שביעית משמטת את כל סוגי ההלוואות, בין הלוואות קטנות ובין גדולות, בין אם נעשו על-פה ובין אם נכתבו בשטר, בין אם היו לצורך קיומי ובין אם היו לצורכי מותרות. ואף אם נכתב בשטר, שכל נכסי הלווה יהיו ערבים להחזרת החוב, בסיום השמיטה החוב נשמט. אמנם אם נכתב בשטר שפירעון החוב יהיה מקרקע מסוימת, אין השמיטה משמטת את החוב, מפני שהוא נחשב כגבוי ועומד מהקרקע שנקבעה לכך (גיטין לז, א; רמב"ם ט, ו).[5]
נתן הלווה למלווה משכון כנגד ההלוואה, החוב אינו נשמט, הואיל והמשכון עצמו עומד במקום החוב. ואם ירצה הלווה לקבל את המשכון שלו, יצטרך לשלם את דמי ההלוואה. ואם שווי המשכון פחות מסכום ההלוואה, לדעת רבים, רק החלק שכנגד שווי המשכון אינו נשמט והשאר נשמט (רמב"ם ט, יד; שו"ע סז, יב. ולר"ש שביעית י, ב; רא"ש גיטין ד, יז, גם השאר אינו נשמט).
ההלוואה נשמטת בתנאי שזמן פירעונה הגיע לפני תום שנת השמיטה, וכבר יכול היה המלווה לתבוע את חובו. אבל חוב שזמן פירעונו לאחר סיום השנה השביעית, אינו נשמט (רמב"ם ט, ט).
רק הלוואות נשמטות בשביעית, אבל חובות שחייבים הקונים לשלם לבעל החנות אינם נשמטים, הואיל ואינם באים מכוח הלוואה, אלא הם תשלום עבור מוצרים. ואם נצטברו לקונה חובות, וסיכמו את התשלום שעל הקונה לשלם לבעל החנות, נעשה התשלום כהלוואה והשביעית משמטת אותה. שכר שצריך אדם לשלם לפועל אינו נשמט, מפני שאינו תשלום שמגיע מכוח הלוואה, אלא שכר עבודה. אמנם אם הצטברו לבעל העסק חובות לשכירו, וסיכמו את דרכי התשלום וזקפו אותו כהלוואה, השביעית משמטת אותה.[6]
המלווה לחברו חלב או ביצים, כיוון שהלווה אינו מחזיר לו אותם עצמם אלא חלב וביצים כנגדם, הרי זה כהלוואה שנשמטת בשמיטה. ובתנאי שלפני סיום השביעית עבר הזמן שבו הלווה היה צריך להחזיר את המוצרים שלווה (מלאכת שלמה שביעית י, ב; בא"ח כי תבא כו).
חובות וקנסות שנפסק בבית הדין שאדם חייב לשלם לחברו, אינם נשמטים. וכן המוסר את שטר חובו לבית הדין, ואמר להם: גבו אתם את חובי, אינו נשמט. מפני שנאמר (דברים טו, ג): "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ", דווקא חובות שבידך תשמט אבל חובות שביד בית דין אינם נשמטים (ספרי שם; משנה שביעית י, ב; ירושלמי י, ב; רמב"ם ט, טו). גם כסף שאדם חייב לקופת גמילות חסדים וצדקה אינו נשמט, כי קופת הצדקה נחשבת תחת אחריות בית הדין (רשב"א, שו"ע סז, כח).
[5]. המתנה על השביעית שלא תשמט, תנאו בטל, כי התנה כנגד מה שכתוב בתורה. אבל אם באופן אישי קיבל על עצמו לשלם, תנאו קיים. וכפי שאמרו (מכות ג, ב), שהמלווה את חברו "על מנת שלא תשמטני בשביעית – אין שביעית משמטתו, על מנת שלא תשמטני שביעית – שביעית משמטתו". וכן נפסק ברמב"ם (ט, י) ושו"ע (חו"מ סז, ט). אמנם מלכתחילה יש אומרים שאסור להתנות תנאי אישי, כי התורה צוותה שישמטו ישראל את החובות, אלא שאם תנאו היה אישי, תנאו קיים (ב"ח חו"מ סז, יב; חת"ס חו"מ קיג; מרן הרב עזרת כהן מב). אמנם מדברי רובם המכריע של הראשונים והאחרונים עולה במפורש שמותר לעשות תנאי אישי שכזה. וכן משמע מדברי רמב"ן גיטין לז, א; וריטב"א, מאירי ור"ן לגיטין לו, א, ששאלו מדוע צריך לעשות פרוזבול, הרי ניתן לעשות תנאי. ותרצו תירוצים שונים, ולא תירצו שאסור לעשות כן לכתחילה. ובתבואות שור (סוף מכות) כתב שאם המלווה מבקש לעשות תנאי אישי, והלווה מסרב, עדיין המלווה חייב להלוות לו ולא להימנע מחמת השמיטה. ומדברי הראשונים שהוזכרו עולה שאינם מסכימים לדעתו.
[6]. כ"כ תוס', רמב"ן, ר"ן, רשב"א, ריטב"א ותוס' רא"ש בכתובות נה, א; כפתור ופרח מט; מהר"ם מרוטנבורג. וכ"כ ריבמ"ץ, רע"ב למשנה י, ב. וזה לשון שו"ע חו"מ סז, ד: "אין שביעית משמטת אלא מִלווה". ויש שרצו לטעון, שאין הקפת החנות ושכר השכיר נשמטים כאשר זמן פרעונם אחר ר"ה, אבל אם זמן פרעונם היה לפני ר"ה – נשמטים. כך משמע מב"י סז, יד, ולכן כתב שקנייה חד פעמית, כיוון שזמן פרעונה מיד, נשמטת בשביעית. וכ"כ תוס' יו"ט י, ב. כן פסקו לעניין קנייה סמ"ע סז, כו; ערך לחם יא; קצוש"ע קפ, י; אול"צ ז, א. ומשמע שלעניין שכר שכיר, מודים שאינו נשמט. ובמאמ"ר כב, יג-יד; כב, לא, החמיר גם לעניין שכר שכיר ושכר דירה. וקשה מאוד על דעתם, שהרי רק לגבי הלוואה נזכרה שמיטה, כדי לסייע לעניים שלא הצליחו לפרוע את חובם, ומדוע אדם ששכח לשלם חובו לחנות או לפועלים יהיה פטור מלשלם אותו. וכפי שלמדנו כך כתבו כל הראשונים, ורוב האחרונים, ומהם: לבוש, ב"ח, ח"מ, ב"ש, אורים ותומים, גר"א, פאת השולחן, ערוה"ש, ישועות ישראל, חזו"ע.
