ט – עתיד הדתות

א – הניצוץ האלוהי שבדתות האליליות

כתב מרן הרב קוק, שבבואנו לדון בדתות השונות עלינו לדעת שהעולם מתנהג בהשגחת ה' לרומם את בני האדם בהדרגה לתכליתם המאושרת. "על כן נדע, שכל זמן שעדיין נמצא עבודה זרה בעולם, יש בה תכלית". מפני שכל עוד מחשבתם של אנשים מגושמת, הם אינם יכולים לקבל הדרכה מאמונה מופשטת בה' אחד, והם נזקקים לאמונה מוחשית באלילים, שמעניקה להם כללים בסיסיים של דרך ארץ ומוסר. שכן בכל דת ישנו ניצוץ אלוהי של מוסריות שמחיה אותה, שמכוחו היא קובעת כללים של רע וטוב. על בסיס זה האנושות יכולה להתקדם בהדרגה לקראת אמונת הייחוד והדרכותיה המוסריות (לנבוכי הדור פרקים ח; יד1).

כלומר, גם לפי התפישה האלילית, מעל האלילים שמבטאים את כל הכוחות שמתגלים בעולם, ישנם ערכים של אמת וטוב. כך אנו מוצאים בכל סיפורי האלים הקדמונים (המיתוסים), שאף שכוחם של האלים גדול, הוא מוגבל, וגם הם כפופים לגזירת הגורל. למעלה מכך, גם למעשיהם יש השפעה על גורלם, וכל אליל שיעבור גבול מסוים, ויחטא בתאווה יתרה או בגאווה יתרה, או בחוסר התחשבות קיצוני באלים אחרים, כוחות עליונים וחזקים יותר יענישו אותו. כוחות עליונים אלה מבטאים סדר ערכי גבוה יותר, ובהם חבויה אמונה בה' מקור החיים והטוב. כפי שנאמר (מלאכי א, יא): "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר ה' צְבָאוֹת". ביארו חכמים (מנחות קי, א), שכל עובדי האלילים קוראים לה' 'אלהא דאלהיא' – 'אלוהי האלוהים'.

משמעות הדבר, שגם בעת שהתפישה האנושית היתה מגושמת, ולא היה כמעט אדם בעולם שלא האמין שהאלילים שולטים על הכוחות השונים, וכדאי לסגוד להם כדי לקבל מהם עזרה – בעומק הלבבות היתה אמונה ב'אל עליון' מקור האמת והמוסר. אלא שרוב רובם של בני האדם לא מצאו בכך שום משמעות, ורק מעטים התעלו לפנות בתפילתם גם אל אלוהי האלוהים, והם נחשבו עובדי עבודה זרה בשיתוף. מתוכם היו יחידי סגולה שהתעמקו במקור אמונתם, ואת עיקר תפילתם כוונו לאלוהי האלוהים, ובמסירות רבה היטיבו את דרכיהם, ובתוך החושך של הדתות האליליות התאמצו מאוד לחזק את ערכי האמת והטוב בלב האנשים. המעולים שבהם אף זכו לרוח הקודש, וכפי שאמר תנא דבי אליהו (פרק ט): "מעיד אני עלי שמים וארץ, שבין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, בין נכרי בין ישראל, הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו". בעזרת רוח הקודש ששרתה עליהם העמיקו את אמונתם במקור החיים, ואף שלא ביטלו את עבודת האלילים, בתוך המסגרות האליליות קבעו חוקים ומנהגים טובים ומועילים. עליהם אמר רבי מאיר: "אפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול", שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" – "כהנים, לויים וישראלים לא נאמר, אלא הָאָדָם". ביארו בגמרא, שתורתם עוסקת בשבע מצוות בני נח, שבהן יסודות האמונה והמוסר (סנהדרין נט, א). הוסיף הרב קוק, שייתכן ומנהיגי הדתות אף קיבלו עזרה משמיים לעשות מופתים, כדי ששומעיהם יקבלו את הדת שתקדם את מצבם המוסרי.^[1]

