ארכיון הקטגוריה: פרק ה – תורה ותפילה בשבת

א – לימוד תורה בשבת

מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ".

אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים, שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת שנועדה לתורה, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח עפ"י רמב"ם). אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. יוצא לכאורה לפי זה, שחובה להקדיש כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתיה ותוספת שינה של תענוג. ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה, ובתנאי שלא יאריכו מדי בתפילה. לפי זה יוצא שבפועל צריכים להקדיש לכל הפחות שש שעות בשבת לתורה, שיחד עם שלוש השעות המוקדשות לתפילה יהיו תשע שעות.

על גבי החלוקה הכללית, מחצה לעונג רוחני ומחצה לעונג גשמי, ישנה הדרכה נוספת, שתלמידי חכמים שרגילים לסגף עצמם במשך ימות השבוע בשקידת התורה, יוסיפו מעט בעונג גשמי, ואילו אנשי מעשה שאינם מספיקים ללמוד תורה כראוי בימות החול, ירבו יותר בלימוד התורה (ירושלמי שבת טו, ג, פס"ר סו"פ כג, ב"י רפח, א). וכן כתב הרמ"א (רצ, ב): "בעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע. ותלמידי החכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתיה קצת, דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע".

הטעם לכך, שהשבת נועדה להשלים את האדם שלימות גמורה, ברוחניות וגשמיות. ואנשי מעשה שעסוקים כל השבוע בעבודתם, זקוקים יותר להשלמה בלימוד התורה, ותלמידי חכמים שמתישים את גופם בשקידת התורה, זקוקים יותר להשלמה בעונג גשמי. מכל מקום אלו ואלו צריכים לתת מקום נכבד לעונג שבת רוחני ולעונג שבת גשמי, שעל ידי חיבורם יחד הם מפרים זה את זה, והאדם מגיע לשלמותו, וזוכה לעונג שבת עמוק ואמיתי.[1]


[1]. גמרא פסחים סח, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש… חלקהו, חציו לה' וחציו לכם… אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא (ישעיהו נח, יג): וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". הרי שביו"ט נחלקו, שלדעת ר' אליעזר אפשר שיהיה כולו לה', אבל בשבת מודה ר' אליעזר לר' יהושע שצריך גם אכילה ושתיה. וכתבו רוה"פ שצריך לחלק את השבת חציו לה' וחציו לכם (או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, העיתים, המנהיג, יש"ש). ומדברי הרמב"ם (שבת ל, י) משמע שיש להקדיש לתורה ותפילה יותר ממחצית הזמן, וכן למד הב"ח (רמב, א) ממה שאמרו "בעינן נמי לכם" משמע העיקר לה'.

בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) הובאה דעה שהשבת ניתנה לאכילה ושתיה, ודעה שהשבת ניתנה ללימוד תורה, ולבסוף סוכם: "הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות". ובפסיקתא אמרו שלא נחלקו דעות אלו אלא "מאן דאמר לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם באים ומענגים. ומאן דאמר לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה". והביאו את דברי הפסיקתא להלכה בשבולי הלקט, תניא רבתי, מאירי, וב"י רפח, א. משמע מהפוסקים, שאין הכוונה שת"ח יעסקו רק באכילה ושתייה, ופועלים רק בלימוד, אלא שעל גבי החלוקה למחצה, ת"ח יוסיפו מעט בעונג גשמי, ואנשי מעשה בלימוד תורה. וכ"כ הרמ"א רצ, ב, מהריק"ש, של"ה, שועה"ר רצ, ה, ועוד רבים. באופן זה אין הפוסקים שהביאו את הפסיקתא חולקים על הראשונים שהזכירו את הבבלי והירושלמי שהחלוקה היא מחצה על מחצה.

נחלקו הפוסקים לעניין התפילה. לעולת שבת (רמב, א), זמן התפילה בחציו לכם. ולדעת מהר"י וויל כמובא בדרכי משה או"ח תקכט, ב; יש"ש ביצה ב, ד; ומ"א תקכז, כב, זמן התפילה נכלל בחציו לה'. עוד נראה, שתלמידי חכמים שאינם מתייגעים ומסתגפים בלימוד, צריכים להקפיד שיהיה לפחות חציו לה'.

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

ב – סדרי הלימוד בשבת

לימוד התורה בשבת צריך להיות בשמחה ותענוג, ולכן כתבו כמה פוסקים, שאין ללמוד סוגיות מסובכות וקשות, מפני שבעת שהלומד אינו מבין את לימודו הוא שרוי במתח וצער. לפיכך נכון לחזור בשבת על דברים שכבר ידועים היטב, או ללמוד דברים בהירים ומובנים, כל אדם לפי רמתו. ואף תלמידי חכמים ראוי שילמדו בשבת סוגיות קלות שאין בלימודם יגיעה (או"ז, יעב"ץ). ויש אומרים שאדרבה, ראוי ללמדנים ללמוד סוגיות קשות ולהעמיק בהן (מחזיק ברכה רצ, ו). כפי הנראה אין כאן מחלוקת, אלא הכל תלוי באדם, מי שאוהב להקשות ולתרץ, יעסוק בסוגיות קשות, ומי שאוהב הבנות ישרות ובהירות, יעסוק בדברים מובנים.

עיקר הלימוד צריך להיות בדברים שמדריכים את האדם לחיות את חייו כראוי, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". וכן כתבו הפוסקים, שמי שיש לו שעות ספורות ללימוד, יקדישם ללימוד הלכה. וכן ילמד ענייני אמונה ומוסר, כדי לרומם את מחשבתו ולתקן את דרכיו (מ"ב רצ, ו. דרישה, ש"ך, ט"ז ליו"ד רמו. שועה"ר הל' ת"ת ב, ט). ואם כך בכל השבוע, על אחת כמה וכמה שראוי ללמוד בשבת דברי תורה שמכוונים את החיים, שהשבת היא פנימיות השבוע, ועניינה להאיר ולהדריך את ששת ימי המעשה. וכל אדם צריך לבחון בנפשו, בנוסף ללימוד ההלכה, איזה לימוד מאיר יותר את חייו, האם לימוד בספרי אמונה או תנ"ך או מוסר או חסידות. ותלמידי חכמים שעוסקים כל השבוע בכל תחומי הלימוד, אינם צריכים להדרכות אלו, וילמדו במקום שליבם חפץ.

טוב לחדש חידושי תורה בשבת, ואמרו בזוהר (ח"ג קעג, א) שבמוצאי שבת, בעת שהנשמה היתירה חוזרת למקומה, שואל הקב"ה איזה חידוש חידש כל יהודי על ידי נשמתו היתירה (של"ה מס' שבת נר מצווה נג). ואין הכוונה לחידושים שדורשים יגיעה וצער, אלא חידושים משמחים, שיש בהם הבנות חדשות על החיים. ומי שאינו יודע לחדש חידושים, ילמד דבר חדש (מחזיק ברכה רצ, ה; כה"ח ה).

