ו – שמיטת כספים

א – מצוות שמיטת כספים

מצווה מהתורה שבסוף שנת השמיטה ישמיטו כל ישראל את החובות שאחיהם בני ישראל חייבים להם, ולא יתבעו אותם מהם יותר. שנאמר (דברים טו, א-ג): “מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ”. וכל התובע חוב שהיה צריך לשמוט בסוף השמיטה, מבטל מצוות עשה, שנאמר: “שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ”, ועובר על מצוות לא תעשה, שנאמר: “לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ” (רמב”ם ט, א).

מצווה זו מתקיימת בסוף שנת השמיטה, שבתום השנה שבה כל בעלי השדות שמטו את הפירות שבשדותיהם, כאשר החמה שוקעת ושנת השמיטה מסתיימת, גם ההלוואות נשמטות ופוקעות. שנאמר: “מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה”. לפיכך, עד סוף שנת השמיטה עוד יכול המלווה לתבוע את חובו, וכשתשקע החמה ביום האחרון של השנה השביעית, החובות נשמטים ואסור לתובעם (רמב”ם ט, ד; שו”ע חו”מ סז, ל).

קיומה של המצווה מהתורה תלוי בדין היובל, שרק כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט בנחלתו, וכל השדות שנמכרו חוזרות בשנת היובל לבעליהן – ההלוואות נשמטות בסוף השנה השביעית. אבל עתה שהיובל בטל, מהתורה מצוות שמיטת כספים בטלה, וחכמים תקנו להמשיך לקיימה זכר למצווה, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל (רמב”ם ט, ב-ג).

מצווה זו מתפשטת גם לחוץ לארץ, הואיל והיא נוהגת בכסף ולא בדבר שגדל מהארץ. וכן למדו חכמים ממה שנאמר: “כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'”, קריאת השמיטה נמשכת לכל מקום (קידושין לח, ב).

בפועל, בארצות רבות לא נהגו ישראל לקיים את מצוות שמיטת כספים, אלא המשיכו לגבות חובות גם לאחר השמיטה בלא כתיבת פרוזבול שמקיים את החוב למרות השמיטה (להלן ה). יש אומרים שהם סמכו על דעות היחידים הסוברים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, או שאין שמיטת כספים נוהגת בחוץ לארץ. ויש אומרים שמנהגם מבוסס על הסכמת הציבור שההלוואות ניתנות על תנאי שהשמיטה לא תחול עליהן (להלן הלכה ד). ואע”פ כן דעת רוב הפוסקים ששמיטת כספים חלה בזמן הזה מדברי חכמים בכל העולם, וכדי לגבות את החובות אחר השמיטה צריכים לכתוב שטר פרוזבול (רמב”ם ט, ג; שו”ע חו”מ סז, א). [1. יש אומרים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל (רב נטרונאי גאון, רז”ה). ויש אומרים שנוהגת מדברי חכמים בארץ ולא בחוץ לארץ (ר”י ברצלוני). וי”א בדעת הרמב”ן ששמיטה בזמן הזה מהתורה (התומים והגר”א). אמנם דעת רובם המכריע של הראשונים ששמיטת כספים נוהגת מדברי חכמים גם בחו”ל (רמב”ם, סמ”ג, רשב”א, רא”ש, כפתור ופרח, שו”ע חו”מ סז, א; שועה”ר הל’ הלוואה לד; פאת השולחן כט, ד, ועוד רבים). לפי זה חייבים לכתוב פרוזבול בחו”ל כדי שהחובות לא יושמטו, וכ”כ בשו”ע. אלא שבמקומות רבים לא נהגו לכתוב פרוזבול ואע”פ כן גבו חובות. והרא”ש תמה מאוד על מנהגם, וניסה לבטלו, אבל לא מחה בגובי החובות מפני שאולי מתוך כך שכולם נהגו לגבות חובות נעשו ההלוואות על דעת שלא יישמטו, ואולי סמכו על מה שהיו רגילים לכתוב בשטר שיהיו גובים אותו “בכל צד שיוכל בין בדברים דתיים ובין בדברים שאינם דתיים” (תשובות הרא”ש כלל עז, ב; עז, ד. עיין להלן בהלכה ד, באיזה אופן התנאי מועיל). והרמ”א חו”מ סז, א, כתב עפ”י הרא”ש שאף שלכתחילה צריך להיזהר לכתוב פרוזבול, אין לעכב את גביית החובות בלא פרוזבול. ע”כ. וכן היה המנהג הרווח בקהילות חו”ל, שגם כשלא כתבו פרוזבול גבו חובות. ובשו”ת כתב סופר חו”מ ט, ביאר שהמצווה להחזיר הלוואה מהתורה, ואילו השמיטה מדרבנן, ויש ספק אם נוהגת עכשיו. הרי שאם יגבו את החובות אחר השמיטה יכנסו לספק איסור דרבנן, ואם לא יגבו, יעברו על ספק איסור תורה של גזל.]

