פרק ב - מצוות תפילה לנשים | תפילת נשים

לדעת רוב הפוסקים, נשים שוות לגברים בחיוב תפילה, לפיכך נשים חייבות להתפלל שמונה עשרה בשחרית ובמנחה, ותפילת ערבית היא רשות. ויש אומרים שנשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום תפילת עמידה, וטוב שיתפללו שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ויש אומרים שנשים יכולות לצאת בתפילה קצרה, ולשיטתם בברכות השחר ובברכות התורה כבר יוצאות ידי חובתן.

לכתחילה, טוב שנשים יתפללו שחרית ומנחה בכל יום, כדעת רוב הפוסקים. ואם יתפללו תפילה אחת, יצאו ידי חובתן, ובשעת הדחק יכולות לצאת בברכות התורה ובברכות השחר. ואשה שטרודה בטיפול בילדיה, רשאית לצאת לכתחילה בברכות התורה והשחר.

בכל אופן גם אשה שמתפללת תפילת שמונה עשרה, צריכה לברך את ברכות התורה וברכות השחר (להלן ו, א, 1; ז, ג, 3).

יש נשים שנוהגות לומר את פרשיות הקרבנות, ויש אומרים שנשים צריכות לומר את פרשת התמיד. אולם להלכה אינן חייבות בזה (להלן טו, 1).

יש אומרים שנשים חייבות לומר פסוקי דזמרה שהם הכנה לתפילה עמידה, אולם להלכה אינן חייבות לאומרם (להלן טו, ד).

נשים פטורות מקריאת שמע וברכותיה, הואיל ומצוותן תלויה בזמן. והאומרת אותן תבא עליה ברכה.

יש מי שאומר שנשים חייבות במצוות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה, וטוב שיקיימו את המצווה באמירת ברכת 'אמת ויציב' בשחרית, ו'אמת ואמונה' בערבית. אבל דעת רוב הפוסקים שאינן חייבות בזה.

אף שנשים פטורות מקריאת שמע, טוב שכל אשה תאמר בכל יום את שני הפסוקים הראשונים: "שמע ישראל" ו"ברוך שם", כדי שתקבל על עצמה עול מלכות שמים (להלן טז, א).

נשים פטורות מאמירת כל התחנונים והפרקים שאומרים אחר תפילת עמידה.

נשים צריכות לומר קריאת שמע שעל המיטה ולברך 'המפיל' (כמבואר בהמשך יט, 1).

נשים פטורות מתפילת מוסף של שבתות, ימים טובים וראשי חודשים. ואמנם יש אומרים שנשים חייבות בתפילת מוסף כשם שחייבות בשחרית ובמנחה, ולכתחילה ראוי לחוש לדבריהם. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים, שנשים פטורות מתפילת מוסף. לכל הדעות נשים פטורות מאמירת הלל (להלן הלכה ט).

יש מי שאומר שנשים חייבות בקריאת התורה של שבת, אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים, שנשים פטורות משמיעת קריאת התורה של שבת (להלן הלכה י).

אמרו חכמים במשנה שנשים חייבות בתפילה (ברכות כ, ב). לדעת רוב הפוסקים, הכוונה שמה שתיקנו חכמים חל על גברים ונשים כאחד – את שחרית ומנחה תיקנו כחובה, ואת ערבית כרשות. ואמנם במשך הזמן הגברים קיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה, אבל הנשים לא קיבלו זאת על עצמן, ולכן היא נשארה לגביהן תפילת רשות.

לכאורה לפי הכלל ש"נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא" גם מתפילה היו צריכות להיות פטורות, שכן חובת התפילה תלויה בזמן, תפילת שחרית בבוקר ומנחה אחר הצהרים. אלא שהואיל והתפילה נועדה לבקש רחמים מאת ה', וגם נשים צריכות לבקש רחמים כגברים, תיקנו חכמים את התפילות לגברים ולנשים כאחד, וחובה על הנשים להתפלל שחרית ומנחה.