מי שיש לו ילדים, טוב שילמד איתם תורה בשבת, ותהיה לו בזה מצווה כפולה, שמצווה על האב ללמד את בניו תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". ואמרו חכמים (קידושין ל, א): "כל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו לימדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות", שנאמר (דברים ד, ט): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". שעל ידי שהוא מלמד את בנו, התורה ממשיכה לעבור מדור לדור עד סוף כל הדורות. הוסיפו ואמרו חכמים (שם), שסבא שזוכה ללמד את נכדו תורה, זוכה למעלה גדולה בהעברת מסורת התורה, עד ש"מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני", שנאמר (דברים ד, ט-י): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" וסמוך לכך נאמר: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּחֹרֵב". וכיוון שהתורה ניתנה בשבת, יום השבת הוא היום המתאים ביותר להעברת מסורת התורה.

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

ג – שינה בשבת

מכלל מצוות עונג שבת – לישון בנחת, ואמרו: "שינה בשבת תענוג". אבל אין נכון לאדם לישון בשבת כדי לעבוד במוצאי שבת, כי בזה הוא הופך את השבת לנחותה מימות החול. וגם לא יישן בשבת כדי ללמוד תורה במוצאי שבת, כי בזה הוא מאבד את השעות הקדושות של השבת, שהלימוד בהן חשוב יותר מהלימוד שנלמד בימות החול (בא"ח ש"ש בהקדמה לשמות כתב על פי המקובלים, שהלימוד בשבת פועל פי אלף מהלימוד בימות החול. ועי' להלן כב, טו).

כמו כן אין נכון לאדם לעבוד יותר ביום חמישי ושישי, תוך מחשבה שישלים בשבת את שעות השינה שהחסיר. אלא להיפך, מצווה להתכונן בימות החול לשבת, להכין בימות החול את מאכלי השבת, לנקות את הבית, לכבס את הבגדים, לרחוץ את הגוף. ובוודאי שבכלל ההכנות לשבת, להגיע אליה רעננים ולא מותשים, כדי שנוכל להתרכז בלימוד, לכוון בתפילה ולהתענג בסעודות כראוי. רק בדיעבד במקרה שנוצר אונס והיה הכרח לעבוד יותר מן הרגיל ביום חמישי ושישי עד שהגיעו לשבת עייפים, מותר להשלים שעות שינה בשבת, אבל אסור לתכנן זאת מלכתחילה. וכל מה שאמרו ששינה בשבת תענוג, הכוונה שאם אדם רגיל לישון בכל יום כשבע שעות, אזי בשבת יישן כשמונה שעות, כדי להיות יותר נינוח ויותר רענן, אבל לא התכוונו שיהודים יהפכו חלילה את השבת לשפחה של ימות החול, שישלימו בה את שעות השינה שהחסירו בימות החול.

לגבי שינה בצהריים לגברים ישנם מנהגים שונים. הרמב"ם (שבת ל, י) כתב, שמנהג הצדיקים הראשונים שהיו משכימים בבוקר ומתפללים שחרית ומוסף, סועדים סעודה שנייה בביתם והולכים ללמוד בבית המדרש ברציפות עד לפנות ערב, ומתפללים מנחה וסועדים סעודה שלישית עד צאת השבת. ויש פוסקים שכתבו, שהרגיל לישון בצהריים, אל יבטל את שנתו, כי גם השינה מכלל עונג שבת (טור רצ). אלא שכמובן צריך להיזהר שהשינה לא תהיה מרובה עד שלא יוכל להקדיש את השעות הנדרשות ללימוד. שכבר למדנו (בהלכה א) שלכל הפחות צריך להקדיש בשבת שש שעות ללימוד התורה, ואם כן, ככל שאדם ישן יותר בצהריים כך עליו להוסיף יותר לימוד בליל שבת לאחר הסעודה או לפנות בוקר.

צריך להיזהר שלא לאכול יותר מדי בסעודות, מפני שאכילה מופרזת מעייפת מאוד, וגם אין ממנה עונג אמיתי, כי רק בשעה שהמאכלים עוברים בחיך נהנים מטעמם, אבל לאחר האכילה חשים כבדות ועייפות, ופעמים רבות גם דכאון, מפני שכל משאבי הגוף מגוייסים לעיכול הכמות הגדולה מדי של האוכל. ולאחר אכילה שכזו גם אין כוח להתרכז בלימוד או לשוחח שיחה יפה ועמוקה עם בני המשפחה. לפיכך צריך להיזהר מאוד שלא להפריז באכילה, כדי שהסעודה וכל מטעמיה יוסיפו מרץ וחיוניות ללימוד התורה. ומי שבכל אופן מתעייף מן הסעודה, יישן מעט אחריה, ויקום במרץ ללמוד תורה.

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

ד – דרשת השבת

הקפידו ישראל לקבוע דרשה חשובה בשבת, אליה היו הכל באים, ובה היו הרבנים דורשים בענייני הלכה ואמונה. ותקנה חשובה זו יסודה בהוראת ה' למשה בפרשת 'ויקהל': "אמר הקב"ה למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בניי. מכאן אמרו: משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו, שנאמר: וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵ-ל" (ילקו"ש ויקהל ת"ח).

אסור לקבוע סעודה בזמן הדרשה (שו"ע רצ, ב). ואמרו חכמים שזו אחת הסיבות לירידת אנשים עשירים מנכסיהם, ומשפחה אחת היתה בירושלים שקבעה סעודתה בזמן הדרשה, ובעוון זה נעקרה מן העולם (גיטין לח, ב).

סיפר רבי זירא, שבתחילה חשב שאותם האנשים הרצים לשמוע את הדרשה מחללים שבת, שאינם הולכים בנחת. אבל לאחר ששמע את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר: "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת", היה רץ גם הוא לדרשה. כיוון שהדרשה נועדה לכלל הציבור, קשה היה להתאים את רמתה לכולם, והיו כאלה שכבר ידעו את כל מה שהרב עמד ללמד, והיו שלא הבינו את דבריו. ועל זה אמרו חכמים: "אגרא דפירקא ריהטא", כלומר, עיקר שכר הדרשה על הריצה לקראתה (ברכות ו, ב). שעל ידי שאנשים רצים ומתקבצים לשמוע את הדרשה, נעשה כבוד לתורה, והשכינה שורה ביניהם, ומתוך כך הם זוכים להתחזק באמונה ולהתקשר יותר לתורה ולמצוות. מכל מקום גם מי שאינו משתתף בדרשה, צריך ללמוד תורה באותה שעה, ובשום אופן לא יקבע את סעודתו או יטייל בזמן הדרשה (מ"ב רצ, ז).