ב – ייסוד דתות

כתוספת הסבר לדברי הרב קוק, אפשר לומר שמכך שמצווה על בני נח לשמור את שבע המצוות, מתחייב שכל עם צריך לייסד לעצמו דת, שכן לא ניתן לשמור את שבע המצוות בלא שתהיה דת שמבוססת על כוח עליון שממנה יינקו המצוות את תוקפן וערכן. בנוסף, כדי לקיים את שבע המצוות יש צורך בהגדרה מה כולל כל איסור, והדתות השונות עוזרות להגדיר איסורים אלו ולתת להם תוקף. לדוגמה, כדי לקיים את איסור גזלה, צריך לקבוע תחילה את דיני הקניינים, על פיהם ייקבע באיזה אופן חפץ או קרקע נעשים שייכים לאדם, וממילא אסור לגוזלם ממנו. כמו כן במצוות גילוי עריות, רק לאחר שמגדירים אימתי הנישואין חלים, ניתן לקבוע אימתי האשה נחשבת לנשואה וממילא חל עליה איסור 'אשת איש'. כמו כן, כדי לקיים את מצוות הדינים צריך לקבוע חוקים לשמירת הסדר הציבורי, ומה עונשו של העובר עליהם, ומי יהיו השופטים המוסמכים לשפוט.

כפי שלמדנו (ה, ח-י), לרוב הפוסקים אין לבני נח איסור לעבוד עבודה זרה בשיתוף. נמצא שכל עוד מייסדי הדתות האמינו שה' הוא אלוהי האלוהים, גם אם האמינו שיש תחתיו אלילים שונים בעלי כוח עצמאי ועל כן סגדו להם – לא עברו באיסור. ואם הוצרכו לכך כדי לבסס את האמונה באלוהי האלוהים ולחזק את בני עמם בשמירת שבע המצוות, הרי שלפי מצבם אף נהגו כראוי. והחטאים הנוראים אירעו כאשר הפסיקו לשתף אמונה בה', ולא שמרו את כללי המוסר, ובשם אמונתם האלילית הוסיפו להרשיע ולחטוא.^[2]

ג – היחס לדתות השונות

מרן הרב קוק האריך להסביר את החשיבות שבהבנת הצדדים הטובים והמועילים שבדתות השונות, ואת הנזק הנגרם מהסתכלות עליהן בעין שלילית בלבד. כפי שכתב: "צרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת… רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו". שכן "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם". וכל ביטויי השנאה כלפי הגויים, הם "רק על הרשעה והזוהמא שבעולם". אהבה זו צריכה להתקיים "למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים. נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה". עוד כתב ש"בלא אהבה פנימית מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם", לא ניתן למלא את הייעוד המיוחד לישראל, להביא את דבר ה' וברכתו לעולם. ואין לחשוש שמא היחס החיובי לאומות העולם ולדתותיהם יפגום בנאמנות לישראל, שכן רק מתוך אהבת הבריות תוכל אהבת האומה להגיע לרום מדרגתה (מידות הראיה, אהבה ה; י).

אמנם אסרה התורה עלינו כל סובלנות כלפי עבודה זרה, כדי שנוכל למלא את תפקידנו המיוחד, לגלות בעולם את אור אמונת הייחוד ולתקן עולם במלכות שדי. לכן מצווה עלינו להתרחק במסירות נפש מכל שמץ עבודה זרה. בנוסף, כדי שיהודים לא ייגררו אחר עבודה זרה, מצווה לבטא את קלונה של העבודה זרה וביזיון עובדיה, "כפי הערך הראוי להעיר בנפשנו את גודל הטובה והנחלה הקדושה אשר שפרה עלינו, שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. שאין אנו צריכים להיות מתעסקים בהדרכות שפילות כאלה, והם לערכנו תועים". אך עם זאת צריך לדעת, שלפי ערך נפשם של הגויים, ייתכן שבכך שהם נאמנים לדתם האלילית הם "מתנהגים כראוי להם" (לנה"ד יד1). מפני שבכל אחת מהדתות יש ניצוץ מהאור האלוהי שבא לידי ביטוי "בסדרי חינוך שונים לתרבות האנושית, לתיקון הרוח והחומר, השעה והעולם, היחיד והצבור שלה, אלא שהם בהדרגות שונות. כשם שכוח הצומח אחד הוא, ומתגלה בארז אשר בלבנון ובאזוב אשר בקיר, אלא שבראשון הוא בא בצורה עשירה ומרובה ובשני בצורה ענייה ומעוטה. כן אור הניצוץ האלוהי בא בגבוהה שבדתות ואמונות באופן עשיר ודרך רוממה, ובירודה שבהן באופן מטושטש, בעוני ושפלות" (אורות, זרעונים ו).