גם בשבתות ובחגים נשים צריכות להתפלל שחרית ומנחה. ואף שאין אומרים בהם את שלוש עשרה ברכות הבקשה שבתפילת חול, שהן עיקר בקשת הרחמים, מכל מקום גם בהם יש בקשת רחמים, כגון: "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת" וכו'.^[1]

יש אומרים שלפי שיטת הרמב"ם, נשים חייבות להתפלל רק תפילה אחת בכל יום. וזאת משום שלפי דעת הרמב"ם שורש מצוות התפילה מהתורה, שבכל יום צריך כל יהודי לפנות אל ה' בתפילה. וכיוון שזו מצוות עשה שאינה תלויה בזמן, נשים חייבות בה. כי רק ממצוות עשה שתלויות בזמן נשים פטורות, אבל במצוות עשה שאינן תלויות בזמן נשים חייבות. ואף שבכל יום ישנה מצווה חדשה להתפלל, אין היא נחשבת מצווה שתלויה בזמן, הואיל וכל הימים שווים, בלא הבדל בין חגים, שבתות וימות החול, ובתוך היממה עצמה לא קבעה התורה זמן מסוים לתפילה, הרי שמצוות התפילה מהתורה היא מצווה יומית שאינה תלויה בזמן.

נמצא אם כן שתקנת חכמים לגברים להתפלל בכל יום שלוש תפילות אינה חלה על נשים, אבל מצוות התורה להתפלל בכל יום תפילה אחת מחייבת את הנשים. וכיוון שתיקנו חכמים נוסח קבוע לתפילה, על הנשים לקיים את מצוות התפילה מהתורה בשמונה עשרה ברכות כפי שתיקנו חכמים. והואיל ותיקנו חכמים זמנים קבועים לתפילה, על הנשים להתפלל את תפילתן האחת באחד מהזמנים שתיקנו חכמים, בזמן של תפילת שחרית או בזמן של תפילת מנחה או בזמן של תפילת ערבית.^[2]

יש מקילים וסוברים, שלפי שיטת הרמב"ם, רק המצווה מהתורה מחייבת את הנשים, היינו להתפלל בכל יום תפילה כלשהי. ובכל בקשה שיבקשו מאת ה' יקיימו את מצוות התפילה. ומה שתיקנו חכמים להתפלל שלוש תפילות בנוסח שמונה עשרה ברכות, תיקנו לגברים, אבל נשים אינן חייבות בזה.

ויש שהקשו, היאך אפשר לצאת בבקשה כלשהי, והלא לדעת הרמב"ם (תפילה א, ב), מהתורה סדר התפילה הוא שקודם יפתח אדם בשבחו של הקב"ה, אחר כך ישאל את צרכיו בבקשה ובתחינה, ולאחר מכן יסיים בנתינת שבח והודיה לה'. ומשמע שאם אין עושים כסדר הזה לא יוצאים ידי חובת תפילה, ואם כן איך אפשר לומר שנשים יכולות לצאת ידי חובת המצווה מהתורה בבקשה כלשהי (פמ"ג, מג"ג). ביארו כמה אחרונים, שנשים יוצאות ידי חובת התפילה בברכות התורה ובברכות השחר, מפני שברכות התורה פותחות בשבח – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו", ואח"כ יש בהן בקשה – "והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו וכו' ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' יודעי שמך ולומדי תורתך וכו'", ולבסוף יש גם הודאה – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

וכן בברכות השחר, בכל הברכות יש שבח, ובהמשך בברכת 'המעביר שינה' יש בקשה – "יהי רצון מלפניך וכו' שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לידי חטא וכו'", ובסיום הודאה: "ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל".^[3]

לכתחילה טוב שנשים יתפללו בכל יום תפילת עמידה של שחרית ושל מנחה, ואם יתפללו רק תפילה אחת ביום – יצאו ידי חובתן. ואף שלדעת רוב הפוסקים נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, מכל מקום כיוון שמדובר בדין שהוא מדברי חכמים, הרוצות להקל רשאיות לכתחילה לסמוך על דברי הסוברים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום. וטוב שתפילה זו תהיה תפילת שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ומי שלא הספיקה להתפלל שחרית תתפלל מנחה, ובדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה תתפלל ערבית.

והנוהגות להסתפק בברכות השחר וברכות התורה – יש להן בדוחק על מה לסמוך, אבל אין ראוי לנהוג כן, מפני שלדעת רובם המכריע של הפוסקים חובה להתפלל עמידה לפחות פעם אחת ביום.