עיקר מגמת הדרשה ללמד את הציבור הלכה למעשה, ולהדריך את השומעים בדרכי ה', וכדברי חז"ל (ילקו"ש ויקהל תח): "ללמד להורות לישראל דברי תורה איסור והיתר". פעם הזדמנו רבי אבהו ורבי חייא בר אבא למקום אחד, דרש רבי אבהו בענייני אגדה ורבי חייא בענייני הלכה, עזבו רוב שומעיו של רבי חייא את דרשתו והלכו לשמוע את רבי אבהו. הקפיד רבי חייא על כך, מפני שרבי אבהו שינה מתקנת הדרשה, שנועדה בעיקר לענייני הלכה. ואף שרבי אבהו ניסה לפייסו, לא התפייס (סוטה מ, א). מן הסתם רבי אבהו סבר שהציבור נמצא במצב ירוד ולכן צריך לעודדו בענייני אמונה ואגדה, ואילו רבי חייא סבר שיש בכוחו לשמוע דברי הלכה.

 

למעשה, הכל תלוי בקהל ובמה שהוא צריך להשלמתו, ובדרך כלל צריך לשלב בדרשה דברי הלכה וטעמיה יחד עם דברי אמונה ומוסר, וכך נהגו רבים מגדולי ישראל (עי' טור או"ח רצ, ב"ח, מ"א, שועה"ר רצ, ג, ומ"ב ו).

על ראשי הקהילות מוטלת המצווה לחזק את לימוד התורה הציבורי בשבתות, ולקבוע שיעורים רבים ומגוונים, לגברים ונשים, למבוגרים וצעירים, בהלכה ואגדה, בתנ"ך ותלמוד, כדי שכל בני הציבור יוכלו להשתתף בשיעורים. ובכלל זה צריכים להתחזק בקביעת דרשה מרכזית עבור כלל הציבור, כדי לתת כבוד לתורה ולבצר את מעמדה.

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

ה – נשים בלימוד תורה בשבת

הבדל יסודי יש בין חיוב הגברים והנשים בתלמוד תורה. גברים, גם אחר שלמדו את כל ההלכות ואת כל יסודות האמונה עדיין חייבים לקבוע עיתים לתורה, לחזור על תלמודם ולהעמיק בו. ולהם ניתנה ההדרכה: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח). ואף שבכל ימות השבוע, כשעסוקים בעבודה, יוצאים ידי תלמוד תורה בלימוד של פרק אחד ביום ופרק אחד בלילה (מנחות צט, ב), בשבת צריכים הגברים לקיים את הפסוק הזה כפשוטו, כפי שאמרו חכמים: "יום השבת יעשה כולו תורה" (תדבא"ר א, לעיל א).

אולם נשים אינן חייבות לקבוע זמן ללימוד תורה, אלא חובתן לדעת את הדרכת התורה לחיים, כדי שהתורה תאיר ותכוון את דרכן הן בצד ההלכתי והן בצד האמוני והמוסרי. ומי שמספיק לה לשם כך לימוד מועט – יכולה להסתפק בו, ומי שנזקקת ללימוד מרובה – חובה עליה להרבות בלימוד. והדבר תלוי באופייה של האשה, ומשתנה מתקופה לתקופה. היו זמנים שבהם לימוד מועט הספיק לרוב הנשים, וכיום שהחיים מורכבים יותר והחכמה הכללית התרבתה, יש צורך שנשים תלמדנה הרבה יותר הלכה, אמונה ומוסר (פניני הלכה ליקוטים ח"א א, טז).

והואיל ואין לנשים חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ממילא גם אינן חייבות להקדיש את חציה של השבת ללימוד תורה. אולם כיוון שהתורה משמחת גברים ונשים כאחד, מצווה שנשים ילמדו תורה בשבת, שהלימוד מכלל עונג שבת הרוחני. בנוסף לכך, נשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, וכיוון שיום השבת מתאים ללימוד התורה, שהוא מקודש ובו ניתנה התורה, ראוי לנשים לקבוע לעצמן לימוד בשבת בענייני הלכה ואמונה. אלא שמצד הדין, כיוון שאינן חייבות לקבוע עיתים לתורה, בשנים שהן טרודות בהשגחה ובטיפול בילדיהן הקטנים, אינן חייבות לקבוע עיתים ללימוד עצמי בשבת. אבל נשים שאינן טרודות בטיפול בילדים, ראוי שירבו בלימוד בשבת, ויעשו זאת בשמחה ובנחת. וגם נשים שטרודות בענייני הבית, ראוי להן לקבוע לימוד מסוים בשבת, וטוב שישתתפו בשיעור תורה, מפני שגם הן זקוקות להדרכת התורה. וכן מצינו שבזמן חז"ל נשים השתתפו בדרשת השבת, ופעמים שהדרשות נמשכו זמן רב והנשים התאחרו לחזור לביתן.[2]

מעלה גדולה לבני זוג ששמחים ללמוד ביחד, שעל ידי הלימוד המשותף הם זוכים שתשרה השכינה ביניהם, והתורה תדריך את חייהם. אבל בני זוג שמתקשים ללמוד יחד, אינם צריכים להצטער על כך, כי לפעמים דווקא החיבה היתירה שביניהם, מקשה עליהם להתרכז יחד בלימוד.


[2]. למדנו מכך שגם לנשים אסור לעסוק בתשעה באב בתורה (שו"ע תקנד, א), שגם נשים שמחות בלימודה, וממילא היא מכלל עונג שבת. ועי' שאגת אריה סט. וכן למדנו שנשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, ולכן הן מברכות ברכת התורה (שו"ע או"ח מז, יד; רמ"א יו"ד רמו, ו). ואף דרשת השבת מיועדת לנשים, כמובא בספר תניא (הראשון) סימן יח: "ומצווה להיקהל בבתי כנסיות לדרוש מעניין היום לנשים". שכן למדנו מהמדרש על ויקהל (ילק"ש ויקהל ת"ח), שדרשת השבת היא כעין מצוות הקהל, ובמצוות הקהל גם נשים חייבות. ועי' להלן הלכה טו, שלמדנו מצוות הקבלת פני הרב בשבת מהאשה השונמית. וכן למדנו שנשים השתתפו בדרשה מירושלמי סוטה פ"א ה"ד, שם מסופר על ר' מאיר שהיה נוהג לדרוש בלילי שבתות בבית הכנסת של חמת, פעם אחת האריך בדרשתו, ואשה אחת שהיתה רגילה לשמוע את דרשותיו התאחרה לחזור לביתה. בינתיים כבה הנר ובעלה כעס ונעל את הדלת בפניה ונדר שלא תיכנס יותר לביתו עד שתירק בפניו של ר' מאיר שהאריך בדרשתו. הרגיש ר' מאיר בדבר ועשה עצמו כמי שחלה בעינו שרפואתו שאשה שהתמחתה ברפואה זו תירק לתוך עינו. אמרו שכנותיה לאותה אשה, הנה ההזדמנות שלך לירוק בפניו של ר' מאיר ולחזור לביתך. באה לפני ר' מאיר. שאל אותה ר' מאיר: האם את יודעת לרפא ביריקה? נרתעה האשה מכבודו והודתה שאינה יודעת לרפא. אמר לה ר' מאיר: אם אינך מומחית – עלייך לירוק שבע פעמים לתוך עיני כדי שאתרפא. לאחר שירקה, אמר לה ר' מאיר: לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת לי לירוק פעם אחת ואני ירקתי שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו, מדוע לא סיפרת לנו את המעשה, והיינו מביאים את הבעל ומלקים אותו עד שישאל על נדרו וירצה את אשתו. השיב ר' מאיר, ומה אם הסכים הקב"ה שימחק שמו הקדוש כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שמאיר ימחל על כבודו. ע"כ.