ב – האיסור להימנע מלהלוות ומגמת המצווה

הזהירה התורה מאוד, שלא נימנע מלהלוות כסף לאנשים נאמנים לקראת שנת השמיטה. שהואיל והם אנשים שרגילים להחזיר את חובם בזמן, רוב הסיכויים שיצליחו להחזיר את חובם לפני תום השמיטה, ואין לחשוש יתר על המידה שמא לא יצליחו להחזיר את חובם והחוב יישמט. וזהו שנאמר (דברים טו, ט-י): “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה’ וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ”.

אמנם כאשר מבקש ההלוואה ידוע כאדם לא אמין, בכל השנים אין מצווה להלוות לו (שו”ע חו”מ צז, ד). וקל וחומר שאין מצווה להלוות לו לקראת השמיטה, שכן המצווה היא להלוות ולא לתת מתנה. [2. בשו”ע חו”מ צז, ד, מבואר שנכון שלא להלוות לאדם שאינו נאמן או לבזבזן שרגיל להוציא את כספו שלא לצורך. “וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא ללוותו ממה שילווהו ויצטרך לנגשו אח”כ ויעבור בכל פעם משום (שמות כב, כד): לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה”. וכן ביאר במנחת שלמה א, מז, א, לעניין שמיטה, שהאיסור להימנע מלהלוות לקראת שנת השמיטה הוא ללווים נאמנים שרגילים להחזיר הלוואות בזמן. אבל למי שאינו נאמן אין איסור, מפני שכאשר הוא נמנע מלהלוות לו, הוא בעצם נמנע מלתת לו מתנה. ועיין בפנים יפות טו, ד; וב”ח חו”מ סז, כ.] הרי שהמצווה היא להלוות לאנשים נאמנים שמסתבר שיחזירו את חובם, אלא שבכל הלוואה יש סיכון מסוים, שמא הלווה ייקלע לקשיים לא צפויים ולא יצליח לפרוע את חובו, ולסיכון הזה נצטווינו להיכנס כדי לקיים את מצוות ההלוואה. ואף לקראת השמיטה נצטווינו שלא להימנע מלהעניק הלוואות לאנשים נאמנים, למרות שאם לא יצליחו להחזירן עד סוף השמיטה, נצטרך לשומטן.

מגמת המצווה לסייע לעניים שלא הצליחו לשלם את חובם, שאחת לשבע שנים יוכלו להשתחרר מעול החובות שְהִשְׂתָּרְגוּ על צווארם. וקבעה התורה את זמן פקיעת החובות בתום השנה השביעית, כדי שיוכלו להתחיל מחדש את מחזור שבע השנים כשהם משוחררים מעול החובות.

כיוון שמגמת המצווה היא לסייע לעניים, לווה שיש בידו אפשרות להחזיר את חובו לאחר השמיטה, למרות שמצד הדין הוא פטור, מצווה שישלם את הסכום שקיבל בהלוואה. והמשלם את דמי חובו למרות הפטור, רוח חכמים נוחה הימנו. ואם ניצל את שמיטת החוב ולא שילם, אין רוח חכמים נוחה הימנו והרי הוא נבל ברשות התורה. וכך יעשו, כשיבוא הלווה להחזיר את חובו, צריך המלווה לומר לו: “משמט אני את חובי ואינך חייב להחזירו לי”. ואם אמר הלווה: “אף על פי כן רצוני שתקבל ממני סכום זה במתנה” – יקבל ממנו. ואם הלווה לא אמר כן אלא רצה לתת את הכסף כהחזר חוב, אין רשות למלווה לקבלו. אבל מותר לו להסביר את ההלכה כדי שהלווה יבין שרק בדרך מתנה מותר למלווה לקבל את דמי החוב (משנה שביעית י, ט, משנה ראשונה שם; גיטין לז, ב; רמב”ם ט, כח; שו”ע סז, לו; אג”מ חו”מ ב, טו). [3. נלענ”ד שככל שקרובים יותר לזמן השמיטה וסכום ההלוואה גדול יותר ומצבו של הלווה השתפר יותר, כך מצוותו גדולה יותר להחזיר את החוב למרות השמיטה.]

