כ – קבלה מעשית

א – על שימוש בשמות קדושים וספר יצירה

אמרו חכמים שמי שמכיר את סוד שמות ה' והאותיות שבספר יצירה, יכול ליצור דברים בעולם על ידי שמות קדושים וצירופי אותיות, ואין איסור לצדיקים לעשות זאת (סנהדרין סז, ב; שו"ע קעט, טו). משום שיצירה זו היא בהתאם לכללים שעל פיהם העולם נברא, ואין בה פנייה לכוחות טומאה שיעקפו את הסדר הרגיל של הנהגת ה' בעולם וישבשו אותו. "אמר רבא: אי בעו צדיקי – ברו עלמא". כלומר, אם היו הצדיקים נקיים מעוון, היו יכולים לברוא עולם. אולם בפועל אינם יכולים, שנאמר (ישעיהו נט, ב): "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלוֹהֵיכֶם" (סנהדרין סה, ב). אמנם לברוא בריות שונות יכולים, וכפי שמסופר על רב חנינא ורב אושעיא שהיו יושבים כל ערב שבת ועוסקים בהלכות יצירה והיה נברא להם עגל משולש ואכלוהו (סנהדרין סז, ב). פירש רש"י שלא עשו כן בכוונה, אלא מתוך שעסקו בספר יצירה, מאליו נברא. בכל אופן, הם לא עשו זאת לצרכים אישיים, כי אסור להיעזר בשמות קדושים ובספר יצירה לצורך פרנסה או לשאר צרכים אישיים. כיוצא בזה מסופר (סנהדרין סה, ב) על רבא שברא גולם בדמיון אדם, אולם חברו רבי זירא לא היה מרוצה מכך והחזירו לעפרו. כפי הנראה לרמב"ם ולסוברים כמותו (לעיל יט, ד), כל המעשים הללו על בריאת דברים ויצירתם אינם אלא משל, ולא מעשים שהיו באמת.

בפועל, רוב ככל חכמי ישראל לא ניסו ליצור או לשנות דברים בעזרת שמות קדושים וספר יצירה, כי אין זו הדרך הראויה לדבוק בה' ולהוסיף טובה וברכה לעולם. אלא הדרך הישרה שנתן ה' לישראל לדבוק בו היא על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. וככל שישראל מתעמקים יותר בתורה ובסודותיה, כך יודעים יותר כיצד לקיים את המצוות, ולהוסיף חיים וברכה לעצמם ולעולם באופן היציב, העמוק והמובחר ביותר.^[1]

ב – זהירות בשימוש בשמות קדושים ובספר יצירה

הזהירו הראשונים והאחרונים, שמותר לעשות שימוש בשמות ה' רק לשם שמיים, ולא לשום מטרה אחרת. וכאשר מתערבת בהזכרת השמות מטרה נוספת, יש בכך איסור. וזו כוונת חכמים (אבות א, יג): "ודאשתמש בתגא חלף", כלומר המשתמש בשמות ה', שהם כתרו של מקום, לצורכי עצמו – חולף מהעולם (רמ"א יו"ד רמו, כא). עוד אמרו חכמים (אבות דר"נ יב, יג): "שכל המשתמש בשם המפורש – אין לו חלק לעולם הבא". וכן הורו חכמים (קידושין עא, א), להיזהר מאוד בכבוד השמות הקדושים, שאמנם מעלה גדולה ללמוד את משמעותם, שכל שם מגלה פן מיוחד בגילוי האלוהי, אבל צריך להיזהר בכבודם. לכן נהגו חכמים ללמד לתלמידיהם "שם בן ארבע אותיות" רק פעם אחת בשבע שנים. מסופר שרבא חשב לפרש מעט את השם הקדוש בדרשתו, אמר לו סבא אחד שיש להעלים ולהסתיר את שם השם, ושמע לעצתו ונמנע מלדורשו ברבים. "תנו רבנן: בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם, משרבו הפריצים (המשתמשים בו לצורכיהם) היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה… אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות, אין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו; וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא".