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

ו – קריאת התורה בשבת

תקנה קדומה מימי משה רבנו, שיקראו ישראל בספר התורה המקודש הכתוב בדיו על הקלף ביום שבת ובימים שני וחמישי (ב"ק פב, א). מפני קדושתה ומעלתה של השבת, תקנו חכמים שיעלו לתורה בשבת שבעה עולים (מגילה כא, א), והם מכוונים כנגד שבעת ימי השבוע. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל להשלים את קריאת התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו להשלים את קריאת התורה בשנה אחת. וכן נוהגים כיום בכל קהילות ישראל, להשלים בכל שנה בשמחת התורה את קריאת כל התורה, וזוהי פרשת השבוע שקוראים בכל שבת. כל אחד משבעת העולים לתורה קורא חלק אחד מהפרשה, וביחד כל השבעה קוראים את כל הפרשה. אם שבת אחת לא קראו את הפרשה, בשבת שלאחריה יקראו שתי פרשות, כדי להשלים את הפרשה החסרה (רמ"א קלה, ב).[3]

אם רצו להוסיף ולקרוא יותר משבעה עולים, רשאים להוסיף, ובלבד שיקראו לכל עולה שלושה פסוקים לפחות. ויש אומרים, שכיום אין ראוי להוסיף על העולים, מפני שמרבים בזה בברכות מעבר למה שתקנו חכמים. שבעבר היה העולה הראשון מברך ברכה אחת לפני הקריאה, והעולה האחרון היה מברך ברכה אחת לאחר הקריאה, וכל העולים באמצע לא היו מברכים. לאחר מכן, מתוך חשש שמא היוצאים והנכנסים באמצע לא ידעו שברכו בתחילה ובסוף, תקנו שכל אחד מהעולים יברך לפני קריאתו ולאחריה, וכיוון שכל עולה מוסיף ומברך, אין ראוי להוסיף עולים ולהרבות ברכות מעבר למה שתקנו חכמים. ועוד, שצריך להשתדל שלא להטריח את הציבור להאריך את התפילה. לכן לכתחילה ראוי לקבוע מנהג שלא להוסיף על שבעת העולים, אבל בשעת הדחק, כדי למנוע עלבון גדול, מותר להוסיף (שו"ע רפב, א-ב; מ"ב ד-ה).

מצד הדין אפשר להעלות לתורה קטן שיודע למי מברכים, ובתנאי שרוב שבעת העולים יהיו גדולים, ויש מהספרדים שנוהגים כך (שו"ע רפב, ג, יחו"ד ד, כג). ומנהג אשכנז וחלק מן הספרדים, שלא לקרוא לקטן לתורה. ויש מהספרדים שנוהגים על פי האר"י לקרוא לקטן לעליית 'שביעי' ולא לשאר העליות (עי' מ"ב רפב, יב; כה"ח כב). ומנהג תימנים להעלות קטן ל'שישי'.


[3]. כל אחד מהעולים לתורה מברך שתי ברכות, אחת לפני עלייתו ואחת לאחריה, ועי' בפניני הלכה תפילה פרק כב, וליקוטים ח"א פרק ד. וכל עולה אומר לפני הברכה הראשונה 'ברכו'. ופירשו הגאונים, שאם אירע לאדם אונס, והפסיד בימות החול 'ברכו' שאומרים בשחרית בתחילת ברכות ק"ש, יוכל להשלים חסרונו בשמיעת שבע פעמים 'ברכו' משבעת העולים לתורה (שבולי הלקט עז).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

ז – הפטרה

תקנו חכמים שבנוסף לקריאה בתורה יקראו בנביא בעניין הקשור למה שקראו בתורה או בעניינו של יום, ויברכו לפני הקריאה בנביא ברכה אחת, ואחרי הקריאה ארבע ברכות. וקריאה זו נקראת 'הפטרה' מלשון סיום, שבה מסתיימת הקריאה.

קריאה זו נתקנה בעקבות גזירה, שפעם אחת גזרה המלכות על ישראל שלא יקראו בתורה, וקבעו שהעובר על גזירתם יומת. וכיוון שלא גזרו על הקריאה בנביא, תקנו חכמים שבאותו הדור לקרוא בנביא במקום בתורה. ותקנו לקרוא בנביא כדרך שקוראים בתורה, בברכות ובשבעה עולים. לאחר שבטלה הגזירה וחזרו לקרוא בתורה, קבעו להמשיך לקרוא בכל שבת בנביא, ואף תקנו ברכות מיוחדות לקריאה בנביא. וכיוון שבעת הגזירה היו קוראים בנביא שבעה אנשים, כל אחד שלושה פסוקים, תקנו שהמפטיר יקרא בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים. ואם נסתיים העניין בפחות פסוקים, קוראים עד סוף העניין למרות שאין בו עשרים ואחד פסוקים (שו"ע רפד, א, מ"ב ב).

כדי שלא תיראה ההפטרה בנביא שווה בחשיבותה לקריאה בתורה, תקנו שהמפטיר יקרא בתחילה כמה פסוקים בתורה ואח"כ יקרא בנביא, וכך יהיה ברור שאין קריאת הנביא שקולה לבדה כנגד הקריאה בתורה. מן הדין היה אפשר שהעולה השביעי לתורה יקרא גם את ההפטרה, אך נהגו לחוש לדעה הסוברת שאין המפטיר עולה למניין שבעה. ולכן, אחר שסיימו שבעת העולים את הפרשה, אומרים חצי קדיש, ומסיימים בכך את סדר הקריאה בתורה, ואח"כ מעלים את המפטיר לקרוא כמה פסוקים בתורה, ומתוך כך הוא ממשיך לקרוא את ההפטרה בנביא.

יש אומרים שצריך לקרוא את ההפטרה מספר נביא שנכתב בדיו על הקלף, כדרך שקוראים מספר תורה כשר (לבוש). והרבה אחרונים כתבו, שאפשר לקרוא את ההפטרה גם מספר מודפס. וטוב לקרוא מספר שמודפס בו כל ספר הנביא שממנו ההפטרה, וכשאין ספר כזה, אפשר לקרוא גם מספר שמודפסים בו פסוקי ההפטרה בלבד, כמו שמודפס בחומשים שלנו (מ"א, א"ר, מ"ב רפד, א).

