיה אסורה מפני שהיא משביחה את המשך צמיחתו.


  1. לדעת רמב"ם ג, יא; רמב"ן, ריטב"א ומאירי בר"ה ט, ב; גר"א ורע"א, האיסור לנטוע לפני השביעית הוא מפני הרואים שיחשבו שנטע בשביעית (גיטין נג, ב), אבל אין איסור ששורשי הנטיעה ישתרשו בשנה השביעית, ולכן מותר לנטוע עצי סרק בכ"ט אלול. אמנם בעצי פרי כאשר השתיל היה בעציץ נקוב שלא היתה חציצה בינו לאדמה במשך שלושים יום (מקובל להצריך נקב בקוטר של 2 ס"מ), מחשיבים את שנות הערלה מעת שנטעו אותו בעציץ, וממילא מותר להעבירו מהעציץ לאדמה בכ"ט אלול. ואם היה בעציץ שאינו נקוב, מותר לשתול אותו עד סוף כ"ט אב, שהואיל והוא בגוש אינו צריך זמן לקליטתו באדמה, אבל הוא צריך שלושים יום כדי שהשנה השישית תחשב לשנתו הראשונה למניין ערלה. אבל לגבי נטיעת עצי סרק וזרעים אין שום הגבלה, הואיל ואין בהם מניין ערלה.

    ולדעת ר"ת (תוס' ר"ה י, ב, 'שלושים'), האיסור הוא שההשרשה תתרחש בשביעית, ולדעתו אין הבדל בין עצי פרי לעצי סרק, והאיסור הוא מט"ז אלול, שכן ארבעה עשר יום הוא זמן השתרשות העצים. ולגבי זרעים, יש אומרים שזמן קליטתם שלושה ימים (תה"ד, ש"ך יו"ד רצג, ב), ויש אומרים ארבעה עשר יום (דגמ"ר, רע"א), והרוצים לצאת ידי כולם, ישתלו זרעים עד ט"ו באלול (מאמ"ר א, ח). אבל לא כתבתי דעה זו למעלה, הואיל וממילא דעת רוב הראשונים והאחרונים כרמב"ם, שאין שום הגבלה לזרעים ועצי סרק. מותר לזרוע עד ערב ר"ה זרעי פרחים או פקעות שינבטו לאחר כמה חודשים (מאמ"ר א, ז).

    ויש שלמדו מהרמב"ם שגם עצי סרק צריך לשתול עד ט"ו באב, מפני שאם ישתלו לאחר מכן, הרואים יראו שתיל קטן מאוד, ויחשדו שנשתל בשמיטה (רשז"א, ומאמ"ר א, ד). אמנם למעשה, אין צריך לחוש לשיטתם, הואיל ורוב הפוסקים לא ביארו כך ברמב"ם (יד פשוטה), ובנוסף לכך הדין דרבנן, ובמיוחד כיום שרגילים לשתול שתילים ממשתלות, ופעמים שהם גדולים ופעמים שהם קטנים, ואין רגילים להבחין בגיל הנטיעות שבאדמה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

טז – תוספת שביעית

שנת השמיטה מתחילה בא' תשרי, אולם הלכה למשה מסיני שכבר בשלושים הימים שלפני השנה השביעית, אסור לעשות מלאכות לצורך גידולי השדה והעצים בשביעית. אבל עבור נטיעות צעירות מותר לחרוש עד ראש השנה, כי הן זקוקות לכך, ואם לא כן – יינזקו בגידולן. איסור תוספת שביעית כולל רק את המלאכות החשובות שנזכרו בתורה ומועילות לגידול הפירות בשביעית, והם: חרישה, זמירה וזריעה. אבל מלאכות שאסורות מדברי חכמים, כדוגמת זיבול וגיזום, מותר לעשות עד סוף חודש אלול. ואף שאיסור תוספת שביעית הוא שלושים יום, הוסיפו חכמים ואסרו לחרוש שדה תבואה מפסח ואילך, ושדה אילן מחג השבועות, מפני שעיקר חריש זה לצורך השנה הבאה.

וכל הדינים הללו מחייבים רק בזמן שקיימו את מצוות ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות, שכן הלכה למשה מסיני שדין ניסוך המים ותוספת שביעית כרוכים זה בזה. ואכן, לאחר שנחרב בית המקדש, נמנו רבן גמליאל ובית דינו וביטלו את דיני תוספת שביעית (מו"ק ג, ב; ד, א; רמב"ם ג, א; ט). 16