וכן ביאר רבי יוסף אלבו (העיקרים א, יח): "כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום, כי שׂם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים. ומי שמשתמש בהם ברצונו של מקום כנביאים או לכבודו של מקום כחסידים, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, ואינו מת בחצי ימיו ואינו נופל ביד שונאיו… אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ושלא לכבודו של מקום, הוא נכרת בחצי ימיו ונופל ביד שונאיו וסוף שיחתום ברע". לכן כאשר קמו רשעים על צדיקים להורגם, נהרגו ולא ניסו למלט את עצמם בעזרת שמות קדושים. מפני שאין צדיק בארץ אשר יהיה נקי מכל חטא, וכל עוד יש בו פגם כלשהו, אסור לו להציל את עצמו בשמות קדושים, אלא ינסה להינצל בכל הדרכים הטבעיות שהניח ה' לפני בני האדם, ומה שירצה ה' – יהיה. ואם ינסה להציל את עצמו על ידי שם, לא יועיל לו. וכן למדנו ממה שסיפרו חכמים (יבמות מט, ב), על ישעיהו הנביא, שכאשר המלך הרשע מנשה שלח להורגו, אמר ישעיהו הנביא שם קדוש ונבלע בתוך עץ ארז. החלו שליחי המלך לנסר את הארז, וכשהגיעו לפיו יצאה נשמתו, שהואיל וחטא בפיו בדברי קטרוג על ישראל, לא יכול היה להינצל. הרי שאין רצונו של ה' שישתמשו בשמו כדי להינצל בדרך שאינה טבעית.^[2]

ג – להימנע מ'קבלה מעשית'

בעקבות החשש משימוש בשמות קדושים שלא בכוונה טהורה, ואפילו על ידי צדיקים גמורים, הורו המקובלים והפוסקים להימנע מכך (רמ"א יו"ד רמו, כא; לבוש קעט, טו; ש"ך יח). ואמר האר"י הקדוש, שגם בזמן שיכלו להיטהר מטומאה על ידי אפר פרה – רק לצדיק גמור, שגם המקטרגים אוהבים אותו, היה מותר להשתמש בשמות קדושים. וכיום שאין אפשרות להיטהר באפר פרה אדומה, אסור גם לצדיקים גמורים להשתמש בשמות קדושים. בנוסף, כיוון שנמנעו הצדיקים מלהשתמש בשמות, נפלו שיבושים בטיב השמות ובסדרי פעולתם. לפיכך המשתמש בזמן הזה בשמות קדושים צריך לעשות תשובה (שער המצוות פרשת שמות; שער רוח הקודש דף יג, ב).

וכן כתב הרב אליהו גוטמכר (צפנת פענח ט), שטוב ללמוד את משמעות השמות הקדושים, וכפי שנאמר (תהלים צא, יד): "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי", אבל אסור להשתמש בהם לשם 'קבלה מעשית'. חוץ מאותם שנודע להם "על ידי גילוי אליהו או זולת זה במופתים ברורים, שכן הוא רצון ה' ברוך הוא שיתעסקו בזה, ושבאו בשביל זה לעולם, ונשמתם מסוגלת לזה. באופן זה דווקא היו משתמשים התנאים והאמוראים, וגם אחרי זה בדורות שאחריהם שעסקו בכך". אבל שאר החכמים והצדיקים צריכים להתרחק מעיסוק ב'קבלה מעשית'. ואף לא כדאי ללמוד את דרכיה, כי בעת צרה יתקשה לעצור את עצמו מלפעול בה "אחר שכבר למד".

ישנה דרך נמוכה יותר לשנות דברים בעולם בפעולה רוחנית, והיא על ידי השבעת מלאכים, בלא שימוש בשמות קדושים וספר יצירה. וזו היא דרכם של חכמים למחצה, שאינם מבינים את השמות הקדושים וסודות הבריאה, אלא למדו באופן שטחי את השלב האחרון של השתלשלות החיים אל העולם הזה, היינו את שמות המלאכים הממונים באופן ישיר על פרטי העולם הזה. והם מנסים להשפיע על הקורה בעולם על ידי השבעת המלאך הממונה על אותו דבר. ואף שזו דרך נמוכה שקרובה יותר לדרכי הכישוף, אינה אסורה משום כישוף, הואיל והעושה כן אינו פונה לכוחות הטומאה, אלא לכוח הרוחני שדרכו שופעים החיים לאותו נברא. וזה עיקר מעשיהם של 'מקובלים מעשיים', שאמנם אינם עוברים על איסור כישוף, אולם עוברים על הדרכת הרבנים וחכמי הקבלה שהזהירו מלעסוק ב'קבלה מעשית', וכתבו שהעוסק בה מטמא את נפשו, כפי שיבואר בהלכה הבאה.^[3]

ד – סכנה בשימוש ב'קבלה מעשית'

