בכלל מצוות השמיטה שלא לחתוך ענפי עצי פרי כדרך הזומרים כדי להשביח את העץ ולעודד את צמיחת הפירות, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". מלאכה זו נקראת על שם ענפי הגפן שנקראים זמורות. ואף שיש ראשונים שאפשר ללמוד מהם שרק בגפן מלאכת הזמירה אסורה מהתורה ואילו בשאר האילנות הזמירה אסורה מדברי חכמים. למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים, שמלאכת זמירה אסורה מהתורה בכל האילנות. והיא נקראת על שם זמורות הגפן, מפני שתועלת הזמירה בגפן ניכרת מאוד. אבל כיוון שגם בשאר עצי הפרי הזמירה מועילה מאוד, בכל האילנות הזמירה אסורה מהתורה.
הזמירה האסורה מהתורה היא חיתוך הענפים באופן המועיל לצמיחת העץ והפירות, וכל חקלאי וגנן יודע מהי הזמירה הנכונה והמועילה. אבל יש עוד סוגים של חיתוך ענפים במקום שונה מהזמירה הרגילה, וכיוון שהמטרה שלהם שונה, כגון למנוע מחלות, למנוע הצללה יתירה או להבריא את העץ לטווח ארוך, והם מועילים פחות לצמיחת העץ והפירות, איסורם מדברי חכמים. וכבר למדנו, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים, מותרות לצורך קיום העץ, היינו כדי למנוע נזק משמעותי לשנה השמינית. לפיכך, מותר לחתוך ענפים שהתפשטה בהם מחלה, כדי שלא תתפשט ותזיק לעץ. וכן מותר לחתוך ייחורים (סורים) שצמחו מעיקר העץ (מתחת להרכבה), ואם ימשיכו לגדול יזיקו לעיקר העץ.[5]
כאשר הגיזום אינו לתועלת העץ אלא לסיבות אחרות, מותר לגזום את העץ, ובתנאי שהגיזום יהיה שונה מדרך הזמירה הרגילה, כדי שלא יראה כמי שזומר באיסור, כגון שבמקום לזמור חלק מהענף יזמור את כולו. בכלל היתר זה, מותר לחתוך ענפים שמתפשטים לשביל ומפריעים להילוך העוברים והשבים, וכן מותר לגזום ענפים לצורך עצים להסקה, או כדי לסכך בהם את הסוכה. כאשר אין שם מי שיודע לשנות מדרך הזמירה הרגילה, מותר לאדם רגיל לחתוך את הענפים כדרכו, שהואיל ואינו יודע כיצד זומרים, מסתבר שלא יחתוך בדרך המועילה להשבחת העץ והפירות.[6] ועיין בהלכה י' לעניין הזימור האסור בעצי סרק.
כתב מרן הרב (שבה"א קונ"א יא; משפט כהן סז), שהזמירה האסורה מהתורה בגפן היתה בראשי הענפים או חלקים מהם, שהיא מעודדת צמיחה ומתן פירות נוספים. ואילו זמירת הענפים עד הגזע שנוהגת כיום בגפנים מורכבים, נועדה לקיים את הגפן לשנים רבות, ולכן איסורה מדברי חכמים. אמנם ברור שמה שנוהגים היום לזמור את מקצת הענפים שרוצים שיתנו פרי לאחר שתי עיניים או שלוש, זו היא הזמירה שאסורה מהתורה.
[6]. לכאורה קשה, שגם גיזום למטרה אחרת, כיוון שהוא מועיל להשבחת העץ, יש בו איסור של 'פסיק רישא', שאיסורו מהתורה. וכך דעת התוס' סנהדרין כו, א, 'לעקל', שגם הנצרך לעץ, מותר לו לחותכו רק במידה והחיתוך קשה לעץ. אולם רמב"ם (פהמ"ש ד, ו), כתב במפורש שגיזומים אלה מותרים הואיל ואין כוונתם להשבחת העץ. ומשמע שכך הדין אפילו אם יקצוץ במקום המתאים לזמירה. ולמד מזה מרן הרב (קונ"א ט), שאין איסור פסיק רישא בשביעית. ע"כ. וכן הדין לפי הרמב"ם לגבי הרוצים לקצוץ עצים להסקה או לסכך או לעקלים. (ואולי אפשר ללמוד זאת מכך שמותר לקטוף את פירות השמיטה, ואף הקטיף גורם להצמחה בעונה הבאה כזמירה).
אמנם לתוס' (הסוברים שפסיק רישא אסור בשביעית), יש לברר איך התירו גיזומים שאיסורם דרבנן לצורך אוקמי, הרי תוך כדי הטיפול לאוקמי הוא גם משביח את העץ. וכתב מרן הרב (קונ"א יא), שלמרות שהוא פסיק רישא לאברויי – מותר. ופירש הרצי"ה (עוללות שביעית ב), שהואיל וכוונתו מפורשת לאוקמי בלבד, והיא אחרת מכוונת אברויי, כוונת האוקמי מבטלת את תועלת ההשבחה הצדדית. ע"כ. ומוכרחים לומר זאת, שאם לא כן, כל היתר לאוקמי מתבטל, כי כל פעולת אוקמי קצת משביחה (לעיל הערה 2).