נשים המטופלות בילדים קטנים וטרודות בניהול ענייני הבית, רשאיות לכתחילה לצאת ידי מצוות התפילה בברכות השחר ובברכות התורה בלבד. שכבר למדנו (הלכה ד) שיש סוברים שמעיקר הדין נשים יכולות לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואף שלכתחילה אין ראוי לסמוך על דעה זו, מכל מקום נשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לצאת בברכות השחר וברכות התורה. וכן העיד רבי אריה ליב בנו של רבי ישראל מאיר בעל 'החפץ-חיים', שאימו כמעט שלא התפללה בשנים שהילדים היו תחת ידיה, ואמרה לו כי אביו אמר לה שהיא פטורה מהתפילה מפני שהיא עוסקת בגידול ילדיה.^[4]

ואף אם תלך לעבוד מפני הצורך לסייע בפרנסת המשפחה, או שתשלח את ילדיה למעון, לגן ולבית הספר, ותישאר בבית כדי לסדרו ולנוח מעט, כיוון שככלל היא עייפה וטרודה בטיפול בילדים, מותר לה לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואם היא יכולה לכוון בתפילת עמידה – עדיף שתתפלל עמידה. וכל אשה רשאית להחליט בעצמה אם עומס הטיפול בילדים מכביד עליה עד כדי כך שלא תתפלל שמונה עשרה. ואם קשה לה להחליט בעצמה, תוכל להתייעץ בזה עם רב או רבנית.

אבל אשה שיוצאת לעבוד שלא מפני הכרח הפרנסה, אלא מפני שיש לה פנאי, אין ראוי שתסמוך על הדעה המקילה, אלא תקפיד להתפלל בכל יום תפילת שמונה עשרה, בנוסף לברכות התורה וברכות השחר.^[5]

אשה שהיתה מטופלת בילדים, והסתפקה בתפילה קצרה, צריכה לשים לב שאחר שילדיה יגדלו ועול הבית יפחת, תחזור להתפלל שמונה עשרה בכל יום.

ככלל, נשים חייבות במצוות כגברים, זולת מצוות עשה שהזמן גרמן, שמרובן נשים פטורות. וכפי שאמרו חכמים במשנה (קידושין כט, א): "כל מצוות עשה שהזמן גרמא – אנשים חייבין ונשים פטורות".

אלו הן מצוות העשה שהזמן גורם את חיובן ונשים פטורות מהן: א) קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית (ובכללן זכירת יציאת מצרים, להלן טז, ג). ב) תפילין של ראש. ג) תפילין של יד. ד) ציצית. ה) סוכה. ו) לולב. ז) שופר. ח) ספירת העומר.^[6]

ויש מצוות עשה שהזמן גרמן שלמדנו בתורה שנשים חייבות בהן, ואלו הן: א) אכילת מצה בליל פסח (פסחים מג, ב). ב) שמחת החג (פסחים קט, א). ג) קידוש של שבת (ברכות כ, ב). ד) תוספת עינוי ביום הכיפורים (סוכה כח, ב).

לדעת רוב הפוסקים, גם ממצוות מדברי חכמים שהזמן גרמן נשים פטורות, שכל מה שתיקנו חכמים כעין דיני התורה תיקנו. לפיכך, נשים פטורות מאמירת הלל בראש חודש. ויש אומרים, שנשים חייבות במצוות שתיקנו חכמים והזמן גרמן. ולכל הדעות, במצוות שתיקנו חכמים מפני הנס, נשים חייבות, שאף הן היו באותו הנס, והן: א) ארבע כוסות בליל הסדר. ב) מקרא מגילה.
ג) הדלקת נרות חנוכה.^[7]

אבל בשאר המצוות, אין הבדל בין גברים לנשים, וכפי שמבואר בהמשך המשנה (קידושין כט, א): "כל מצוות עשה שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין". לדוגמה: נשים חייבות כגברים בקביעת מזוזה, בהפרשת תרומות ומעשרות, בנתינת הלוואה וצדקה.

עוד אמרו שם: "כל מצוות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד האנשים והנשים חייבין". לדוגמה, נשים חייבות להיזהר כגברים מאיסורי חמץ בפסח, ומאכילה ושתייה ביום הכיפורים. ולמרות שהם איסורים שתלויים בזמן, כיוון שהן מצוות 'לא-תעשה', נשים חייבות בהן כגברים.

יש כמה מצוות לא תעשה ששייכות לגברים בלבד, והן: 'בל-תקיף' את פאת הראש, ו'בל-תשחית' את הזקן בתער, ואיסור המיועד לכהנים זכרים שלא להיטמא למתים (קידושין שם).^[8]

בפרק הבא נבאר בעזרת ה' טעם להבדל שבין גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן.

אשה שרוצה להתנדב ולקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, יש לה שכר על כך אלא שאינו כשכר האיש. וכפי שאמר רבי חנינא: "גדול מצוּוה ועושה ממי שאינו מצוּוה ועושה" (קידושין לא, א). ביאר הריטב"א שטעם הדבר, כי מי שמצוּוה לקיים מצווה, השטן מקטרגו ויצר הרע מתאמץ יותר להפריעו, ולכן שכרו מרובה יותר, וכפי שאמרו "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג).