לפיכך, גם לגבי הדת האלילית הנמוכה ביותר, "אין להחליט על כל הדת כולה שהיא טעות", כי אולי היתה מתאימה להם בעבר כדי לרוממם מעט. ויש בין הדתות מדרגות, ויש שהן מתוקנות יותר "במוסריות, במדות ודרך ארץ, וממילא הנימוסים ודרכי עבודה זרה שלהם אינם כל כך משוקצים ומלאים תיעוב כאחרים" (לנה"ד יד1). ופעמים שבתחום מסוים דת אחת מתוקנת יותר ובתחומים אחרים פחות. בדרך כלל יש התאמה בין מידת ההגשמה האלילית לרמה המוסרית, אולם פעמים שלמרות ההגשמה הגסה, מנהיגי אותה דת התעלו לייסד תקנות מוסריות יותר, וכן להיפך, לפעמים מנהיגי דת גבוהה היטו אותה לרעה למעשי רשע איומים.^[3]

ד – ראוי לאדם להמשיך בדתו

לכאורה מפאת חומרת איסור עבודה זרה, היה ראוי לומר, שכל נוכרי חייב לעזוב מיד את דתו האלילית. אולם למעשה, כתב מרן הרב קוק שאין הדבר נכון. שכן גם יחידי הסגולה שבאומות העולם, שידעו שה' הוא אלוהי האלוהים מקור כל הכוחות, לא ביטלו את עבודת האלילים. משום שידעו כי האמונה בה' אחד מופשטת וגבוהה מדי, ובלא שהאמונה תחול על כוחות מוחשיים הקרויים אלילים, ותחוזק על ידי פולחן כלפיהם, לא יצליחו לבסס את הערכים המוסריים שירוממו את בני עמם ודתם.

כך לדוגמה, אנשים רבים שהעמידו בביתם פסלים של עץ ואבן מתוך אמונה שיעזרו להם, כאשר יצרם הרע גבר ורצו לרצוח, לנאוף או לגנוב, בלמו עצמם מלהרשיע מתוך שדימו בנפשם שהפסל מביט בהם בעיני זעמו ועומד להענישם. כך בעזרת הפולחנים האליליים, שהתבצעו במקדשים ובבתים, בני אדם רבים נרתעו במידה מסוימת מלעשות רע. ואם היינו תובעים מהם "לקבל עול מלכות שמים ולזנוח את אליליהם קודם שהוכשרו לכך… אז תחת שנדמה להיטיב – נרע להם. כי את האור האלוהי לא יוכלו לקלוט", ואת היראה הגסה של העבודה זרה שמנעה מהם חטאים חמורים – נבטל. לעומת זאת, אם ימשיכו לשמור את חוקי דתם, יתעלו בהדרגה עד שיזכו להגיע למעלה האמיתית של האמונה הנמשכת על ידי אורם של ישראל. לכן לפי ערכם יש לדת שלהם 'ערך דתי'. ומרחוק נוכל להכירם ולכבדם, על היותם מתקרבים לאור ה' לפי דרכם. "ולחשוב שהם עושים כראוי להם בהחזיקם במורשת אבות, ובמנהגים שתקנו להם זקני אומתם" (לנה"ד יד1).

ביאר הרב קוק, שזו הסיבה העמוקה לכך שאסור ללמד תורה לנוכרי, עד שאמרו (סנהדרין נט, א): "נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה – לנו מוֹרָשָׁה ולא להם". כי יש חשש שהלימודים הגבוהים יזיקו למי שעדיין לא הוכשר לכך.^[4]