יש נוהגים שכל הקהל קוראים יחד את ההפטרה, אולם נכון יותר שהעולה למפטיר או החזן יקרא לבדו בנביא, והשאר ישמעו את קריאתו. ומי שירצה לקרוא עמו בלחש רשאי, ובלבד שלא יפריע לשכניו לשמוע את הקורא (עי' מ"ב רפד, יא, ובאו"ה).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

ח – קריאה בתורה במנחה של שבת

בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשחרית, תיקן עזרא הסופר שיקראו בתורה בתפילת המנחה. ומעלים לתורה שלושה אנשים, וקוראים את תחילת פרשת השבוע הבא. וכן קוראים בימי שני וחמישי. קריאה זו היא מעין הכנה והקדמה לקראת הפרשה של השבת הבאה.

אמרו חכמים, שטעם התקנה "משום יושבי קרנות" (ב"ק פב, א). יש מפרשים, מפני אותם סוחרים ובעלי מלאכה היושבים בחנויות, שלא היו באים לתפילות שחרית בימי החול, ולא היו מתכוננים לקראת הפרשה הבאה בקריאה שבימי שני וחמישי, וכדי שישמעו קריאה זו לכל הפחות פעם אחת, תיקן עזרא שיקראו אותה גם במנחה של שבת, שאז הכל פנויים (רש"י, רא"ש).

עוד פירשו, שהיה חשש שמא ישתכרו בסעודת שבת ויתבטלו אח"כ מתורה, ולכן תיקן עזרא הסופר לקרוא בתורה במנחה, כדי שמתוך הכבוד לקריאה בתורה, יתקבצו כולם לבית הכנסת ויימנעו משכרות ובטלה. ועל זה אמר דוד המלך לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות העולם, שכל האומות, כשעורכים סעודה, שותים ומשתכרים, הולכים ופוחזים. ואנו לא כן, אע"פ שאכלנו ושתינו, אנו באים להתפלל, שנאמר (תהלים סט, יד): "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלוֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ". ולכן אומרים פסוק זה לפני הקריאה בתורה (שבולי הלקט).[4]


[4]. פירש הב"ח שעזרא תיקן לקרוא דווקא בשבת ולא ביו"ט, משום שהשבת היא 'עת רצון', ובה ניתנה התורה, ולכן הוסיפו בה קריאה, ועל ידי כך תפילת המנחה מתקבלת יותר, כמו שנאמר: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן". ואפשר לומר עוד, שלפי הפירוש הראשון המגמה היא להתכונן לקריאת הפרשה הבאה, וביום טוב אין צורך בזה. ולפירוש השני, כיוון שיש למעלה מחמישים שבתות בשנה, יותר יש לחשוש שיתפתח בשבתות אצל יושבי קרנות מנהג קלוקל של שיכרות, ותקנת עזרא באה למונעם מזה. אבל ימים טובים יש רק שישה בשנה, ואחר שאופי ימי הקודש נקבע בשבת, אין לחוש כל כך שיושבי קרנות ישתכרו ויתהוללו בימים טובים. עוד אפשר לומר, שביו"ט יש יותר מצווה לשתות יין ולשמוח, ולכן לא רצו לקבוע תקנה נגד שמחת יום טוב, אף שברור שאין ראוי שישתכרו.

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

ט – שניים מקרא ואחד תרגום

בנוסף לקריאה בתורה שבבית הכנסת, תקנו חכמים לקרוא בכל שבוע את הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום. והעושה כן מאריכים לו ימיו ושנותיו (ברכות ח, א). בזמן שתקנו חכמים תקנה זו, המוני ישראל דיברו ארמית, וכיוון שהיו קוראים את התרגום הארמי שחיבר אונקלוס הגר, היו מבינים את הפרשה.

במשך הדורות גלו ישראל למקומות שונים בהם דיברו בשפות אחרות, והארמית כבר לא היתה ידועה להמוני העם, והתעוררה שאלה, האם אפשר במקום התרגום לארמית לקרוא את הפרשה עם תרגום לשפת המקום או עם פירוש רש"י.

לגבי שאר התרגומים, דעת רוב הפוסקים, שאין הם משתווים במעלתם לתרגום אונקלוס, שנתחבר בתקופת התנאים ויסודו מסיני, ולכן אין יוצאים בהם ידי חובה. אבל לגבי פירוש רש"י, הוסכם שאפשר ללומדו במקום תרגום אונקלוס, מפני שרש"י מפרש את הדברים הקשים שבתורה כמו שמפרש התרגום ואף יותר בהרחבה. אלא שיש פסוקים שאין עליהם פירוש רש"י, ואותם צריך לקרוא שלוש פעמים (מ"ב רפה, ה).

ויש מהדרים לקרוא את כל הפרשה שניים מקרא עם תרגום אונקלוס ועם פירוש רש"י, מפני שמעלת פירוש רש"י שמרחיב בפירושו ומביא את דברי חז"ל, ומעלת תרגום אונקלוס שיסודו מסיני, ולכן כתבו המקובלים, שאף מי שאינו מבין ארמית, יש לו תועלת בקריאת תרגום אונקלוס (שו"ע רפה, ב).

זמן קריאת שניים מקרא ואחד תרגום מתחיל מזמן תפילת מנחה של שבת, שאז מתחילים לקרוא את פרשת השבוע הבא. וזמנה נמשך עד סעודת שחרית של שבת, שכן מסופר על רבי יהודה הנשיא שציווה לבניו, שלא יאכלו סעודת שחרית של שבת לפני שישלימו קריאת שניים מקרא ואחד תרגום. ואם כבר אכל, ישלים את הקריאה עד לתפילת מנחה, שאז מתחילים את קריאת הפרשה הבאה. ואם לא הספיק, ישלים את הפרשה עד סוף יום שלישי, ששלושת הימים הראשונים של השבוע קשורים לשבת הקודמת. ומי שלא הספיק להשלים את הפרשה עד אז, יקפיד להשלימה עד סיום התורה בשמחת תורה (שו"ע רפה, ד).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

י – מנהגי שניים מקרא ואחד תרגום

יש נוהגים לקרוא ביום שישי שניים מקרא ואחד תרגום, ומשתדלים שלא להפסיק מתחילת הקריאה ועד סיום הפרשה (האר"י, של"ה, כה"ח רפה, ג וטו). ויש נוהגים לקרוא בכל יום אחת משבע העליות, עד שבשבת משלימים את כל הפרשה (גר"א, מ"ב רפה, ח). בכל אופן, כל שקרא במשך השבוע שניים מקרא ואחד תרגום – יצא.

לכתחילה קוראים את המקרא פעמיים ואח"כ את התרגום. למנהג האר"י קוראים כל פסוק פעמיים מקרא ואחד תרגום. ולמנהג השל"ה והגר"א, קוראים כל פרשייה פעמיים ואח"כ את תרגומה. פרשייה הכוונה לפרשה פתוחה או סתומה. ושני המנהגים טובים (מ"ב רפה, ב; כה"ח ג).

בדיעבד הסדר אינו מעכב, ואם קרא פעם מקרא ואח"כ תרגום ואח"כ מקרא – יצא (לבוש, ערוה"ש רפה ג). וכן אם קרא את הפרשה שלא כסדרה, שהקדים את סוף הפרשה לתחילתה – יצא. העיקר שיקרא את כל הפסוקים – פעמיים מקרא ופעם תרגום. וכן מי שמלמד את פרשת השבוע לילדים, אינו צריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, כי ברור שתוך שהוא מלמדם הוא קורא כל פסוק פעמיים ומפרשו (שו"ע רפה, ו).

