א – דילוג טעות והפסק בתפילה
המדלג על אחת משמונה-עשרה ברכות של תפילת עמידה, לא יצא ידי מצוות תפילה. ואף אם שינה את סדר הברכות, למרות שבפועל אמר את כולן – לא יצא ידי חובתו. מפני שאנשי כנסת הגדולה, שתקנו את נוסח התפילה, הקפידו על סדר הברכות, וסמכו זאת על הפסוקים (מגילה יז, ב; שו”ע קיט, ג).
גם מי שטעה באחת הברכות באופן שפגע בעיקרה של הברכה, כגון שלא אמר את חתימתה, או שאמר בה דבר שאינו שייך כלל, כגון שביקש על הגשמים בקיץ, נחשב כאילו לא אמר את אותה הברכה (באו”ה קיט, ג).
אם סיים את תפילתו, ונזכר שדילג או טעה באחת מן הברכות, עליו לחזור ולהתפלל. ואפילו אם עדיין לא פסע שלוש פסיעות אחורנית, אם סיים את כל התחנונים ועמד לפסוע – עליו לחזור לתחילת התפילה (שו”ע קיז, ה).
ואם עדיין לא סיים את תפילתו ונזכר שדילג או טעה באחת משלוש עשרה הברכות האמצעיות, עליו לחזור לאותה ברכה, ומשם ואילך ימשיך להתפלל כסדר. ואע”פ שהוא חוזר על ברכות שכבר אמר, כיוון שכל מה שאמר אחרי אותה ברכה היה שלא על פי הסדר, נחשב כאילו לא אמרן, ועליו לחזור לאומרן כסדר.
אם דילג או טעה באחת משלוש הברכות הראשונות או האחרונות – חוזר לתחילתן. מפני שעניינן של שלוש הברכות הראשונות אחד, וכן עניינן של שלוש הברכות האחרונות (עיין לעיל יז, י), ולכן הן נחשבות כמקשה אחת, וכל הטועה באחת מהן כאילו טעה בכולן, ועליו לחזור לתחילתן (ברכות לד, א; רמ”א קיד, ו).
הפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה בדיבור או בשתיקה, אם ההפסקה היתה קצרה, ממשיך להתפלל ממקום שהפסיק. ואם ההפסקה היתה ארוכה, כשיעור שיכל לגמור את התפילה מתחילתה ועד סופה, חוזר לתחילת התפילה. יש אומרים, שאין בזה הבדל בין אם ההפסקה נבעה מרצונו או מחמת אונס, בכל מקרה כיוון שהיתה כשיעור שיכל לגמור את התפילה, חוזר לראש (שו”ע קד, ה). ויש אומרים, שרק אם ההפסקה היתה מחמת אונס, חוזר לראש; אבל אם הפסיק ברצון, גם אחר הפסקה ארוכה, חוזר להתפלל ממקום שפסק (רמ”א סה, א; מ”ב קד, טז).[1]
ישנם שני נוסחים לברכת השלום, ‘שים-שלום’ ו’שלום-רב’. לנוסח ספרד על פי האר”י, בכל התפילות אומרים ‘שים-שלום’. ולמנהג אשכנז, בתפילה שראוי לומר בה ברכת כהנים או קוראים בתורה, אומרים ‘שים-שלום’, ובשאר התפילות ‘שלום-רב’.[2]