ג – מצוות הלוואה בתורה

ההלוואות שדיברה בהן התורה, הן בעיקר הלוואות קטנות לזמן קצר שאנשים נצרכו לקחת כדי לקנות לעצמם מזון. וכפי שאמרו חכמים (מכות ג, ב): סתם הלוואה לשלושים יום. שכן עד העת החדשה, בה למד האדם לייצר את מזונו ומלבושיו ושאר צרכי ביתו בכמויות גדולות ובזול, המחסור היה גדול, ואנשים עבדו בעבודות קשות כדי להשיג לבני ביתם לחם לאכול ובגד ללבוש. ואף שעבדו לפרנסתם לעיתים נותרו ללא כסף, מפני שעדיין לא סיימו את עבודתם או מפני שעדיין לא שילמו להם או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו עניים שאינם מסוגלים לעבוד שצוותה התורה לתת להם צדקה, אלא הם נצרכו להלוואה שתאפשר להם לשרוד עד אשר יקבלו את שכרם. ולעיתים אף אדם שנחשב אז עשיר, כי היה לו בית נאה ורהיטים טובים, נותר בלא כסף מזומן לקנות מזון לבני ביתו, ומצווה מהתורה להלוות גם לו בשעת דוחקו. אלא שאם באו עני ועשיר לבקש הלוואה, מצווה להקדים את העני, כי מצבו דחוק יותר, ואילו העשיר יכול בשעת הדחק למכור מעט מרכושו בזול כדי להתקיים (ב”מ עא, א; שו”ע חו”מ צז, א). אמרו חכמים, שמצוות ההלוואה גדולה ממצוות הצדקה, מפני שהצדקה משפילה את האדם ואילו בהלוואה כבודו נשמר, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לשקם את עצמו. והמעלה הגדולה ביותר, היא מעלת זה שנותן לעני עבודה (שבת סג, א; שו”ע יו”ד רמט, ו). עוד אמרו חכמים (סוכה מט, ב), שיש צד במצוות ההלוואה שהיא גדולה ממצוות הצדקה, מפני שהיא ניתנת לעניים ולעשירים, ואילו הצדקה ניתנת לעניים בלבד. אמנם ככלל מצוות הלוואה נחשבת כענף של מצות הצדקה (רמב”ם מתנות עניים י, ז). על ההלוואות הללו הזהירה התורה (שמות כב, כד): “לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ”. [4. כך ניתן ללמוד מהגדרת המצווה שהיא גם לעשירים בשעה שהם דחוקים, וכפי שכתב החינוך תעט: “אף בעשירים הגדולים גם כן תתקיים מצוות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירים אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני מקרה אחר…” וכ”כ בשו”ע חו”מ צז, א: “ואפילו עשיר שצריך להלוות, מצווה להלוותו לפי שעה”, הרי שהוא מפני דוחקו. וכ”כ רבנו יונה בפירושו לאבות א, א: “להלוות להם ממון בשעה שאינו מצוי בידם”. וכ”כ באהבת חסד ח”א א, א: “ומצווה גם כן להלוות לעשיר לפי שעה בשעה שאין המעות מצוי לו”. וכ”כ שם בפרק ו, נתיב החסד ג.]

לעומת זאת בימינו, תנאי החיים השתפרו מאוד, ורבות מן ההלוואות שאנשים לוקחים כיום הן הלוואות גדולות שעיקר יעודן השקעה, כגון הלוואה לקניית דירה שתחסוך את הצורך לשלם שכר דירה חודשי, או הלוואה לצורך הקמת עסק שיניב רווחים, או לצורך מימון לימודים גבוהים שיאפשרו אח”כ פרנסה בכבוד. וכיוון שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה, נותן הכסף זכאי לקבל אחוזים מהרווח עבור השקעתו. לכתחילה היה ראוי שיחשבו כמה רווחים נוצרו בזכות ההשקעה כדי לחלקם ביניהם. אלא שהואיל וחישוב זה קשה ומורכב מאוד, נעזרים ב’היתר עסקה’, לפיו חלק מההלוואה הופך לפיקדון, והריבית לאחוזי רווח. ומסכמים מראש מה יהיו אחוזי הרווח שהמלווה יקבל, בין אם התוכנית העסקית תצליח יותר או פחות.