מי שלא הספיק לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום עד הקריאה בתורה, מצד הדין רשאי לקרוא לעצמו שניים מקרא ואחד תרגום בשעת הקריאה (שו"ע רפה, ה). אלא שיש אומרים שאין נכון לנהוג כן, ולכן יותר טוב שיקרא יחד עם בעל הקורא בלחש, ותעלה לו הקריאה לפעם אחת מקרא (מ"ב רפה, יד). ואם רק שמע את הקריאה בלא שקרא עמו בלחש, נחלקו האחרונים אם נחשבת לו שמיעתו כקריאה אחת (מ"ב רפה, ב).

מי שלומד את הפרשה עם רש"י, אם נוח לו יותר לקרוא פרשייה שלמה מקרא ואח"כ פסוק פסוק עם רש"י, יכול ללמוד כך. אלא שאותם הפסוקים שאין עליהם פירוש, צריך לקרוא פעם נוספת, כדי שיקראם שלוש פעמים. ואם ירצה, יוכל לקרוא בתחילה שתי פעמים את המקרא עם פירוש רש"י, ובעת הקריאה בתורה, יקרא את כל הפרשה בלחש עם בעל הקורא, ויועיל לו להשלמת הפעם השלישית באותם הפסוקים שאין עליהם פירוש.

נשים פטורות מחובת קריאת התורה ומקריאת שניים מקרא ואחד תרגום, ואם ירצו להשתתף בקריאת התורה וללמוד את פרשת השבוע, יש להן מצווה (פניני הלכה תפילת נשים ב, י).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

יא – תפילות השבת

תפילת עמידה של שבת כוללת בתוכה שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כנוסח תפילת עמידה של חול; ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה אחת מיוחדת על קדושת השבת, בה אנו מבקשים שירצה ה' במנוחתנו ויקדשנו במצוותיו, וחותמים: "ברוך אתה ה' מקדש השבת". לפתיחת הברכה תקנו חכמים נוסח מיוחד לכל תפילה, 'אתה קדשת' לתפילת ערבית, 'ישמח משה' לשחרית, 'אתה אחד' למנחה. ומי שטעה והחליף את הברכות הללו זו בזו, כגון שאמר בערבית את נוסח המנחה, יצא ידי חובתו, הואיל ועיקר נוסח הברכה משותף לכולן (שו"ע רסח, ו; מ"ב יד).

אמנם מעיקר הדין היה אפשר לומר בשבת את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא שמשום כבוד השבת לא רצו חכמים להטריח ולהאריך את התפילה (ברכות כא, א). ועוד, שאין מתאים לבקש בשבת על ענייני השעה שעלולים לגרום לאדם צער (תנחומא, רש"י ורמב"ם). לפיכך, תקנו חכמים לומר במקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות ברכה אחת. אלא שאם טעה והתחיל לומר ברכות של חול, ונזכר באמצע אמירת אחת הברכות שהיום שבת, מסיים את אותה הברכה ורק אח"כ יחזור לנוסח השבת. שהואיל ומעיקר הדין היה אפשר לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחיל לומר את הברכה, מן הראוי שיסיים אותה (שו"ע רסח, ב). ואם טעה ולא אמר את ברכת השבת, כל זמן שעדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת השבת וימשיך משם עד סוף התפילה. אבל אם כבר סיים את כל תפילתו, אפילו אם עוד לא פסע לאחריו, יחזור להתפלל את כל התפילה מתחילתה (שו"ע רסח, ה).

עוד תפילה קבעו חכמים בשבת, תפילת מוסף, שנתקנה כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בשבת. גם בתפילה זו שלוש הברכות הראשונות והאחרונות כנוסח שאר התפילות, ובאמצע תקנו ברכה מיוחדת על קרבנות המוסף וקדושת השבת.[5]


[5]. אם טעה בתפילת מוסף והתחיל לומר ברכות של חול ונזכר שעליו להתפלל מוסף, אף שיש סוברים שיסיים את הברכה, יפסיק מיד, משום שברכות אלו אינן שייכות לתפילת מוסף (שו"ע רסח, ב, מ"ב ה).

אם באחת משלוש התפילות התחיל לומר 'אתה' מתוך כוונה להמשיך בברכת 'אתה חונן' ונזכר שהיום שבת, אם הוא בתפילת ערבית או מנחה שברכת השבת שלהן פותחת במילה 'אתה' ימשיך לנוסח ברכת השבת. אבל בשחרית, כיוון שהתכוון להתחיל בברכת חול והתחיל בה, יסיים את ברכת 'אתה חונן'. אמנם גם בשחרית אם אמר 'אתה' בלא משים, יתקן עצמו ויאמר 'ישמח משה', שכן גם אם היה ממשיך 'אתה קדשת' של ערבית או 'אתה אחד' של מנחה – היה יוצא (שו"ע רסח, ג; מ"ב ו; בא"ח ש"ב תולדות י).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

יב – ויכולו

בתפילת עמידה של ליל שבת אומרים 'ויכולו', היינו את שלושת הפסוקים המספרים על שבת בראשית הפותחים במילה 'ויכולו': "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלוֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, א-ג).

אמרו חכמים (שבת קיט, ב), כל האומר 'ויכולו' בתפילת ליל שבת, כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. מגמת הבריאה שיתגלה ה' לעולם ומתוך כך יברך אותו, וזה עיקר עניינה של השבת. וכשיהודי מעיד על בריאת העולם ועל קדושת השבת באמירת 'ויכולו' – הוא מגשים את מגמת הבריאה, ועל ידי כך מתווספת ברכה לעולם.

עוד אמרו חכמים (שם), כל האומר 'ויכולו' בתפילת ליל שבת, שני מלאכי השרת המלווים לו לאדם, מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיהו ו, ז). עניין השבת קשור לתשובה, והדבר מתבטא באותיות הזהות המרכיבות את המילים 'שבת' ו'תשובה'. אכן בשבת אנו נזכרים בבורא העולם וחוזרים ושבים אל כל השאיפות הטובות שבנשמתנו. והאומר 'ויכולו' בערב שבת, מבטא את עומק משמעותה של השבת, ומתוך כך הוא זוכה לתשובה אמיתית ועוונותיו מתכפרים.

בנוסף לאמירת 'ויכולו' בתפילת לחש של ערבית, כל הציבור חוזר לומר 'ויכולו' אחר תפילת עמידה בקול רם ובעמידה (שו"ע רסח, ז). והטעם, שאם חל יום טוב בשבת, נוסח תפילת ערבית כנוסח תפילת יום טוב ומזכירים בה את קדושת השבת במילים ספורות בלא לומר 'ויכולו'. כדי שלא להפסיד באותן השבתות את אמירתו, תקנו לומר בכל שבתות השנה אחר התפילה 'ויכולו'. ויש מוסיפים עוד טעם לאמירתו – להעיד בציבור על בריאת העולם.[6]

בנוסף לכך, אומרים 'ויכולו' פעם שלישית בקידוש. וכן מצינו פעמים רבות, שדבר חשוב אומרים שלוש פעמים.