מחמת כל זה הזהירו הרבנים וחכמי הסוד את העוסקים ב'קבלה מעשית', בין אם על ידי שמות קדושים ובין אם על ידי השבעת מלאכים, שהם מסתכנים בנפשם. שאם הם משתמשים בשמות קדושים בכוונה שאינה טהורה, הם מחללים את השם ומזיקים לעצמם בעולם הזה ובעולם הבא. על אחת כמה וכמה כאשר קרוב לוודאי שנפלו שיבושים בשימושי השמות. גם כאשר הם מנסים לפעול בעולם נמוך יותר, בהשבעת מלאכים ולא בשמות, וממילא פוגמים פחות בכבוד שמיים, כיוון שהם מתערבים בהנהגת ה' בעולם שלא כדרך הטבע, הם מעוררים על עצמם קיטרוגים. בנוסף, הואיל ופעולתם ב'עולם העשיה', שהוא הנמוך שבעולמות, הרע שבו מעורב יותר בטוב וממילא השפעת המזיקים בו גדולה יותר. לכן גם כאשר הם משביעים מלאכים לעשות מעשים טובים, מתערב בהם ובמעשיהם רע. וכיוון שאותו רע נכנס שלא כדרך הטבע, קשה להתמודד עמו ולהתגונן מפניו, ולכן אף אם בתחילה יצליחו להועיל, בהמשך, הרע שמעורב בכך יגבר ויזיק יותר (שערי קדושה ח"ג ו).

וכן כתב בספר חסידים (רה): "מי שעוסק בהשבעות של מלאכים או של שדים… לא יהיה סופו טוב ויראה רעות בגופו או בבניו כל ימיו. ולכך יתרחק אדם מעשות כל אלה… כי לבסוף לא תהא לו תקנה, כמה עשו וכמה שאלו ומהם נדלדלו או המירו הדת או נפלו בחולי רע או זרעם… ואין טוב לאדם אלא להתפלל להקב"ה. ואם יצא בדרך, לא יאמר השבעת מלאכים לשומרו בדרך, אלא יתפלל לפני הקדוש ברוך הוא בכל צרכיו, ורחום וחנון הוא ונִחם על הרעה. וכמה נביאים נהרגו ולא השביעו בשם הקודש אלא בתפילה עמדו. אמרו: אם לא ישמע תפילתנו – נדע שאין אנו ראויים להנצל. ולא היו עושים אלא בתפילה". עוד כתב (תתשעב): "אין המזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם", כגון שעוסק בהשבעות וכיוצא בזה.

אחר כל הדברים הללו, אם נמצא מי שעוסק ב'קבלה מעשית' ואינו סובל מייסורים, כפי הנראה הוא רמאי ומעשיו אינם משנים דבר בעולמות הרוח, וממילא המזיקים לא התעוררו נגדו.^[4]

ה – להתרפא בדברי תורה

אסור להשתמש בפסוקי התורה כסגולה להתרפא על ידם, כגון לומר על פצע או מחלה את הפסוק (שמות טו, כו): "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שבועות טו, ב). כי התורה ניתנה לישראל כדי שילמדו אותה ויקיימו את מצוותיה, ולא כדי שיעשו אותה כלי שימוש לסגולות. אם בנוסף לכך היה בפסוק או בלחש אחד משמות ה', ורקק לפני אמירתו כדרך הלוחשים שנהגו לרקוק לפני אמירת הלחש, חטאו חמור יותר. וזה הנקרא 'לוחש על המכה' שאמרו חכמים שאין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צ, א; קא, א).

אבל לפני הופעת מחלה או סכנה, מותר לומר פסוקים לשמירה מפניהן, וכפי שאמרו חכמים (שבועות טו, ב), שמותר לומר פסוקים לשם הגנה מפני מזיקים ופגעים, וכדרך שרבים נוהגים לומר לפני השינה את המזמור (תהלים צא): "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן". כי באמירת הפסוקים לפני הגעת המחלה או הצרה, יש תפילה כללית לה' שהכל בידו, אבל כאשר אומרים אותם אחר הגעת הצרה או המחלה, משתמשים בהם כלחש סגולי שמפעיל כוחות רוחניים שונים בלא פנייה ותפילה אל ה'.

האיסור להתרפא בדברי תורה הוא דווקא להשתמש בפסוקים מסוימים כלחש סגולי בלא פנייה אל ה' בתפילה, אבל מותר לומר פסוקים במסגרת תפילה לה', שירפא אותו מהמחלה או יציל אותו מהצרה. וכן נוהגים רבים לומר מזמורי תהילים בעת צרתם, שכן בפרקי תהילים כלולים כל סוגי התפילות והתהילות לה'. ויכול המתפלל לבחור פרקים שמבטאים את מצוקתו ותפילתו האישית.

