בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שבקשו הלוואות והתקשו לפורען, וכנגד זה נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא". לפיכך תיקן הלל הזקן שיעשו פרוזבול שיפקיע את שמיטת החובות, וכך יוכלו העשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה בלא לחשוש שיפסידו את כספם. וזו משמעות המילה 'פרוזבול' – תקנת עשירים כדי שיוכלו להלוות לעניים (משנה שביעית י, ג; גיטין לו, א – לז, א).
יסודו של הפרוזבול בדין התורה הקובע שחובות שמסורים לידי בית הדין אינם נשמטים בשביעית, כמבואר בהלכה הקודמת. אלא שלשם כך היה המלווה צריך למסור את שטרות החוב שלו לבית הדין, ולהטריח את בית הדין לטפל בגביית החוב. ותיקן הלל הזקן שיסתפקו בכתיבת שטר פרוזבול שבו המלווה מודיע שחובותיו מסורים לבית הדין, בלא שימסרם בפועל לבית הדין, ועל ידי כך יוכל מכוח בית הדין לגבות לאחר השמיטה את כל החובות שחייבים לו, בין אם כתבו עליהם שטר בין אם נתנו בעל פה. ואמנם בזמן שחובת השמיטה מהתורה – הפרוזבול אינו מועיל, הואיל ובפועל השטרות אינם נמסרים לבית הדין. אולם מאז שבטל היובל קיום השמיטה מדברי חכמים, ועל כן יכול היה הלל לתקן שהפרוזבול לבדו יועיל.
ההיגיון במצוות התורה ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל היתה חלקת אדמה שממנה יכלה להתפרנס, וממילא מספר העניים היה מועט יחסית, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה צוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפורעם עד סוף השנה השביעית. ורק במקרים נדירים כאשר היה מדובר בחוב גדול ומסוכן במיוחד, היה המלווה טורח למסור את שטרו לבית הדין, או דורש עבורו קרקע או משכון כעירבון להבטחת החזרתו. אבל לאחר שהיובל התבטל, לרבים מישראל כבר לא היתה נחלה, וממילא מספרם של העניים עלה ומצבם נעשה דחוק יותר, והתרבו מאוד מבקשי ההלוואות, ורבים מהם התקשו להחזירן בזמן. ואם העשירים היו מקיימים את המצווה ומלווים לכל דורש, רבים מהם היו פושטים את הרגל בסוף השביעית. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאין לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א). לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלא חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את החובות מדין השמיטה. ותקנה זו מועילה לעשירים שיוכלו לקיים את מצוות ההלוואה, ומועילה לעניים שיוכלו לקבל הלוואות.[7]