[6]. יש אומרים שלפי טעם זה, מי שלא הספיק לומר 'ויכולו' עם הציבור, לא יאמר אותו ביחיד, שאין עדות ביחיד, אלא יבקש מחבירו לאומרו עמו. ואם הוא אומרו לבדו, יתכוון לאומרו כקורא בתורה (ט"ז רסח, ה). ויש מי שכתב, שטוב להזדרז לסיים תפילת עמידה כדי לומר 'ויכולו' במניין, כי יש באמירתו קידוש השם, וקידוש השם הוא בפני עשרה (פמ"ג, באו"ה). מי שכבר הגיע בתפילת לחש ל'יהיו לרצון' שלפני 'אלוהי נצור', יכול לומר עם הציבור 'ויכולו' ולסיים את תפילתו. וכל אלו מנהגי הידור, אבל מצד הדין, אין על היחיד שלא סיים את תפילתו חובה לומר 'ויכולו', כי אמירתו נתקנה כדי שגם ביו"ט יאמרו 'ויכולו' בתפילה, וכדי לזכות באמירתו את מי שאינו יודע לאומרו (שו"ע רסח, ז). מכל מקום גם מי שקשה עליו להטריח חבר לומר יחד עמו 'ויכולו', טוב שיאמר אותו ביחיד, כדי שיחד עם הקידוש יצא שיאמר 'ויכולו' שלוש פעמים. (עי' מ"ב רסח, יט; חזו"א לח, י).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

יג – מגן אבות – מעין שבע

תקנו חכמים שהחזן יאמר אחרי תפילת ערבית של שבת ברכה 'מעין שבע', והיא כעין חזרת הש"ץ, שיש בה תמצית של כל שבע הברכות שאומרים בתפילת שבת. טעם התקנה, שבעבר בתי הכנסת היו בשדה, והיתה סכנה לאדם יחיד לחזור מהם לביתו בלילה, וחששו שמא יהיה מי שיאחר ויסיים את תפילתו אחר הציבור ויחזור לביתו לבדו ויסתכן. לפיכך תקנו שהחזן יאמר ברכה 'מעין שבע', ועל ידי כך תתארך שהיית הקהל בבית הכנסת, ובינתיים יספיקו המאחרים לסיים את תפילתם ויחזרו לביתם עם כל הקהל.

ואף שכבר יותר מאלף שנה רגילים לבנות את בתי הכנסת בתוך העיר, התקנה נשארה במקומה, ובכל בית כנסת אומר החזן אחר תפילה שבלחש ברכה 'מעין שבע'. אבל אם התאסף מניין להתפלל בבית פרטי, כגון בבית חתן או אבל, אין אומרים אותה, כיוון שהתקנה נתקנה לבית כנסת בלבד (שו"ע רסח, י).

ויש אומרים על פי הקבלה, שאף שחכמי התלמוד אמרו את הטעם הנזכר, מכל מקום כוונו בתקנתם על דרך הסוד, שיש צורך לעשות בשבת כעין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית. ולכן התקנה אינה תלויה דווקא בבית הכנסת, אלא בכל מקום שיש בו מניין, צריך החזן לומר ברכה 'מעין שבע' (בא"ח, כה"ח רסח, נ). וכן נוהגים הרגילים לנהוג על פי הקבלה. אבל שאר הפוסקים כתבו כדעה הראשונה, שאין לומר ברכה 'מעין שבע' במקום שאין בו מניין קבוע. ורק בירושלים, עיר הקודש, אומרים גם במניין שאינו קבוע ברכה 'מעין שבע', מפני שכל העיר נחשבת כבית כנסת.[7]

ברכה זו שייכת לחזן, ולכן במקום שהקהל אומר בקול את הקטע הפותח ב'מגן אבות', צריך החזן לחזור ולאומרו לבדו (מ"ב רסח, כב).

נחלקו האחרונים אם צריך החזן לכרוע בתחילת הברכה. יש אומרים, שהואיל וברכה זו במקום חזרת הש"ץ, הרי היא כתפילה וצריך החזן לכרוע בפתיחתה כמו שהוא כורע בתחילת תפילת עמידה. ויש אומרים, שאינה נחשבת כחזרת הש"ץ ואין לכרוע בפתיחתה. וכל אדם ימשיך במנהגו.[8]


[7]. אם קבעו להתפלל במקום מסוים מספר ימים, דעת א"ר ומ"ב רסח, כד, שאם יש שם ס"ת – אומרים ברכה 'מעין שבע'. אבל אם אין שם ס"ת, אין אומרים. ולאג"מ או"ח ח"ד סט, ג, אין הדבר תלוי בס"ת אלא בקביעות המניין. שאם מתפללים במקום אחד כל ליל שבת, נחשב מניין קבוע ואומרים 'מעין שבע'. וכן משמע מעוד אחרונים וביניהם שועה"ר רסח, טו, שלא הזכיר ס"ת כתנאי לקביעות המניין. ונראה שבכל מצב שיש ספק, או מפני שיש בזה מחלוקת או שיש ספק אם המניין נחשב קבוע, אפשר לצרף את דעת המקובלים ולומר 'מעין שבע'. לכן במחנה קיץ של תנועת נוער שיש שם ס"ת, אף שאין ביכ"נ קבוע – אומרים. ובבית מלון, אם יש בית כנסת קבוע או ס"ת – אומרים. ואם שניהם אינם – אין אומרים. לגבי ירושלים, כתב בשו"ת הר צבי או"ח ח"א קנב, שבכל מקום שיש מניין אומרים 'מעין שבע'. וכ"כ בילקוט יוסף רסז, כ.

[8]. נחלקו הגאונים בשאלה האם אדם שלא התפלל יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת ברכה 'מעין שבע' מהחזן. לדעת רב נטרונאי גאון, יכול לצאת. ואף שהיודע להתפלל שמונה עשרה אינו יוצא בחזרת הש"ץ, בערבית הקילו, כי מייסודה היא רשות. ולדעת רב משה גאון, רק אם טעה והתפלל של חול, יכול לצאת בשמיעת 'מעין שבע'. ולדעת רב עמרם גאון, בכל מקרה אין יוצאים ידי חובת תפילה בשמיעת 'מעין שבע'. ושורש מחלוקתם, האם 'מעין שבע' נחשבת לחזרת הש"ץ. ונפסק בשו"ע רסח, יג, שאם שמע מהחזן את הברכה והתכוון לצאת – יצא. וכתב במ"ב רסח, כח, שאם טעה בתפילה ועדיין לא שמע 'מעין שבע', לכתחילה טוב יותר שיתפלל בעצמו, לחוש לדעות שאין יוצאים בשמיעת 'מעין שבע' (ועי' בילקוט יוסף רסז, יח).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

יד – 'קבלת שבת' ועוד הוספות בתפילות

לפני יותר מארבע מאות שנה החלו המקובלים בצפת לקבל את השבת באמירת מזמורים ופיוטים, וכיוון שרצו ישראל לתת ביטוי לנשמה היתירה שמתווספת עם כניסת השבת, נתקבל מנהגם בכל ישראל, וזוהי תפילת 'קבלת שבת'. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ, והוא חיבר את הפיוט המופלא 'לכה דודי', שנוהגים כיום בכל בתי הכנסת להקביל בו את פני השבת.