כלומר, המגמה היא שכל דת תתעלה בהדרגה לכיוון של אמונה מופשטת ומוסרית יותר. וזה נעשה מפני שגם בתוך "החושך של עבודה זרה, יוכלו להימצא יחידים טהורי לב שירצו להוכיח ולהטיב דרכי עמם, ומתוך שמכירים שהאור האלוהי האמיתי הטהור הוא יותר גדול מכחם, ידריכוהו על פי ערכו בנימוסים טובים ומנהגים שמביאים אותו להשלמה יותר טובה בעתיד" (לנה"ד יד1). עד שבמשך הזמן ימצאו דרכים לפרש את דתם באופן עמוק ומופשט יותר, ויסירו את סיגי ההגשמה הגסה, וירוממו את הנפשות לאמונה ומוסר גבוהים יותר (לנה"ד מו).^[5]

ה – הנצרות והאסלאם

כתב מרן הרב קוק, שמעל הדתות האליליות נמצאות הנצרות והאסלאם, שהושפעו מהתנ"ך ומישראל, והן קרובות יותר אל אור ה'. מסתבר גם שהיו ממנהיגי הנצרות והאסלאם וחכמיהן שזכו לעזרה משמיים, בזכות היותם משתדלים לרומם אנשים, שבטים ועמים לפי הראוי להם. ואף ייתכן שמשמיים סייעו בידם לעשות מופתים מוחשיים, כדי לחזק את דבריהם בעיני שומעיהם, כדי שיתקדמו על ידי כך באמונה ובמוסר (לנה"ד ח; מו).

אמנם חסרון גדול יש בדתות אלו, שאינן מכירות בתפקידם המרכזי של ישראל לגלות את דבר ה' וברכתו לעולם, ובמקום זאת מתיימרות להחליפם תוך פגיעה ביהודים וביהדות. מכך נובע חסרון נוסף, שאין בדתות אלה הדרכה להשתלמות מתמדת, שיכולה לרומם את האנושות לאין קץ, וממילא הן אינן יכולות ליצור מרכז שסביבו יתאחדו כל בני האדם. לכן ישנו הכרח שבמשך הזמן הנוצרים והמוסלמים יתנקו משנאת ישראל, ויוכלו לשאוב מהמקור של אמונת ישראל הארה והדרכה לפי הראוי והמתאים להם לשם התעלות מתמדת ותיקון עולם (עפ"י לנה"ד ח).^[6]

אך גם עתה, שרבים מהם שונאים את ישראל, ועדיין לא טיהרו את אמונתם מכל שמץ אלילות, יחד עם הביקורת על המעשים הרעים הנובעים מכך – ראוי לכבד את יסודות האמונה והמוסר שבדתם, שעל ידם הצליחו לרומם אנשים רבים למידות טובות, ולאהבת ה' ויראתו. לכן מצווה על בני הדתות הללו "ללכת בדרכי מחוקקיהם המוחזקים באומתם לאנשי קודש לפי ערכם ותכונתם" (לנה"ד יד1). וכן "ראוי לכל אדם שלם בדעת להשכיל, כי העוסקים בהם על פי מסורת שבידם, הם עוסקים בעבודת ה' לפי ערכם" (לנה"ד ח).

בנוסף, יש לראות בהן התקדמות של שלב נוסף בתהליך זיכוך האמונה והמוסר, מעבודת אלילים גסה לקראת אמונה טהורה בה' (כוזרי ד, כג; רמב"ם מלכים יא, ד; רמב"ן, לעיל ו, ז).

ו – המרת דת

כתב מרן הרב קוק, שאין ראוי לאדם להמיר את דתו, כי כל דת מבטאת גם את האופי החברתי והלאומי שעל ידו התגבשה, והעוזב אותה בוגד במשפחתו, בעמו ובערכיהם הטובים. ואם הדת שאליה הוא עובר נחותה מבחינה אמונית ומוסרית מדתו הקודמת, הוא גם "הולך אחורנית ומקדיר אור נפשו, לבד מה שהוא מסלף אורחות מוסרו לגמרי, בבוגדו באומתו אשר טִפחה אותו וגִדלה אותו, והוא ראוי להיקרא נבל, ולא ינקה רע" (לנה"ד ח).