ואמנם מי שיסכים להעניק הלוואות גדולות בחינם כדי לסייע לחברו לקנות דירה או להתחיל עסק או לשלם שכר לימוד, או לקנות דברי מותרות, יקיים בהלוואתו מצווה של גמילות חסדים. אבל לא הטילה התורה על האדם מצווה לעשות כן, כי רק לאדם דחוק עבור צורכי הקיום שלו נצטווינו להעניק הלוואה. וכן לקראת השמיטה, אם יזהר אדם שלא לתת הלוואות לצרכי השקעות או מותרות, לא תחול עליו האזהרה החמורה (דברים טו, ט): “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ…”

ד – אילו חובות נשמטים

שביעית משמטת את כל סוגי ההלוואות, בין הלוואות קטנות ובין גדולות, בין אם נעשו על-פה ובין אם נכתבו בשטר, בין אם היו לצורך קיומי ובין אם היו לצורכי מותרות. ואף אם נכתב בשטר, שכל נכסי הלווה יהיו ערבים להחזרת החוב, בסיום השמיטה החוב נשמט. אמנם אם נכתב בשטר שפירעון החוב יהיה מקרקע מסוימת, אין השמיטה משמטת את החוב, מפני שהוא נחשב כגבוי ועומד מהקרקע שנקבעה לכך (גיטין לז, א; רמב”ם ט, ו). [5. המתנה על השביעית שלא תשמט, תנאו בטל, כי התנה כנגד מה שכתוב בתורה. אבל אם באופן אישי קיבל על עצמו לשלם, תנאו קיים. וכפי שאמרו (מכות ג, ב), שהמלווה את חברו “על מנת שלא תשמטני בשביעית – אין שביעית משמטתו, על מנת שלא תשמטני שביעית – שביעית משמטתו”. וכן נפסק ברמב”ם (ט, י) ושו”ע (חו”מ סז, ט). אמנם מלכתחילה יש אומרים שאסור להתנות תנאי אישי, כי התורה צוותה שישמטו ישראל את החובות, אלא שאם תנאו היה אישי, תנאו קיים (ב”ח חו”מ סז, יב; חת”ס חו”מ קיג; מרן הרב עזרת כהן מב). אמנם מדברי רובם המכריע של הראשונים והאחרונים עולה במפורש שמותר לעשות תנאי אישי שכזה. וכן משמע מדברי רמב”ן גיטין לז, א; וריטב”א, מאירי ור”ן לגיטין לו, א, ששאלו מדוע צריך לעשות פרוזבול, הרי ניתן לעשות תנאי. ותרצו תירוצים שונים, ולא תירצו שאסור לעשות כן לכתחילה. ובתבואות שור (סוף מכות) כתב שאם המלווה מבקש לעשות תנאי אישי, והלווה מסרב, עדיין המלווה חייב להלוות לו ולא להימנע מחמת השמיטה. ומדברי הראשונים שהוזכרו עולה שאינם מסכימים לדעתו.]

נתן הלווה למלווה משכון כנגד ההלוואה, החוב אינו נשמט, הואיל והמשכון עצמו עומד במקום החוב. ואם ירצה הלווה לקבל את המשכון שלו, יצטרך לשלם את דמי ההלוואה. ואם שווי המשכון פחות מסכום ההלוואה, לדעת רבים, רק החלק שכנגד שווי המשכון אינו נשמט והשאר נשמט (רמב”ם ט, יד; שו”ע סז, יב. ולר”ש שביעית י, ב; רא”ש גיטין ד, יז, גם השאר אינו נשמט).

ההלוואה נשמטת בתנאי שזמן פירעונה הגיע לפני תום שנת השמיטה, וכבר יכול היה המלווה לתבוע את חובו. אבל חוב שזמן פירעונו לאחר סיום השנה השביעית, אינו נשמט (רמב”ם ט, ט).