כיוצא בזה, האיסור להתרפא בדברי תורה הוא דווקא כאשר משתמשים בדברי התורה בדרך סגולה. אבל הלומד תורה כדי להבין את דבר ה' והדרכתו, כיוון שהוא מתקשר בלימודו למקור החיים, באופן טבעי הוא ממשיך בכך לעצמו ברכה, ומותר לו לכוון ולייחל שעל ידי מצוות תלמוד תורה תימשך לו גם רפואה או ישועה. וכפי שאמר רבי יהושע בן לוי (עירובין נד, א): "המהלך בדרך ואין עמו לוייה – יעסוק בתורה… חש בראשו – יעסוק בתורה… חש בגרונו – יעסוק בתורה… חש במעיו – יעסוק בתורה… חש בעצמותיו – יעסוק בתורה… חש בכל גופו – יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ד, כב): כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא". כלומר, כיוון שהלומד תורה מתקשר לה' מקור החיים, ועוסק בהדרכתו המסודרת לעולם, הוא ניצל על ידה מהסכנות והחוליים (מהר"ל, מהרש"א, תורת חיים). כיוצא בזה אמרו חכמים (ר"ה ד, א), שמותר לאדם שבנו חולה לתת צדקה כדי שבנו יחיה, ולא זו בלבד אלא שאמרו שהוא נחשב ל'צדיק גמור', שהואיל וכוונתו לקיים מצווה, וגם אם בנו לא יתרפא הוא לא יתחרט על הצדקה שנתן, אין איסור בכך שיבקש שזכות המצווה תועיל לרפואת בנו (רש"י שם; חדרי דעה קעט, ח).^[5]

ו – הנחת ספר לסגולת רפואה

כשם שאסור להתרפא בדברי תורה, כך אסור להניח ספר תורה או תפילין על קטן כדי לרפאו או כדי להרדים אותו אם הוא סובל מנדודי שינה. כי התורה ניתנה כדי שילמדו אותה ויקיימו את מצוותיה, ובכך יזכו לחיים וברכה, ולא כדי שישתמשו בה כסגולה לרפואת הגוף (ירושלמי שבת ו, ב; רמב"ם ע"ז יא, יב; שו"ע קעט, ט).

אמנם במצב של סכנת נפשות, מתירים להניח ספר תורה על חולה. מסיבה זו היו שנהגו להניח ספר תורה על אשה המקשה ללדת (באר שבע סנהדרין קא, א). ויש אומרים שיש בכך זלזול בכבוד ספר התורה, אלא יניחו את הספר בפתח החדר וזכות התורה תגן עליה (חינוך בית יהודה עא). כיום גם הבאת ספר תורה לפתח חדר הלידה נחשבת כדבר שאינו לכבוד ספר התורה, וכך בפועל בטל השימוש בסגולה זו. בנוסף, כיוון שהרפואה התפתחה מאוד, יש למעט בשימוש בסגולות אלא לנהוג כפי הדרכת התורה שהורתה ללכת על פי ההוראות הרפואיות המקובלות, ולהרבות בתפילה שישלח ה' ברכה במעשי ידיהם של הרופאים.

מנהג טוב לחיילים ליטול עמהם ספר תהילים קטן או סידור קטן כסגולה לשמירה בקרב וכדי להתפלל בו מעת לעת. ואין בכך חשש איסור שימוש בדברי תורה כלחש סגולי, כי נטילת הספר נועדה לבטא דבקות בה' וכדי שאפשר יהיה להתפלל בו. ואף אם לא יתפלל בו, אין בכך איסור, שכבר למדנו בהלכה הקודמת, שכדי להגן ממחלה או צרה שעוד לא הגיעה, אין איסור לומר פסוק, כיוצא בזה מותר ליטול ספר כסגולה להגן מצרה שעוד לא הגיעה.

ז – קמיע

קמיע הוא חומר מהטבע או כתב לחש סגולי שנועד לרפא או להגן ממזיקים ומעין הרע, או להצלחה בפרנסה או ללידה קלה. יש קמיעות שנועדו למחלה מסוימת ויש שנועדו לבריאות כללית. בדרך כלל מניחים את הקמיע בתוך שקית קטנה או שקיק עור שעונדים על הצוואר או צמוד למקום אחר בגוף. דוגמאות לחומרים מהטבע: אבנים מיוחדות; חלקי בעלי חיים כעצם, ציפורניים, נוצות או שן שועל; מיני צומח כדוגמת שורשים או עלים; אבקה מאבנים או מיני צומח. פעמים רבות מניחים בתוך הקמיע קלף או נייר שעליו כתובים שמות ופסוקים, כל עם לפי דתו, שכן השימוש בקמיע נפוץ בקרב עמים רבים. לפעמים הקמיע הוא טבעת או שרשרת או מדליון שעליהם צורה בעלת משמעות סמלית, או אותיות ורמזי שמות או חלקי פסוק.

עונדי הקמיעות מאמינים שכאשר ישנה לאדם בעיה או חולשה בתחום מסוים, אם ייקח חומר שמסמל את תיקון הבעיה או השלמת מה שחסר לו, הכוח הסגולי שבאותו חומר ישפיע על האדם לחזקו, לשומרו ולהצילו מאותה בעיה. כמו כן לכל אות אופי משלה, ולכל צירופי אותיות משמעות מיוחדת. וכאשר אדם שנמצא בסכנה או בבעיה ישא על גופו קמיע ובו 'כתב לחש', שבו צירופי אותיות ומילים שמכוונות כנגד אותה סכנה או חולשה, יוכל בעזרת הכוח הסגולי שבקמיע להינצל מהצרה ולהתגבר על המכשולים שבדרכו.