מנהג האר"י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת, ואמרו חז"ל (ב"ב כה, א) שבצד מערב עיקר גילוי השכינה. ונתקבל המנהג בבתי הכנסת, לפנות לצד מערב בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט 'לכה דודי' שבו אומרים 'בואי כלה'. לפי זה, גם כאשר פתח בית הכנסת לכיוון אחר, פונים לצד מערב. ויש נוהגים לפנות לצד פתח בית הכנסת, ואפילו אם אינו מכוון למערב, לבטא בכך שהשבת כאורח הבא דרך הפתח.[9]

מנהג קדום מתקופת הראשונים לומר לפני תפילת ערבית פרק משניות 'במה מדליקין' (שו"ע ער, א), שבסופו אמרו חכמים: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר". ויש שאין נוהגים לאומרו. ויש נוהגים לומר מאמר מהזוהר על מעלת השבת (הפותח ב'כגוונא').

מתקופת הראשונים נהגו להוסיף מזמורים ב'פסוקי דזמרה' שלפני תפילת שחרית, ובחרו מזמורים שמזכירים את מעשה בראשית ומתן תורה, שהשבת זכר למעשה בראשית והתורה ניתנה בשבת. לפני ברכת 'ישתבח', שחותמת את 'פסוקי דזמרה', מוסיפים לומר תפילת 'נשמת-כל-חי', שיש בה הזכרת יציאת מצרים, שהשבת זכר ליציאת מצרים (טור או"ח רפא, לבוש).[10]

נשים פטורות מן המצווה להתפלל במניין ומאמירת התוספות שתקנו חכמים, אבל חייבות לומר ברכות השחר ולהתפלל עמידה של שחרית ומנחה, ואם יתפללו עמידה פעם אחת ביום – יצאו ידי חובתן. בדיעבד נשים יוצאות בברכות השחר בלבד (פניני הלכה תפילת נשים ב, ה). ואשה שיכולה, טוב שתבוא להתפלל בבית הכנסת בשבתות (שם כ, ב).


[9]. יש מן הספרדים שנוהגים לפנות לצד מערב במשך אמירת 'מזמור לדוד' וכל פיוט 'לכה דודי'. ומנהג תימן וחלק מהספרדים, שלא לפנות כלל לא למערב ולא לפתח. וכל האשכנזים וחלק מן הספרדים פונים רק בסוף 'לכה דודי' בבית הפותח ב'בואי בשלום'. ואין נכון שבמקום אחד חלק יפנו למערב מ'מזמור לדוד' וחלק רק ב'בואי בשלום' משום 'לא תתגודדו'. אבל אפשר שחלק ישבו וחלק יעמדו, שכן תמיד ישנם יושבים וישנם עומדים.

[10]. לכאורה יש לשאול, הרי אמרו (ברכות כא, א), שמפני כבוד השבת לא הטריחו חכמים לומר בשבת את י"ג הברכות האמצעיות שבתפילת עמידה, ואיך מאריכים את התפילה במזמורים נוספים. וצריך לומר שעיקר הכוונה, שלא רצו להטריח לבקש על ענייני חול שעלולים לגרום לצער (כפי שמובא בתנחומא וירא א; מחזור ויטרי קמ; רמב"ם פאר הדור קל, כמובא בהרחבות ה, יא, א). אבל להרבות בשבחים טוב ורצוי. עוד אפשר לומר כי רצו לקצר בתפילה כדי להשאיר זמן רב ללימוד תורה ועונג שבת, שזו מגמתה של השבת שיעסקו בתורה מתוך עונג, ואח"כ כשמיעטו בלימוד התורה, הוסיפו מזמורים שיש בהם צד של לימוד תורה. (כפי שכתב רש"י בספר הפרדס סי' קעד, על הפיוטים שנוספו בחגים, שהם מטעם עת לעשות לה' הפרו תורתך, שהם במקום הדרשות).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה

טו – מנהג אמירת שבת שלום לרב

"אמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" (ר"ה טז, ב). טעם המצווה, לחזק את הקשר אל הרב, שמתוך כך יתחזקו בתורה ומצוות. והימים הקדושים הם הראויים לחזק את הקשר אל נושאי התורה. וכן נהגו ישראל מימים ימימה, וכפי שלמדנו מדברי בעל האישה השונמית, שבשעה שראה את אשתו הולכת אל אלישע הנביא ביום חול, שאל: "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב' ד, כג), משמע שבראש חודש ושבת היתה הולכת להקביל את פני הנביא או הרב.

פירשו הראשונים, שהמצווה תלויה במרחק. אדם שגר רחוק מרבו, צריך להקביל את פניו לכל הפחות בחג, וכפי שאמר רבי יצחק. ומי שגר קרוב יותר, צריך להקביל את פני רבו לפחות פעם בחודש. ומי שגר בסמיכות מקום, צריך להקביל את פניו בכל שבת (עפ"י ר"ח והריטב"א, עי' באו"ה שא, ד, 'להקביל'). על פי זה נהגו כיום ללכת בסוף התפילה אל הרב לומר 'שבת שלום'. ואמנם עיקר המצווה לבוא לשמוע את הדרשה של הרב, וכפי שלמדנו לעיל (בהלכה ד, ועי' בפנה"ל מועדים א, יז), אולם באמירת 'שבת שלום', מקיימים את המצווה באופן הבסיסי, מפני שיש בכך ביטוי של כבוד לרב, ומתוך כך יזכו להיות מושפעים ממנו.

הסביר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאף שנשים אינן חייבות בלימוד התורה על כל פרטיה ודקדוקיה, מכל מקום מצד היחס הכללי אל התורה ואל לומדיה – עולות הנשים על הגברים. עובדה היא שלפני מעמד הר סיני, ציווה הקב"ה למשה לפנות תחילה אל הנשים ואח"כ אל הגברים. שנאמר (שמות יט, ג, ומכילתא): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב – אלו הנשים, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – אלו האנשים".

ולכן לא מקרה הוא שהמצווה להקביל את פני הרב בחגים ובשבתות נלמדת מהאשה השונמית, שכפי הנראה היחס הכללי של הנשים אל התורה עמוק יותר מיחסם של הגברים. שהגברים עוסקים יותר בפרטי ההלכות והמצוות של התורה, ואילו הנשים קשורות יותר אל הרעיונות הכלליים של התורה (פנה"ל תפילת נשים פרק ג. ושם ז, ב).

פורסם בקטגוריה פרק ה - תורה ותפילה בשבת | כתיבת תגובה