רק הלוואות נשמטות בשביעית, אבל חובות שחייבים הקונים לשלם לבעל החנות אינם נשמטים, הואיל ואינם באים מכוח הלוואה, אלא הם תשלום עבור מוצרים. ואם נצטברו לקונה חובות, וסיכמו את התשלום שעל הקונה לשלם לבעל החנות, נעשה התשלום כהלוואה והשביעית משמטת אותה. שכר שצריך אדם לשלם לפועל אינו נשמט, מפני שאינו תשלום שמגיע מכוח הלוואה, אלא שכר עבודה. אמנם אם הצטברו לבעל העסק חובות לשכירו, וסיכמו את דרכי התשלום וזקפו אותו כהלוואה, השביעית משמטת אותה. [6. כ”כ תוס’, רמב”ן, ר”ן, רשב”א, ריטב”א ותוס’ רא”ש בכתובות נה, א; כפתור ופרח מט; מהר”ם מרוטנבורג. וכ”כ ריבמ”ץ, רע”ב למשנה י, ב. וזה לשון שו”ע חו”מ סז, ד: “אין שביעית משמטת אלא מִלווה”. ויש שרצו לטעון, שאין הקפת החנות ושכר השכיר נשמטים כאשר זמן פרעונם אחר ר”ה, אבל אם זמן פרעונם היה לפני ר”ה – נשמטים. כך משמע מב”י סז, יד, ולכן כתב שקנייה חד פעמית, כיוון שזמן פרעונה מיד, נשמטת בשביעית. וכ”כ תוס’ יו”ט י, ב. כן פסקו לעניין קנייה סמ”ע סז, כו; ערך לחם יא; קצוש”ע קפ, י; אול”צ ז, א. ומשמע שלעניין שכר שכיר, מודים שאינו נשמט. ובמאמ”ר כב, יג-יד; כב, לא, החמיר גם לעניין שכר שכיר ושכר דירה. וקשה מאוד על דעתם, שהרי רק לגבי הלוואה נזכרה שמיטה, כדי לסייע לעניים שלא הצליחו לפרוע את חובם, ומדוע אדם ששכח לשלם חובו לחנות או לפועלים יהיה פטור מלשלם אותו. וכפי שלמדנו כך כתבו כל הראשונים, ורוב האחרונים, ומהם: לבוש, ב”ח, ח”מ, ב”ש, אורים ותומים, גר”א, פאת השולחן, ערוה”ש, ישועות ישראל, חזו”ע. ]

המלווה לחברו חלב או ביצים, כיוון שהלווה אינו מחזיר לו אותם עצמם אלא חלב וביצים כנגדם, הרי זה כהלוואה שנשמטת בשמיטה. ובתנאי שלפני סיום השביעית עבר הזמן שבו הלווה היה צריך להחזיר את המוצרים שלווה (מלאכת שלמה שביעית י, ב; בא”ח כי תבא כו).

חובות וקנסות שנפסק בבית הדין שאדם חייב לשלם לחברו, אינם נשמטים. וכן המוסר את שטר חובו לבית הדין, ואמר להם: גבו אתם את חובי, אינו נשמט. מפני שנאמר (דברים טו, ג): “וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ”, דווקא חובות שבידך תשמט אבל חובות שביד בית דין אינם נשמטים (ספרי שם; משנה שביעית י, ב; ירושלמי י, ב; רמב”ם ט, טו). גם כסף שאדם חייב לקופת גמילות חסדים וצדקה אינו נשמט, כי קופת הצדקה נחשבת תחת אחריות בית הדין (רשב”א, שו”ע סז, כח).

ה – תקנת הפרוזבול

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שבקשו הלוואות והתקשו לפורען, וכנגד זה נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט): “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה’ וְהָיָה בְךָ חֵטְא”. לפיכך תיקן הלל הזקן שיעשו פרוזבול שיפקיע את שמיטת החובות, וכך יוכלו העשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה בלא לחשוש שיפסידו את כספם. וזו משמעות המילה ‘פרוזבול’ – תקנת עשירים כדי שיוכלו להלוות לעניים (משנה שביעית י, ג; גיטין לו, א – לז, א).

יסודו של הפרוזבול בדין התורה הקובע שחובות שמסורים לידי בית הדין אינם נשמטים בשביעית, כמבואר בהלכה הקודמת. אלא שלשם כך היה המלווה צריך למסור את שטרות החוב שלו לבית הדין, ולהטריח את בית הדין לטפל בגביית החוב. ותיקן הלל הזקן שיסתפקו בכתיבת שטר פרוזבול שבו המלווה מודיע שחובותיו מסורים לבית הדין, בלא שימסרם בפועל לבית הדין, ועל ידי כך יוכל מכוח בית הדין לגבות לאחר השמיטה את כל החובות שחייבים לו, בין אם כתבו עליהם שטר בין אם נתנו בעל פה. ואמנם בזמן שחובת השמיטה מהתורה – הפרוזבול אינו מועיל, הואיל ובפועל השטרות אינם נמסרים לבית הדין. אולם מאז שבטל היובל קיום השמיטה מדברי חכמים, ועל כן יכול היה הלל לתקן שהפרוזבול לבדו יועיל.