בעבר הרחוק הרופאים סברו שקמיעות יכולים להועיל לרפואה, וחכמי ישראל לא חלקו עליהם והתירו להשתמש בהם בתנאי שאין בהם איסור. לפיכך, אם יש בקמיע שמות של אלילים, אסור להשתמש בו משום איסור עבודה זרה, ואם יש בקמיע שמות ורמזים שמכשפים משתמשים בהם, אסור להשתמש בו משום איסור כשפים. אבל כאשר הקמיע אינו נשען על כוחות טמאים של עבודה זרה או כישוף, גם אם הוא הומצא על ידי נוכרים ונכתב על ידי נוכרים, אין איסור להשתמש בו (שו"ע קעט, יב).

אמנם לעניין שבת, רק אם הוא קמיע מומחה, היינו שכבר ריפא שלוש פעמים, הוא נחשב כחלק מלבושו של האדם, ומותר לצאת עמו בשבת לרשות הרבים. אבל אם הקמיע אינו מומחה, אין לצאת עמו בשבת לרשות הרבים (שבת סא, א-ב).^[6]

ח – קמיעות עם שמות ופסוקים

קמיעות רבים בימי קדם היו מבוססים על 'כתב לחש', היינו אותיות ומילים שרומזות לאותו הכוח הנדרש לשמירה, חיזוק או הצלחה. כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, כאשר כתבו בקמיעות שמות של אלילים או פסוקים מכִתבי פולחן של עבודה זרה או רמזים שמכשפים משתמשים בהם, הקמיעות היו אסורים בשימוש משום איסור עבודה זרה או כשפים.

גם שמות קדושים ופסוקים מהתנ"ך אסור לכתוב בקמיע, שכן אסור לכתוב שמות קדושים ופסוקים מהתנ"ך שלא במסגרת ספר שלם שבתנ"ך. אמנם לצורך גדול של מצווה, כגון לצורך לימוד תורה או כתיבת סידור תפילה, התירו חכמים לכתוב חלקי תורה ושמות, אבל לא הקילו בזה עבור קמיעות (שו"ת רשב"א ב, רפא; שו"ע קעט, יב). אולם במצב של סכנת נפשות, כאשר הנמצאים שם חושבים שקמיע עם שמות קדושים או חלקי פסוקים יכול לעזור, מותר לכתוב קמיע כזה ולהשתמש בו כדי לרפא מחלה (שולחן גבוה קעט, כה).^[7]

לאחר שכבר נכתב קמיע שיש בו שמות או חלקי פסוקים, בין אם נכתב בהיתר לצורך פיקוח נפש ובין אם נכתב שלא בהיתר, מותר להשתמש בו גם שלא לצורך פיקוח נפש. אלא שההיתר הוא רק כדי להגן מפני צרות ומחלות שלא יופיעו, אבל לאדם שכבר נעשה חולה, כל עוד אין במחלתו פיקוח נפש, אסור להשתמש בקמיע שיש בו פסוקים או שמות, מפני שאסור להשתמש בדברי תורה כסגולה לרפואה (שבועות טו, ב; שו"ע קעט, יב; לעיל הלכה ה).

כדי לצאת מספק איסור, הזהירים שבכותבי הקמיעות היו מקפידים שלא לכתוב חלקי פסוקים או שמות, אלא כאשר רצו לרמוז לפסוק מסוים, צירפו את האות הראשונה מכל מילה שבאותו פסוק. וכאשר רצו להזכיר שמות מסוימים, כתבו אות אחת מכל שם ושילבו אותה בין האותיות שרמזו לפסוקים.

ט – הסוברים שאין ראוי להשתמש בקמיעות

לרמב"ם וסיעתו אין הקמיעות מועילים כלום, ואין ראוי לחכמים להעלות במחשבתם שיש אמת בדברי העוסקים בכך. וגם אין להתפעל ממה שהם חושבים שצריך לכתוב את הקמיע בקדושה ובטהרה ועל ידי כך יעשה הקמיע נפלאות. "כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם" (מו"נ א, סא). אמנם כאשר רבים האמינו בכוחם לרפא, התירו חכמים להשתמש בהם כדי ליישב את דעתו של החולה (רמב"ם שבת יט, יד; שם ע"ז יא, יא).