אמנם אם הוא ממיר דתו מדת אלילית לנצרות או לאסלאם, יש לדון בחטאו, כי אף שהוא פוגע לשעה בעמו, ייתכן שתצמח מכך תועלת לאנושות ולעמו, שכן הוא עובר לדת שקרובה יותר לשכלול האדם, "מפני שההכרה באחדות השם יתברך תביא על כל פנים ברכה לעולם כולו". אמנם "אין הדבר מבורר כראוי", מפני שגם הנצרות והאסלאם "אינן יכולות להביא את הצלחת האדם לתכליתה", כי אינן יכולות לרכז סביבן את כל הגוונים והמעלות שבכל הדתות והעמים, ואזי ייתכן שעדיף שלא יבגוד בדתו אלא יתרומם בתוכה למדרגות גבוהות יותר של אמונה ומוסר.

ניתן להביא דוגמה מהדת ההינדית, שאמנם יש בה אליליות, אולם כיוון שיש בה זרם מרכזי שמדגיש את המקור האחד, ומחנך למוסריות עמוקה, עזיבתה לטובת נצרות או אסלאם עלולה להיחשב כירידה, וכפי שאירע לרבים מאלה שעברו לאסלאם, שהזיקו לעצמם ולעמם יותר משהועילו.

כיוון שבכל המרת דת יש בגידה במסורת הטובה שקיבל אדם ממשפחתו ומעמו, גם הגיור לישראל הוא מורכב, ולכן אמרו חכמים "קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות מז, ב; ראו פנה"ל גיור א, י-יא). אלא שהואיל ואמונת ישראל מביאה ברכה לכל העמים, והגר חפץ להצטרף לישראל כדי להוסיף להם כוח לטובת כלל האנושות, אין בכך בגידה. יתרה מזו, במשך הזמן הוא או זרעו, בזכות מוצאם, יוכלו להבין יותר לנפש האומה ממנה יצאו, וממקור ישראל יוכלו להשפיע להם דעת, מוסר וברכה כפי המתאים להם (לנה"ד ח; נב).

ז – חזון האמונה ועתיד הדתות

התנועה הכללית של האנושות היא לכיוון חיובי, מהבנות נמוכות ומגושמות להבנות גבוהות ומופשטות; מתפישה מוסרית שמגמתה הישרדות לשאיפה אידיאליסטית להוסיף טובה וברכה לחברה, לעם ולאנושות; מאמונה אלילית לאמונה בה' אחד. תהליך זה מורכב מאין ספור בחירות של אנשים, שהובילו להישגים ולכישלונות. התהליך כרוך בייסורים ובמלחמות, ומתרחש בתוך מסגרות לאומיות ודתיות. ככל שבוחרים יותר לדרוש אמת וטוב, כך מתקדמים יותר ובפחות ייסורים, כל אדם וכל עם לפי טיב בחירתם. במרכז תהליך העלייה לתיקון העולם ניצב העם היהודי, שנבחר על ידי ה' לגלות את אורו וברכתו לעולם. לפי גודל שליחותו, כך ארוכה דרכו ורבים ייסוריו, גדולים ניסיונותיו והמכשולים שלפניו, וגדולים תנחומיו וגדולה ישועתו, שעל ידה העולם הולך ונגאל. עד אשר האמונה בה' אחד תהיה נחלת כל האנושות, שנאמר (ישעיהו ב, יז-יח): "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף". וְנֶאֱמַר (זכריה יד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". ועל כך אנו מתפללים: "לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁ-דַּי" (תפילת 'עלינו לשבח').

אולם אין בכך שאיפה שכל העמים והדתות יתבטלו, שכן לכל דת גוון מיוחד שמבטא את האופי של העם שבו היא נוצרה. לפיכך החזון הוא שכל דת תתנקה מכל פגמיה ותגלה את הדרך המיוחדת שלה בעבודת ה' ובהוספת ברכה לעולם. כפי שנאמר (זכריה ט, ז): "וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו, וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלוֹהֵינוּ". וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו – הרצחנות, הגזלנות ושאר הפגמים המוסריים שבין אדם לחברו, וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו – סיגי האליליות, ואז נִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלוֹהֵינוּ – להוסיף ברכה לעולם. כמו שנאמר (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

יחד עם הדבקות המיוחדת של כל עם בדתו, תהיה האנושות כולה מאוחדת על ידי הקשר של כל העמים לעם ישראל ולמרכזו המקודש שבירושלים. שנאמר (ישעיהו נו, ז): "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". ונאמר: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ב-ד). ונאמר: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם יא, ו-ט).^[7]