ההיגיון במצוות התורה ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל היתה חלקת אדמה שממנה יכלה להתפרנס, וממילא מספר העניים היה מועט יחסית, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה צוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפורעם עד סוף השנה השביעית. ורק במקרים נדירים כאשר היה מדובר בחוב גדול ומסוכן במיוחד, היה המלווה טורח למסור את שטרו לבית הדין, או דורש עבורו קרקע או משכון כעירבון להבטחת החזרתו. אבל לאחר שהיובל התבטל, לרבים מישראל כבר לא היתה נחלה, וממילא מספרם של העניים עלה ומצבם נעשה דחוק יותר, והתרבו מאוד מבקשי ההלוואות, ורבים מהם התקשו להחזירן בזמן. ואם העשירים היו מקיימים את המצווה ומלווים לכל דורש, רבים מהם היו פושטים את הרגל בסוף השביעית. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאין לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א). לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלא חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את החובות מדין השמיטה. ותקנה זו מועילה לעשירים שיוכלו לקיים את מצוות ההלוואה, ומועילה לעניים שיוכלו לקבל הלוואות. [7. ההסבר הכללי שכתבתי מתאים לכל הדעות. אמנם החילוק בין מסירת שטרות לבית דין שמועילה לשמיטה מהתורה ובין פרוזבול שמועיל לשמיטה מדברי חכמים, הוא לפי ריטב”א מכות ג, ב; ר”ן ורבינו קרשקש לגיטין לו, א; בעל התרומות מה, יא, ועוד רבים. אולם לתוס’ גיטין לו, א, ‘מי’, פרוזבול מועיל גם כאשר שמיטת כספים מהתורה, ותקנת הלל היתה לפרסם הלכה זו, כדי שיהיו הכל נוהגים לכתוב פרוזבול ולא ימנעו מלהלוות. ולרש”י (עפ”י תוס’ מכות שם) ורמב”ן, אין הבדל בין מסירת שטרות החוב לבית הדין לכתיבת הפרוזבול, בשני המקרים אין הדבר מועיל לשמיטה מהתורה. ורק מפני ששמיטה מדברי חכמים, תיקן הלל שמסירת החובות לבית הדין תמנע את השמטתם, ומה שדרשו מהפסוק אינו אלא אסמכתא.

רבים שאלו, לשם מה היה צריך לתקן פרוזבול, הרי כפי שמבואר בהלכה ד’, יכול המלווה להתנות עם הלווה שלא ישמיט הוא חוב זה, וכן יכול לדרוש משכון? אלא שפעמים רבות בעת מתן ההלוואה ישנה אופטימיות שהלווה יחזיר את החוב בזמן, ולא מתאים לבטא אז חשדנות כלפי אמינותו של הלווה ולהתנות שחוב זה לא יושמט בשביעית או לדרוש משכון. ובמיוחד לפי מה שביארתי שעיקר ההלוואות שדיברה בהן התורה היו הלוואות קטנות לצרכי מזון. וגם לא ניתן להמליץ לקבוע את זמן החזרת החוב לאחר השביעית, כי בדרך כלל המלווה מעוניין שהחוב יוחזר מוקדם יותר. בנוסף לכך, אם כל אחד יצטרך להבטיח את חובותיו באופן אישי, יוכלו להתגלע וויכוחים אם אכן עשו תנאי ואם עשוהו כראוי וכו’. אבל כאשר תיקן הלל שיעשו פרוזבול, כולם יזכרו לעשותו ולא יהיו יותר וויכוחים על תוקפם של החובות אחר השמיטה. בנוסף לכך, על ידי הפרוזבול נעשה זכר לשמיטת כספים, שיודעים שיש שמיטת כספים אלא שהפרוזבול מפקיעו (ריטב”א מכות ג, ב). ועיין ברמב”ן וריטב”א לגיטין לו, א. ]

ו – פרטי דיני הפרוזבול

הפרוזבול הינו שטר שכתוב בו: “מוסר אני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל החובות שיש לי, ועל ידי כך אוכל לגבות אותם בכל זמן שארצה”.

אדם שהעניק הלוואות רבות לאנשים שונים, די לו בפרוזבול אחד, שכן בפרוזבול אחד הוא מוסר את כל חובותיו לבית הדין (משנה שביעית י, ה; שו”ע סז, כו).

הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות שנתן המלווה עד זמן חתימת הפרוזבול, שעל ידי הפרוזבול הם נמסרים לבית הדין. אבל הלוואות שיינתנו אחר חתימת הפרוזבול נשמטות בסוף השביעית (משנה י, ה; רמב”ם ט, כב).