אלא שנחלקו הראשונים, האם נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. לדעת הרמב"ם ועוד כמה ראשונים, אסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי אומרים בברכה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", והיאך תאמר "וצוונו" כאשר לא נצטוותה, ויש בכך ברכה לבטלה. וכן פסק בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח תקפט, ו), וכן נוהגות רוב יוצאות ספרד.

אולם לדעת רבנו תם ורוב הראשונים, נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי מצוות אלו שייכות גם להן, עובדה שיש להן שכר על קיומן. ולגבי נוסח הברכה, אין חשש, מפני שאין אומרים בברכה "וצווני" אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, והאשה חלק מכלל ישראל, ולכן גם היא יכולה לשבח ולהודות לה' על הקדושה שקידש את ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במצווה הזו. וכן פסק הרמ"א, וכן מנהג כל יוצאות אשכנז.^[9]

אבל ברכות של שבח והודאה שתלויות בזמן, כיוון שאין אומרים בהם "וצוונו", כמו ברכות פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, גם נשים יוצאות ספרד יכולות לברך, ויש להן מצווה בזה. ואמנם, יש מי שאומר, שלפי מנהג הספרדים, כיוון שהנשים פטורות מאמירתן, אינן רשאיות לומר את ברכתן, ולכן בבתי ספר שלומדות בהם יחד בנות יוצאות אשכנז וספרד, חובה על המורות להדריך את יוצאות ספרד שלא לומר את חתימת הברכות של פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע (הרב עובדיה יוסף). אולם למעשה, דעת פוסקים רבים, שגם למנהג ספרדים מותר ומצווה לנשים לברך על פסוקי דזמרה ולומר ברכות קריאת שמע, הואיל והן ברכות של שבח והודיה, וכן המנהג הרווח. ולכן המורות אינן צריכות להדריך את יוצאות ספרד לנהוג אחרת מיוצאות אשכנז, ובמיוחד כשהדבר גורם לבלבול בכיתה.^[10]

מצווה מהתורה להקריב בימים מיוחדים קרבנות ציבור נוספים לכבוד קדושת היום, והם נקראים 'מוספים', וכנגד קרבנות המוסף תיקנו חכמים להתפלל באותם ימים תפילת מוסף. אלו הם הימים: שבתות, ראשי חודשים, ימים טובים וחול המועד.

נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות להתפלל מוסף. יש אומרים שהואיל וגם בתפילת מוסף מבקשים רחמים, הרי שהיא כשאר תפילות החובה, שנשים חייבות בהן לדעת הרמב"ן. ועוד, שהואיל ונתקנו לכבוד קדושת היום, כשם שנשים מצוּות לומר קידוש בשבת כך צריכות להתפלל מוסף (מגן גיבורים). מנגד, יש אומרים שהואיל ותפילת מוסף תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והרוצה להתפלל רשאית ויש לה בזה זכות. ובראש השנה וביום הכיפורים, ראוי שכל אשה תתפלל מוסף, מפני שעיקר בקשת הרחמים של הימים הנוראים בתפילת מוסף.^[11]

תיקנו חכמים לגברים לומר הלל בחגים ובחנוכה. וכן נוהגים לומר הלל בראשי חודשים. וכיוון שאמירת ההלל תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה, והמתנדבת לומר הלל מקיימת מצווה. למנהג יוצאות אשכנז וחלק מיוצאות ספרד אף תברך, ולדעת רבים מפוסקי ספרד לא תברך.^[12]

לכל הדעות נשים פטורות מקריאת התורה בימי חול ובחגים, אולם בשבת, לדעת בעל ה'מגן-אברהם' (רפב, ו), נשים חייבות לשמוע את קריאת התורה, שתיקנו חכמים שישמעו את כל התורה בכל שנה. אולם לדעת רוב רובם של הפוסקים, נשים פטורות משמיעת קריאת התורה בשבת, מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. וכן הלכה. אלא שאשה שיכולה, טוב שתשמע את קריאת התורה בשבת, מפני שלכל הדעות, אף שהיא פטורה, אם תשמע תקיים מצווה ויש לה בזה זכות.^[13] (להלן כג, ה, יבואר אם נשים חייבות בשמיעת פרשת 'זכור').

בעת הגבהת התורה, מצווה על הגברים והנשים לראות את הכתב ולכרוע, ולומר "וזאת התורה" וכו' (שו"ע או"ח קלד, ב; פניני הלכה חפצי קודש טו, יד).^[14]