כהמשך לכך, רבים סוברים שכיום אין להשתמש בקמיעות, מפני שרק בימי קדם, כאשר הרופאים סברו שהקמיעות יכולים לעזור, הסכימו חכמים להתיר את השימוש בהם לצורכי רפואה ושאר צרכים. אבל כאשר הרופאים הפסיקו להאמין בקמיעות, ורק מיסטיקנים שונים מאמינים שיש להם יכולת סגולית רוחנית לרפא, המשתמש בהם עוזב את דרכן של התורה והמצוות שמביאות ברכה ושמירה לישראל, ונגרר אחר אמונות זרות.

ולרבי יהודה החסיד וסיעתו, אמנם ייתכן שלעיתים יש בקמיעות יכולת סגולית להועיל, אך נכון שלא להשתמש בהם, מפני שהשימוש בהם גורם לאדם להאמין בכוחם הסגולי במקום להאמין בה' ולהתחזק בתורה ובמצוות, ולכן נזקם גדול מתועלתם. וכך כתב (ספר חסידים תתשי"ד): "אם יאמר לך חכם אחד, או נכרי או ישראל, אכתוב לך קמיע" עבור חתן או כדי שדבריך יהיו מקובלים בפני השרים או כדי שתתעשר – אל תיקחנו. מפני שהקמיע גורם לבטוח באותם ההבלים במקום לסמוך על ה', ונאמר (משלי ג, ה): "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן", ונאמר (דברים יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלוֹהֶיךָ". לפיכך יבטח בה' אלוהיו, ורק אליו יתפלל. ואם תפילתו לא תיענה, ידע שכך הוא מאת ה'. ואם הוא מבקש עזרה בקמיעות, הרי זה דומה למי שיש לו אדון, וכאשר לא נענה על ידו, במקום לחשוב שבשביל עוון שבידו תפילתו לא נשמעה, הולך לשר אחר לבקש ממנו עזרה, כאילו אין כוח ביד אדונו לעזור לו. עוד כתב (סימן תס"ט), שהעיסוק בכתיבת קמיעות מסוכן, כי המזיקים פוגעים במי שמתעסק עמהם, "כגון שכתב הוא או אבותיו קמיעות, או עסק בהשבעות או בכשפים… לכך לא יעסוק אדם בהם". ואף לצורך פיקוח נפש לא יעסוק "בהשבעות וקמיעות, כי אין זה חכמה, כי מקצר אדם חייו וחיי זרעו… אלא יתפלל להקב"ה על כל נגע ומחלה ועל כל צוקה וצרה" (כיוצא בזה כתב בסי' רה; תע).

ויש שכתבו, שאמנם כתבי לחש מדויקים יכולים להועיל, אולם בפועל בכתבי הלחש השונים נפלו שיבושים גדולים, ולפעמים אף נכנסו בהם שמות טומאה ממסורות של מכשפים נוכרים. בנוסף, אין להשתמש בשמות קדושים לצורכי בני אדם כדרך 'קבלה מעשית' (רמ"ק בפרדס רימונים כא, א; האר"י בשער המצוות פרשת שמות, לעיל הלכות א-ד).

י – תשובת התומכים בקמיעות והלכה למעשה

אמנם היו רבנים בכל תפוצות ישראל שנהגו להשתמש בקמיעות, ובמיוחד בקמיעות שיש בהם שמות קדושים ותפילות, וציינו שככל שהקמיע ייכתב יותר בקדושה, אחר תענית וטבילה, והמתרפא ידע את תוכן הקמיע, או לפחות ידבק ברעיון הכללי של הביטחון בה', כך הקמיע יועיל לו יותר (הרב אליהו הכהן). וביארו, שכשם שנתן ה' רשות ללכת לרופאים להתרפא, כך הסכים שישתמשו בכוח הסגולי שבקמיע (רבי אליעזר פאפו). כנגד הטענה שאסור להשתמש ב'קבלה מעשית', ביאר רבי יהודה פתיה, שהאיסור הוא להשביע בשמות הקדושים, אבל מותר לכתוב שמות בלא השבעות, וקדושת השמות שבקמיע שנכתב בכוונה יכולה להועיל לשמירת בעל הקמיע מהמזיקים (בית לחם יהודה מג, ב). כנגד הטענה שחלו שיבושים בשמות ובלחשים שבקמיעות, השיב הרב יצחק כדורי, שטענה זו נכונה לגבי שמות לא מוכרים שמצויים בקמיעות שונים, אבל אינה נכונה כנגד המשתמשים בשמות מוכרים וברמזיהם, כדוגמת 'אנא בכוח' וע"ב שמות היוצאים מפסוקים "וַיִּסַּע… וַיָּבֹא … וַיֵּט" (שמות יד, יט-כא). והרב אליהו גוטמכר היה מקפיד שלא לכתוב שמות, אלא שילב ראשי תיבות מסדרי תפילה ופסוקים מתהילים, כך שכל עניינם של הקמיעות שכתב היו בבחינת תפילה תמידית (צפנת פענח ט). עוד טענו כותבי הקמיעות, שבמקום שיהודים יתפתו ללכת למכשפים שיתנו להם קמיעות שקשורים לעבודה זרה ושמות טומאה, "כדי להציל את ישראל שלא ילכו אצל הגויים כידוע", נכון לכתוב להם קמיעות שמבוססים על שמות קדושים ותפילות (הרב כדורי).^[8]