יש מי שאומר, ששטר הפרוזבול צריך להתקיים בפני בית הדין עצמו, היינו שהשטר יימסר בפועל לבית הדין, ויחתמו עליו הדיינים או שני עדים שראו שהחובות נמסרו לבית הדין. אבל לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין צריך למסור את הפרוזבול לדיינים, אלא העיקר שהמלווה יכתוב בפרוזבול שהוא מוסר את חובותיו לבית הדין שבמקום פלוני, אפילו הם בעיר אחרת, ויחתמו על כך שני עדים (שו”ע ורמ”א סז, כ-כא).

יש אומרים שבית הדין שמוסרים לו את החובות צריך להיות של רבנים חשובים, מגדולי החכמים שבדור (רמב”ם ט, יז). ויש אומרים שאפשר למוסרם לכל שלושה רבנים (רמב”ן, רשב”א, רא”ש ורמ”א). למעשה, נכון למסור את החובות לבית דין חשוב שבאותו אזור, אבל אין צורך לדקדק שיהיה החשוב שבדור, מה עוד שלא ניתן לקבוע מי הוא בית הדין החשוב שבדור (עיין שו”ע סז, יח).

טוב שהעדים החותמים על הפרוזבול יהיו כשרים לעדות ולא קרובים זה לזה, אולם מצד הדין אפשר לקיים את הפרוזבול גם על ידי עדים פסולים וקרובים, הואיל וגביית החוב אינה נעשית מכוח העדים, אלא מכוח זה שהמלווה מסר את הלוואותיו לבית הדין, וחתימת העדים אינה אלא לקיום הדבר.

כיוון שאין בכתיבת הפרוזבול עשיית דין, אפשר לכותבו בלילה. אפשר לעשות שליח לכתיבת הפרוזבול (מאמ”ר כג, ו-ח). [8. תלמידי חכמים שהלוו זה לזה רשאים להודיע לתלמידיהם שהם מוסרים חובותיהם לבית הדין, ובכך יעשו פרוזבול והחובות לא יישמטו (שו”ע סז, כ). ויש אומרים שגם שאר אנשים יכולים לעשות כן (רמ”א שם), ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם.]

כשם שנשים חייבות בכל מצוות השביעית, כך חייבות במצוות השמטת החובות, וכדי שלא יישמטו עליהן לעשות פרוזבול. בני זוג שמנהלים חשבון משותף, יכול אחד מהם לחתום על פרוזבול עבור חשבונם המשותף. ואם יש להם חשבונות נפרדים, צריך שזה שחותם על הפרוזבול יציין במפורש שהוא כולל גם את חשבונות בן או בת זוגו (עי’ שו”ע סז, כה).

תקנו חכמים שהפרוזבול יחול בתנאי שיש ללווה או לאשתו זכות בקרקע כלשהי, שעל ידה יש מקום לחוב להתחיל להיגבות כבר בעת כתיבת הפרוזבול (ר”ש). ואין מדקדקים לברר זאת בעת שכותבים שטר פרוזבול, מפני שאין אדם שאין לו זכות בקרקע כל שהיא, שכן גם מי ששוכר דירה או אף קיבל קרקע בהשאלה למקום מיטתו, נחשב כמי שיש לו קרקע. למשל, בן שיש לו מיטה בבית הוריו, נחשב כמי שיש לו קרקע. ואם לא היתה ללווה שום קרקע, ואף לא קיבל רשות מאדם שיש לו קרקע להניח את מיטתו בחלקו, צריך המלווה להקנות או להשאיל לו קרקע בשיעור כלשהו, ועל ידי כך הפרוזבול יחול (משנה י, ו; שו”ע סז, כב-כה).

עברה השביעית ובא המלווה לגבות את חובו ואמר: פרוזבול היה לי ואבד. מאמינים לו ויגבה את חובו (שו”ע סז, לג).

ז – חומרות והידורים

אין השביעית משמטת אלא בסופה (שו”ע סז, ל), ולכן כותבים פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה. אמנם יש סוברים שלמרות שהחובות נשמטים בסוף השנה השביעית, איסור הנגישׂה מתחיל בתחילת השביעית, שכבר מאז אסור לגבות חובות, ולכן צריך לכתוב את הפרוזבול לפני תחילת השנה השביעית (רא”ש גיטין ד, יח; כ). ויש מהאחרונים שכתבו, שטוב לחוש לדעה זו, ובנוסף לפרוזבול הרגיל, לכתוב פרוזבול גם בסוף השנה השישית (תומים סז, כו). אבל לרובם המכריע של הפוסקים אין צריך לחוש לדעה זו, וכן המנהג.