  1. לרבי עקיבא איסור תוספת שביעית מהתורה, שנאמר (שמות לד, כא): "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". ולרבי ישמעאל הוא מהלכה למשה מסיני. ופירש רב אשי, שהוראת רבן גמליאל שביטל דין תוספת שביעית אחר חורבן הבית כשיטת ר' ישמעאל (מו"ק ג, ב; ד, א; תוס' 'אלא'), וכן פסק רמב"ם ג, א. ואיסור תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני חל על מלאכות שמועילות לגידול העץ והפירות בשביעית, ולכן אסור לחרוש ולזמור, אבל פשוט שמותר לקצור ולבצור את פירות השישית, שהרי אפילו בשביעית הדבר מותר (שבת הארץ ג, א). ונראה פשוט שגם היה אסור לזרוע בתוספת שביעית, הואיל ועל ידי הזריעה יצמח היבול בשביעית. ואיסור תוספת שביעית חל על איסורי התורה, אבל מלאכות מדברי חכמים שמועילות לצמיחה בשביעית, כגון זיבול וסיקול – מותרות בתוספת שביעית (ר"ש, רא"ש, רע"ב, לשביעית ב, ב; שבה"א ג, ט). ←

    יש אומרים שאף שדין תוספת שלושים יום בטל, התוספת של מספר רגעים שמצווה להוסיף בכל השבתות והחגים מצווה להוסיף גם לקראת השביעית (תוס' מו"ק ד, א, 'מה'). ותוספת יום טוב של ראש השנה מועילה גם לשמיטה. והרוצים להדר יאמרו זאת בפיהם (מאמ"ר א, יג).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה

יח – שותף בבניין שעובדים בגינתו בשביעית

כל הדינים שחלים על היחיד חלים כמובן גם על כל אחד ואחד מהדיירים בבניין שיש לו גינה משותפת. ומי שגר בבניין שרוב דייריו מתעקשים שהגנן שהם מעסיקים ימשיך לעבוד בשביעית כרגיל, חייב להביע את מחאתו ולבקש שלא להשתתף בתשלום עבור כך, שאם לא כן הוא שותף בכל העבודות האסורות. ונכון שיכתוב את מחאתו בלוח המודעות, אולם עליו להקפיד שהמחאה תנוסח בזהירות תוך שמירה על כבודם של שאר הדיירים, כדי שלא להפר את השלום שביניהם. ואם למרות זאת הם מחייבים אותו לשלם מיסים כרגיל, ישלם כרגיל אך יודיע להם בנימוס שהמיסים שהוא משלם מיועדים אך ורק לצרכי חשמל וניקיון של הבניין ולא לעבודת הגינה.

תושבי עיר או מועצה מקומית שמנהיגיה מעסיקים בשביעית גננים כבכל השנים, צריכים למחות במנהיגים ולבטא זאת בכתב, ולהודיע שאינם מסכימים שתשלום המיסים שלהם ישמש עבור פעילות אסורה בשביעית. 18


  1. יש אומרים שגם כאשר מוסכם על ועד הבית שהמיסים שהדייר הדתי משלם ילכו לצורכי ניקיון וחשמל, עדיין הוא עובר על ביטול עשה, שכן בנוסף לאיסור שלא לעשות מלאכה, ישנה מצוות עשה שהשדה תשבות, וגם אם אחרים עובדים בשדה שהוא שותף בה, הוא עובר בכך על מצוות עשה. כך היא דעת מנחת חינוך קיב, וכך אפשר להבין מגמ' ע"ז טו, ב, ותוספות ר' אלחנן שם. וכדי להינצל מהאיסור לשיטתם כתבו כמה פוסקים שנכון להפקיר בפני שלושה את חלקו בגינה (עי' מנחת שלמה ח"א נא, ג; באהלה של תורה ג, ט).

    ויש אומרים שאין שום תועלת בכך, מפני שאין להפקר הזה תוקף לפי חוקי המדינה. ובכל אופן גם אם היתה בכך תועלת, אין חובה להפקיר, מפני שלרובם המכריע של הפוסקים אין בעל השדה עובר באיסור כאשר עובדים בניגוד לרצונו בגינה שהוא שותף בה, וכפי שביאר מרן הרב (שבה"א קונ"א א). קל וחומר כאשר מדובר בדין דרבנן, ששמיטה בזמן הזה מדרבנן. (קל וחומר שתושבי עיר או מועצה שעובדים בגינותיה, אינם צריכים להפקיר את חלקם, כי ממילא אין להם שותפות ממשית בגינות הציבוריות).

    אלא שחובה על כל אחד מבעלי הדירות למחות על כך, שהרי אפילו על אדם שאינו שותף ישנה מצוות מחאה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". ואמנם "אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר (משלי ט, ח): אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (יבמות סה, ב). לכן, כיוון שפעמים רבות ההוכחה נתפשת כהתערבות בוטה בחייו של הזולת, וממילא איננה נשמעת, מצווה להימנע ממנה. אולם כאן שהוא שותף בגינה, אין דיירי הבית רשאים להיעלב ממנו, שכן המחאה מצדו מתחייבת ובתנאי שיקיים אותה תוך שמירה על כבודם. וכן תושבי עיר או מועצה שיהודים עובדים בגינותיה באיסור, צריכים למחות על כך בנימוס.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה | כתיבת תגובה