לסיכום, כיוון שאין מצווה או המלצה של חכמי המשנה והתלמוד להשתמש בקמיע, ובנוסף, יש שאף התנגדו לשימוש בו, נכון שלא להשתמש בקמיעות. אלא יש לנהוג כהדרכת חכמים שהורו לאדם שבאו עליו ייסורים, שיפשפש במעשיו ויעשה תשובה, ויפנה אל ה' בתפילה שיעזור לו, ובזכות זאת ה' ישגיח עליו לסעדו באופן הנכון ביותר עבורו. וכך נוהגים רוב ישראל (לעיל בהלכה ו, מבואר שמותר לקחת תהילים או סידור בכיס).

והרוצים להשתמש בקמיעות שנכתבו על ידי יראי שמיים יש להם על מה לסמוך, ולעיתים, כאשר אדם נמצא בחרדה, ייתכן שאף ראוי לעודד אותו לשאת קמיע. וככל שהקמיע יבטא יותר תפילה ואמונה בה', ונושא הקמיע יודע זאת, כך יותר טוב. מנגד, ככל שנושא הקמיע סבור שמדובר בלחש שפועל בכוח סגולי, בלא קשר לתיקון דרכיו, כך הוא גרוע יותר, כי הוא גורם לאדם לתלות את ישועתו בדבר חיצוני שאינו מצווה, במקום להתאמץ לחזור בתשובה ולזכך את נפשו ומעשיו. ועדיין, כיוון שיש מתירים, הרוצים להקל ולקבל קמיע כזה, יש להם על מה לסמוך. אבל בקמיע של נוכרים, כדוגמת חרפושית מצרית, לכל הדעות אסור להשתמש, משום איסור כשפים (לעיל הלכה ז).

יא – חילול שבת כדי לבקש מצדיק שיתפלל על חולה

התעוררה שאלה בקרב חסידים שבעת שיש להם חולה מסוכן רגילים לפנות לרבם הצדיק שיתפלל עבורו, האם מותר לחלל שבת לשם כך. בשנת תקצ"ו התארח בשבת בברודי הצדיק רבי שלום מבֶּלז, ובאותה שבת יהודי מחסידיו בקהילת זאלטשוב נחלה בחולי מסוכן, ומורה הוראה התיר לחלל שבת בכתיבת פתק ושליחתו עם מעות של 'פדיון' על ידי נוכרי לרבי מבֶּלז. כששמע על כך רבי שלמה קלוגר מברודי, התרעם מאוד, וקבע שמדובר בחילול שבת גמור.

אולם המתירים טענו, שאמרו חכמים (ב"ב קטז, א): "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", וכיוון שהוא חולה מסוכן, יש לחלל שבת כדי לעורר את הצדיק שיבקש עליו רחמים. ואם על תרופה סגולית מחללים שבת, קל וחומר על בקשה מצדיק להתפלל על החולה המסוכן (דגל מחנה יהודה). ועוד, שעל ידי הפנייה לצדיק, תתיישב דעתו של החולה ויתחזק, כי יאמין שתפילת הצדיק תפעל להצילו ולהבריאו. ואם אפשר, נכון שחילולי השבת ייעשו על ידי נוכרי, שאז מדובר באיסור מדברי חכמים בלבד. וכן למדנו שכאשר חולה מסוכן מבקש שיודיעו לקרוביו כדי שיתפללו עליו ויבואו לשמוע את צוואתו, שולחים בשבת שליח נוכרי להודיעם (שו"ע או"ח שו, ט; פתח הדביר יז).

אולם האוסרים הביאו ראיה שאין מחללים שבת אפילו באיסור חכמים עבור תפילה, שכן אמרו חכמים (תענית יד, א; יט, א), שכאשר מתרחשים בשבת מצבי סכנה, כגדוד שודדים שצר על עיר לכובשה, או נהר שמימיו גואים ועומדים לשטוף את הבתים, או ספינה המטורפת בים ועומדת לטבוע – זועקים ומתפללים אבל לא תוקעים בשופרות כדרך שרגילים בתעניות, מפני שתקיעת שופר אסורה מדברי חכמים בשבת (שו"ע תקעו, יג). הרי שאין מחללים שבת אפילו באיסורי דרבנן עבור תפילה. וזאת משום שעבור מה שעושים בני אדם לרפואה מחללים שבת, אבל עבור מה שיעשה ה' אין צריך לחלל שבת, כי יודע ה' שאילולי היתה שבת היו פונים לצדיק (האדמו"ר ר' יחזקאל משינובה). ועוד, שזכות שמירת השבת מועילה יותר מהתפילה. וכפי שאמר רבי מאיר שהמבקר את החולה בשבת אומר "יכולה היא שתרחם", פירש רש"י: "אם תכבדוה מלהצטער בה".