יש סוברים שכל הכספים שמופקדים בבנק בתוכנית חסכון או בקרן השתלמות או פנסיה נחשבים כהלוואה, ואם ניתן לגבותם לפני סוף השמיטה, השמיטה שומטת אותם. אולם למעשה, כספים אלו הם השקעה או פיקדון ולא הלוואה ולכן אינם נשמטים. בנוסף לכך, רבים אומרים שהבנק אינו נחשב כחבר, שעל ההלוואות עימו חלים דיני השמיטה, אלא הוא ‘חברה בעירבון מוגבל’ שלא חלים עליה דינים אלו. [9. הרב אליהו במאמ”ר כב, ח, החמיר בכל זה. ובשמיטת כספים כהלכתה י, ה, נטה להקל וסיכם שנכון להחמיר. אולם מקובל לומר שהכספים שהופקדו בבנק הם השקעה או פיקדון. ומצד נוסף אין שמיטת כספים חלה על בנק, מפני שהוא חברה בע”מ, וכ”כ עטרת משה חו”מ סז, עמ’ מד, הואיל ואין שעבוד ההלוואה על האנשים בעלי הבנק אלא על נכסי החברה בלבד. ולכך נטה ריש”א, כמובא בשמיטת כספים י, הערה א. מנגד, יש שהחילו על חברה בע”מ דיני הלוואה, והם: יחו”ד ד, סד; מאמ”ר כב, יט.]

כיוצא בזה, יש סוברים שמשכנתא שמקבלים מהבנק נחשבת כהלוואה רגילה, ולכן כל תשלום שזמן פרעונו היה לפני סוף השביעית ולא שולם, נשמט. למעשה, אין המשכנתא כהלוואה אלא כעסקה, ולכן משלמים אחוזי רווח למלווה, וממילא אין השמיטה חלה עליה. בנוסף לכך, בנק המשכנתאות הוא חברה בע”מ, ורבים סוברים שלא חלים עליו דינים אלו.

יש סוברים שצ’ק נחשב כשטר חוב, ואם זמן פירעונו הגיע לפני סוף השמיטה, הרי הוא נשמט. ויש סוברים שאינו נשמט, מפני שדינו ככסף מזומן, שכן במקומות שונים אפשר לשלם בו. למעשה, טוב לכתוב על צ’קים פרוזבול, אבל בדיעבד אם לא כתבו, אין הם נשמטים, כי העיקר כסוברים שאין הצ’ק נחשב כשטר חוב שבין אדם לחברו. [10. הסוברים שצ’ק אינו נשמט הם: רשז”א במנחת שלמה ח”ג קכג, הואיל ויש לו דין כסף. וכ”כ באג”מ חו”מ ב, טו; שבט הלוי ט, רצא. ומנגד, יש סוברים שנשמט: מאמ”ר כב, י; חזו”ע דיני שמיטת כספים ד. עוד עיין בהלכה ד שיש סוברים שגם שכר שכיר והקפת חנות שזמן פרעונם לפני סוף השביעית נשמטים, ואין הלכה כמותם, אבל המחמירים חוששים לדבריהם.]

מכל החששות הללו, רבים כתבו שטוב שכל אדם יכתוב פרוזבול בסוף השנה השביעית, הואיל ולכל אדם יש חשבון בנק וחסכונות וכדומה. והמליצו לכתוב את הפרוזבול יחד עם התרת נדרים שבערב ראש השנה, ושכל איש יהיה שליח גם עבור אשתו. בנוסף לכך, יש בכתיבת הפרוזבול מעלה שעושים על ידו זכר לשביעית (ריטב”א מכות ג, ב; אורים ותומים חו”מ סז, ב; בא”ח כי תבוא כו).

יש חוששים שאולי אין ללווה קרקע, ולשם כך בעת שחותמים על הפרוזבול, מקנה אחד העדים למלווה סודר ותמורת זה המלווה מקנה ללווים שאין להם קרקע, משהו מהקרקע שברשותו. ויש שאף כתבו זאת בשטר הפרוזבול (מאמ”ר כג, יט). והמקובל שלא לחשוש לזה, כמבואר בהלכה הקודמת.

יש מהדרים לתת הלוואה לחבר לאחר חתימת הפרוזבול וקובעים שזמן פירעונה יהיה לפני תום השנה השביעית, כדי לקיים בה את מצוות השמטת הכספים. וטוב שהחבר יבוא להחזיר את ההלוואה, כדי שהמלווה יקיים את השמיטה בפיו ויאמר לו: “משמט אני” (בא”ח כי תבוא כו; מאמ”ר כב, לב-לג).

דילוג לתוכן