למעשה, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, ובכללם הפוסקים החסידיים, אין לחלל שבת באיסורי תורה כדי להודיע לצדיק שיתפלל על החולה. אמנם נחלקו אם מותר לבקש מנוכרי להודיע לצדיק, באופן שהאיסור מדברי חכמים בלבד.^[9]

יב – פנייה למלאכים בתפילה

יש אומרים שאין לומר פיוטים שיש בהם פנייה אל המלאכים, כגון "מכניסי רחמים, הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים", וכן "מלאכי רחמים משרתי עליון, חלו נא פני אל במיטב הגיון", וכן "מידת הרחמים עלינו התגלגלי, ולפני קונך תחינתנו הפילי, ובעד עמך רחמים שאלי". וזאת משום שרק אל ה' יש לפנות בתפילה ולא אל המלאכים. וכן אמרו חכמים (ירושלמי ברכות ט, א), שהקב"ה אינו כמו מלך בשר ודם, שפונים אליו דרך שליחים, אלא אמר הקב"ה: "אם בא על אדם צרה – לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד". וזה העיקר החמישי משלושה עשר עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם: "שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל, ואין ראוי להתפלל לזולתו" (לעיל א, כ). ואף שבמשך דורות רבים נהגו ישראל לומר פיוטים אלו שיש בהם פנייה למלאכים, והפיוט 'מכניסי רחמים' אף נזכר בסדר הסליחות של רב עמרם גאון, היו שהורו שלא לאומרם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ר"ע). ויש ששינו את הגרסה באופן שאין הבקשה מופנית למלאכים, אלא לה' שיורה למלאכים שמעלים את התפילות, להעלות את תפילותינו אליו, כגון: "מכניסי רחמים יכניסו רחמינו" (מהר"ל נתיב העבודה יב). ויש שלא רצו לבטל את המנהג כדי שלא להוציא לעז על הדורות הראשונים, אך בפועל השתמטו בחשאי מלומר פיוטים אלו (חת"ס א, קסו).

מנגד, רוב הרבנים והפוסקים קיימו את המנהג, ואמרו שאין בו בעיה של תפילה לכוחות זרים זולת ה', הואיל וידוע לַכל שהתפילות מכוונות אל ה', והבקשה מהמלאכים היא שיעבירו בקשתנו ועתירתנו אליו יתברך, כי הוא מחיֶה הכל ומשגיח על הכל. והזכירו מדרש בו נאמר שכנסת ישראל מבקשת מהמלאכים: "הוליכו תפלתי ודמעתי לפני הקב"ה, ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי על הזדונות ועל השגגות" (תניא רבתי עב; שבה"ל).

ובדברי חכמים (שבת יב, ב) מצינו מעין מקור לכך שניתן להיעזר במלאכים, ועל כן אמרו שאין להתפלל בלשון ארמית, מפני שמלאכי השרת אינם מבינים לשון זו, ולא יסייעו לתפילה לעלות. ורק במקום שהשכינה שורה, כמו במניין או לפני חולה, אפשר להתפלל בארמית כי אין צורך שמלאכי השרת יסייעו לתפילה לעלות (שו"ע או"ח קא, ד). כיוצא בזה אמרו (סנהדרין מד, ב): "לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו, ואל יהו לו צרים מלמעלה", ופירש רש"י: "שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה". אמנם אפשר לטעון, שלא אמרו חכמים לפנות אל המלאכים שיבקשו עבורנו, אלא רק הורו לומר את התפילה בלשון המובנת להם, כדי שיוכלו למלא את תפקידם להעלות את התפילות ולא יקטרגו עליהן. אולם אחר הכל, מדברי חכמים עולה שהמלאכים מסייעים להעלאת התפילה, ואם כן אפשר גם לומר פיוטים שבהם מבקשים מהמלאכים לסייע בהעלאת התפילות לפני ה'.

לסיכום, מותר לומר את כל הפיוטים שנהגו ישראל לומר מדורי דורות, אף שיש בהם פנייה למלאכים, מפני שברור שהתפילה עצמה מכוּונת לה' בלבד. והרוצה שלא לאומרם רשאי, כי אין חובה לומר את הפיוטים, אבל לא ימחה בנוהגים לאומרם.<^[10]